אנו עומדים פעם נוספת לפני ימי בין המצרים. שוב באופק אבל, שוב צום. אם לא יבוא משיח, שוב נמצא את עצמינו בתשעה באב בפעם האלפיים ומי יודע כמה. בבכי על זכרה של ירושלים העיר הקדושה שחרבה, החורבן שעל מנת למנוע שכחה חכמים קבעו לנו במסמרות ימים ושבועות ארוכים מלאים בהנהגות אבלות לזכר ימים שבהם היתה היהדות במלוא תפארתה וגדלותה. ושמתוך הצער תתעורר הכמיהה הגדולה לגאולה.
אלפיים שנה אנו שומרים על ייחודנו, אולם בימינו הגיעה החרדה מפני התערבות זרה לכדי אבסורד, המגזר החרדי המתאמץ שלא להיטמע אל תוך התרבות המקיפה וערכיה הזרים, נציגים ועסקנים חותרים לאוטונומיה מגזרית ומתבדלים באימה מכל סרך איום ואיום סרק. והסכר מפני החרדה נבנה מדמעותיה של אישה.
אמא, אישה, רעיה, אחות ובת. לכל אדם חרדי מצוי יש דמות אישה שיש לה חשיבות בחייו. אישה שפועלת במרץ, במסירות, דואגת לכל מחסור, מפתחת קריירה, וכל זה במטרה ובאמונה בדרך התורה ובמאמץ לתחזק בית יהודי יציב ואיתן לדורות הבאים. אישה מעצם מהותה היא מקור החיים.
אסתי ויינשטיין ז"ל היתה אותה אישה. מכבדת הוריה, משתדלת באורחותיה, נחמדה לחברותיה. אסתי, עם מילות התהילים השזורות בפיה, של אמונה פשוטה והיא כמו כל אישה חרדית, רצתה להיות הבונה והיסוד לבית של תורה. אסתי ז"ל שנפלה חלל ונדרסה במרוץ הפחד, מייצגת באופן קיצוני ומזעזע תופעה רעה וחולה המצויה במערכת המפוחדת וחסרת האמון המתהווה במגזר החרדי. ובעוד היא שילמה את המחיר הגבוה של נטישת קהילתה ומשפחתה ובסוף מותה הטראגי, רבות הקורבנות שנותרות באלמוניות כיוון שלא נקטו בצעד דרסטי ומרעיד לב, אלא נשכו שפתיים והמשיכו וממשיכות עדיין לשאת בעול בשקט.
רבים וטובים מבני המגזר החרדי מכל העדות והחוגים, בחייהם היום יומיים, כל כך רגילים לטובות ההנאה שמופקים מהאישה ששוכחים שמדובר בבת אנוש, עם רגש, עולם פנימי עשיר, מחשבות ודעות. אישה שזקוקה ליחס, לכבוד והתחשבות. שוכחים בקלות ראש את שנאמר בתלמוד "רב אמר, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (= שלא לפגוע באשתו). מתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (בבא מציעא, דף נט ). מלמד אותנו רב: "היא בוכה בקלות, אז זוהי אחריותך להיות זהיר ביחס אליה". אתה מחויב לדאוג לכך שלא תעשה דברים או תאמר דברים שעשויים לגרום לה לסבל.
יטען הגבר כי זה טפשי. היא קטנונית ומגיבה בצורה לא הגיונית וחסרת פרופורציה. קצת ביקורת בונה מעולם לא הזיקה לאיש. בסופו של דבר היא תתגבר על זה. אך התלמוד אומר כך: אם היא מרגישה פגועה, זו אחריותך, כיוון שדמעותיה ורגשותיה חשובים, ועליך הגבר מוטלת האחריות המלאה למנוע זאת, המינימום שבמינימום. לא על האשה להיות גיבורה ולסבול בשקט גם את התנשאות הגבר עליה.
