אאא

בפרשת "שלח" - פרשת המרגלים, תולה התורה את הגְּזֵרָה על נדידת העם במדבר במשך ארבעים שנה, והמתת כל אנשי הדור ההוא - בחטא המרגלים. וכבר תמהו על כך רבים: האם בגלל עשרה חוטאים (המרגלים, ללא יהושע וכלב), יענשו כל העם בעונש חמור כל כך?

יתירה מכך, המרגלים - צדיקים היו, ונבחרו על ידי משה ובאישורו של האלוקים! כמבואר במדרש (במדבר רבה ט"ז):"שנבחרו מכל ישראל - מפי הקב"ה ומפי משה, שכן כתיב: וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים (דברים א), מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה. ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד - פלוני משבט פלוני, ואמר לו: ראויים הם, שנאמר: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' (במדבר י"ג), ואחר כך לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה, וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה שנאמר: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה (דברים ל"ב)

משמע, המרגלים הם האנשים ה"מוסמכים" להביא את האינפורמציה על הארץ המובטחת, ומעתה ואילך, העם היה "שבוי" בידי המידע שהם הביאו, ומדוע נאשמו בכך שנפלו ברשת התעמולה שטוו להם?   

בדברי ה"אבן עזרא" (שמות י"ד) מצאנו גישה מקורית. לדבריו, יש סיבה עמוקה ל"מסע הארבעים שנה במדבר": "וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת (שמואל א' ב) - סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה".

רוצה לומר, דור המדבר הראשון - שהורגל לחיי שעבוד במצרים, לא היו בו את תעצומות הנפש וגבורת הלב להלחם בבני הענקים המתגוררים בארץ כנען, משום שרכשו לעצמם "מֶנְטָלִיּוּת של עבדים". ולצורך כך, נאלצו היהודים להעביר את שארית חייהם במדבר - מחוץ לארץ המובטחת. ושם, יוולדו להם בנים - שלא גדלו על ברכי העבדות, ויהיה בהם את האומץ הנדרש להלחם על הארץ.

 היוצא מדברינו, לוּ יוצאי מצרים היו מאמינים בעצמם, היה בכוחם להלחם על הארץ ולנצח- בעזרת ה' המסייע בידם, אלא שבני ישראל לא בטחו ביכולת שלהם, ו"חוסר הבטחון העצמי" - שיתק אותם.

לפי זה מובן, מדוע נענשו ישראל - באופן לא פרופורציונאלי למעשיהם? כי  המוות במדבר - אינו רק בגדר "עונש", אלא מצב נתון: העם הזה לא יוכל להלחם על ארץ ישראל, ומעתה, אין טעם שיגיע אליה.

נראה, שתכונה זו באה לידי ביטוי גם בדברי המרגלים עצמם - בספרם על הענקים שראו בארץ: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (פרק י"ג), וכבר דרשו דורשי רשומות - מדוע הם מספרים "ונהי בעינינו כחגבים"? הרי כדי לתאר את גודלם של הענקים, מספיק לציין שבעיני הענקים - נראינו כחגבים.

אלא פיהם ענה בהם: מדוע היינו בעיניהם כחגבים? בגלל שהיינו כחגבים - בעינינו שלנו! הרי זו "תובנה פסיכולוגית": היחס של האדם - אל עצמו, משליך באופן ישיר ליחס של האחרים - כלפיו. ואם הוא מתייחס לעצמו וליכולותיו - כחגב, גם האנשים שסביבו מזהים את חולשתו, ומתייחסים אליו בהתאם. ויש דורשים באופן דומה: נִבְזֶה בְּעֵינָיו - נִמְאָס (תהלים ט"ו).

מכל האמור, יש "חיזוק" לדברינו: התנהגות המרגלים הוכיחה, שהם והעם ששלח אותם סובלים מ"דימוי עצמי נמוך" - חסרי אמונה בכוחם. ובתור שכאלה, לא יהיו מסוגלים להיאבק על הארץ.

ניתן אולי לומר, שמלכתחילה, הסכימה ההשגחה העליונה - לשלוח מרגלים, כי היה בכך מעין "מבחן אומץ" לעם.לאור התגובה שלהם, נוכל לעמוד על מידת הגבורה של יוצאי מצרים. ובעקבות תוצאות "הריגול", התברר שאין בידם את תעצומות הנפש הנדרשות למלחמה, ומשום כך, הם ישארו במדבר לאורך ארבעים השנים הבאות.

ובכל זאת, מדברי הכתוב משמע שמעשה זה טומן ביקורת קשה על המרגלים והעם. ולכאורה, מה יש להתרעם על אנשים פחדנים? הרי הם "קרבנות של הסיטואציה" - אליה הם נולדו במצרים, כעם של עבדים.

נראה, שהתשובה לכך טמונה בעובדה שהיה להם לתלות את יהבם ובטחונם - על האלוקים שעומד לצידם, שהרי כבר ראו את פעלו. כך מבאר גם רש"ר הירש את דברי יהושע וכלב:"וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ (במדבר י"ד) - העז שבענקים והחזק שבמבצרים - אתם אל תיראום. מול תודעת כוחכם הרוחני והמוסרי הנתמך בה' והמתחזק בה', ייעלמו כולם והיו כלא היו. הלא תבושו - אם תיראום?! כִּי לַחְמֵנוּ הֵם -הם מנוונים מבחינה רוחנית ומוסרית ומרשימים רק בגופניות חומרית, ולפיכך הם נטולי כושר התנגדות ומחוסרי כל משמעות מול העיקרון האלוקי הרוחני והמוסרי - שיילחם בהם, על ידי ישראל".

רש"י מפרש את דברי הקב"ה למשה: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר י"ג) - "שְׁלַח לְךָ - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה - שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ (דברים א), כמה שנאמר: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וגו' (שם), ומשה נמלך בשכינה, אמר (הקב"ה): אני אמרתי להם שהיא טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים - למען לא יירשוה". לדבריו, רעיון המרגלים "נולד בחטא" - ביזמתם של בני ישראל.

רבי יעקב קראנץ (המגיד מדובנה) בספרו "משלי יעקב" מבאר בדרכו האופיינית - על ידי מָשָׁל. אדם חולה מעיים הזמין רופא לביתו. הרופא בדק ובישר שיש בידו רפואה למחלתו, אל שהדבר כרוך בהרדמה וניתוח. "יתירה מכך", ציין הרופא "כבר ריפאתי את ידידך - ממחלה דומה, בעזרת הניתוח". החולה רצה לדעת: "מהו בדיוק התהליך של הניתוח?" הרופא הפציר בו שלא לחקור ושיסמוך עליו, אך החולה בשלו: "אם לא תאמר לי מה אתה עומד לעשות לי, אשאל את ידידי שעשית לו ניתוח דומה". אמר לו הרופא: "אם לא תסמוך עלי, אתה תמות מהמחלה הזו!"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

האנשים שהיו עדים לדברי הרופא שאלו אותו: "מדוע אמרת לו כך?" הסביר הרופא: "הניתוח המדובר - מורכב מאוד, והוא כרוך בהוצאת אבריו הפנימיים של החולה וסידורם מחדש, ואם הוא יחקור וידע מה אני עתיד לעשות לגופו, הוא לא יסכים בשום פנים", לכן יעצתי לו שלא ישאל ולא ידע, אלא יתן לי להרדימו 

כך אמר הקב"ה לבני ישראל: האמינו לי שאני רוצה בטובתכם, ולכן אני נותן לכם את הארץ. אך ישראל התעקשו לדעת ולראות במו עיניהם - את הארץ המדוברת, ולצורך כך שלחו מרגלים. המרגלים נבהלו מ"הניתוח" - מראה הענקים שראו שם, והבהילו גם את העם. הם הכניסו בהם פחד וגרמו להם לְמָאֵן בארץ הטובה.

אילו רק מסרו את עתידם ביד ה' - בעיניים עצומות, היה נלחם בעבורם ועושה להם ניסים וגבורות כמו שעשה במצרים ובמדבר. אך כיון שראו בעיניהם את הסכנות האורבות להם בארץ, רפו ידיהם - לחינם.

היוצא מדברינו, שהחטא טמון בהתעקשות המיותרת של העם לשלוח מרגלים. ופעמים שעדיף לו לאדם - שלא לשאול! ולא לדעת!