ההרגשה הרווחת במגזר היא, שהנשים נדרשות לתרום את המקסימום, לשאת בעול החברתי, להקים בתים. אך כשמדובר ברווחתה האישית, כבודה בציבור, דיעותיה האישיות, רצונות וכישורים, היא ניתנת בידי הגברים למרמס בעידוד אם בפועל ואם בשתיקה של בריונים באיצטלה של עסקנים. לא מדובר עוד בתקנות ייחודיות של גור, ולא רק באסתי ויינשטיין. אלא באותם תקנים ונורמות חברתיות שהשתלטו על המגזר, בכפייה, כשרבים מהם משפילים ומדכאים את היקר לנו מכל את הזהות העצמית האישית. אלו הן הנשים, הרגישות והטובות. אותה חברה, במקום לגונן, לרומם, ולכבד מותירה נשים רבות לילות ארוכים עם כריות רטובות. לאחר הלידות, הטיפול השוטף בבית, במשפחה, הכנות לחגים, והפרנסה, ועוד ועוד. אין שום סיבה שאישה מיוחדת כזאת תרגיש סוג ב' במגרש החרדי על לא עוול בכפה. לא יתכן שירמסו את כבודה בלא שיינתן לה הזדמנות להביע קול.
המצדדים עם התופעות האלו ודאי יצדיקו אותם, בטענה שזה לטובת האישה, כלומר ימצאו הצדקה חולנית לתופעות מדכאות ומשפילות ועדיין איני מסוגלת להבין, באיזה יקום זה לטובתו של מישהו? ממתי השתקה של אדם היא כבודו? מי שמך לשפוט ולחרוץ דין של אדם, ועוד כזה שמפרנס ומנהל הלכה למעשה את הבית שלך? כל כבודה בת מלך פנימה? יש לכם מושג בכבוד? מהי פנימה? אולי בכלל הכוונה לעטוף נשים בצלופן ולנעול אותן בחדר? שמא השלב הבא יהיה לאלף אותן למטרות תיפקודיות בלבד, לחסום את פיהם לחלוטין למען האינטרסים של העסקנים.
עזות הפנים הקולקטיבית של בעלי הכח מקבלי ההחלטות לתת לנשים לבצע בפועל את כל העבודה השחורה של קיום המציאות החרדית המוכרת לנו, שבזה אין ספק שהן הטובות ביותר. ולמנוע מאידך את כניסתם לעמדות סמכותיות ובעלות כח להחליט, מקום השמור לצערנו לעסקנים אופורטוניסטיים בינונים מקושרים ובעלי שמות המשפחה הנכונים. מקבלי ההחלטות הבלעדיים של כלל המגזר, שטובת הנשים (שזוכות למעמד פועלים בקושי) לחלוטין אינו לנגד עיניהם, וספק גדול אם טובת המגזר ככלל נמצא ברשימת האינטרסים שלהם!
האם לטובתינו בנות המגזר נכון להתכחש לכישורים שלנו, ליכולות, לשכל שלנו, לשאיפות העצמיות, להתכחש לעוצמותינו? האם הקב"ה עשה טעות בבוראו אותנו עם כישורים אלו, שנטע בנו מוח חושב. כשאנו נאלצות להתחבא ולהיות מוברחות ומוסתרות מהציבוריות החרדית?
בימים אלו רבו קולות החימה והזעם כלפי הציבור וההנהגה הגוראית, בעת מסע ההשמצה ברשתות בעקבות המקרה הטרגי של אסתי ז"ל שכוחה לא עמד לה להתמודד במלחמה בלחץ ובדורסנות. אך חץ הכעס והתסכול צריך להיות מופנה גם אילינו למיינסטרים, עלינו לדרוש ולבצע שינוי, לפתח יתר רגישות כלפי האישה החרדית, הן בתוך הבית פנימה והן ברמה הציבורית הכללית. אחרת החברה החרדית תמשיך בהתנוונות ותתפרק. זאת הדרך היחידה לתיקון.
אתם שנתתם בידינו את האחריות המלאה על כל ההיבטים הטכניים של אורח החיים החרדי, והשארתם לעצמכם את שימור הצד הרוחני לבדו במלואו, אל תעשו שקר בנפשכם לעצור אותנו כאשר מגיעים הדברים לעמדות של קבלת החלטות שנוגעות גם לחיינו.
כאמור, אישה שמחה=בית שמח. האישה החרדית כיום היא במצב הישרדותי. אט אט ישנן אמיצות שיוצאות, מעיזות, מדברות, אך עדיין יש הרבה מאוד כריות רטובות. לו רק תהיה כתובת נשית, ייצוג של נשים במרחב הציבורי ובגרעיני ההחלטה, במפלגות החרדיות, ובשאר מוקדי הכח, או אז נוכל אט אט להביא לתיקון המעוות ואלי נביא לסוף ימי היגון והאבל ולחזון אחרית הימים.
אריאלה פישר, אם לארבעה ילדים, פעילה חברתית וחברת "נבחרות" - נשים חרדיות לייצוג שוויון וקול.