אאא

כבר לא חרישי לנו בפנים. סדקים, סדקים בחומות הגטו. בכוונה אני בוחרת את המונח "גטו", מילה שמתנגנת לי נכון: אני אוהבת את הגטו חרף הקונוטציה השלילית שלו. בחרתי בחומות, ביכרתי את התום לילדיי.

ימים חדשים מגיעים אלינו. ימים בהם המחיצות נופלות ולא רק בעולם החרדי. המוסכמות מתנפצות, ונדמה כי הכל גלוי ומותר - המידע חשוף, הפורקן מהיר ודחיית הסיפוקים שואפת לאפס.

העולם החרדי, שאהבתי את ערכיו הרוחניים, התווה מסלול ברור סלול מראש, זה המוכר לנו מימים ימימה. כל הקהילה תחת מעטפת, המלווה את הילד החרדי משחר ילדותו - לדבש הנוטף בחיידר מאותיות לימוד התורה, לנשיאת העיניים וההערצה לגדולי הדור. תוך כדי משחקי כדור, מחבואים, 'שבויים' – מחליפים ביניהם הילדים המיוזעים, קלפים של גדולי תורה.

ובמקבילה, ב"בית יעקב", עסוקות הבנות בפעילות "בתיה" ברוכה - פלקטים, מדבקות, שבת מחנה – והכל תוך כבוד למדריכות (כמובן שהערצה ותסבוך קל הם חלק מהקונספט). אחר כך, התלמידה הטובה ביותר היא שתתקבל לסמינר, היא האחת שכולן רוצות ללמוד איתה.

המצליחנית שלנו תמשיך במסלול: שמה יילך לפניה, שדכניות ידברו בה נכבדות, יציעו לה את המיטב שבמיטב. היא תתחתן, ותהיה לה שמלת כלה, כזו שלא היתה לאף אחת. כסא הכלה, עיצוב הפרחים והתזמורת - הכל 'הכי הכי'.

היא תיכנס למסלול. הכל טוב ויפה. היא תצא לעבוד כמו אמא שלה לפני עשרים שנה, אבל לא תעבור את אותו הסרט. אמה, בניגוד אליה, היתה מורה מסורה. הבת, הכלה הטרייה, תצא לעבוד כמתכנתת מחשבים. אופס, חריגה מהמסלול...

אך גם כאן דאגה הקהילה החרדית להרחיב את המעטפת ולתת פתרון הולם, כשבשנת 2004 – בתיאום עם מנהיגי הציבור – פרצה לשוק התעסוקה אחת מענקיות התוכנה בארץ, עם פתרון אסטרטגי למצוקת הזמן: הבנות החרדיות, מתכנתות מצוינות, יושבות במשרדי החברה באוירה סטרילית וקדושה. 'מתכנתות לשם שמיים', מפרנסות בית של תורה ובעל אברך אמיתי . הן יביאו שכר, מעט יותר ממורה, אבל הרבה פחות ממקבילותיהן בעולם החילוני. הן יעבדו 7 או 8 שעות, מקסימום. הן יחתכו הביתה ב-15:00, כדי להספיק להביא את הילדים מהגן.

הימים עוברים, הציבור החרדי יודע שינויים, אליהם לא קל לו להסתגל. חרף האיסור הרבני על לימודי אקדמיה, בנות יוצאות ללמוד שם. הן חוזרות הביתה עם 'עודף ידע'. כבר – חריגה!

עוד שנים חולפות, ובמחוזותינו כבר הוכרז האיסור על החזקת סמארטפון, אך אשת החיל שלנו כבר תדאג לבקש היתר מהרב. או שלא - בסופו של יום יהיה לה אחד כזה בתיק. היא תחזור עם עוד יותר ידע עודף לביתה, מהסוג שלא היה לה קודם. שוב - חריגה.

אינטרנט, כשר או לא? – הוא הנידון העכשווי. כ'אשת העולם הגדול', זהו כורח מציאות. לפעמים כדי "לנקות את הראש" צריך קצת חדשות, רכילות וטיפ-טיפה סטילס ואופנה, לא? מותר או אסור – גם זה ענין של זמן עד שתיהפך לגולשת קבועה. חריגה.

שעון הזמן מתקתק. הבעל עדיין אברך, כי זו אידיאולוגייה - ועל אידיאולוגיה לא מוותרים ביום. המשפחה גדלה, כי גם זה ענין אידיאולוגי, והעיסוק בהבאת ילדים וגידול משפחה זהו ציווי מהותי.

הכל ברור, חוץ מהסכום אותו היא מביאה הביתה. הוא לא מספיק. כשהמעסיק נדרש על ידה להעלאת שכר, הוא מחליף אותה ב"רעותה הזולה ממנה" או שכבר יידע "לפצות" אותה כמה מאות שקלים בודדים ואולי גם הסעה הלוך חזור על חשבונו... ואז, כשגם זה לא מספיק, היא יוצאת לעבוד במקום חילוני. חריגה.

לא. זוהי כבר לא חריגה מהמסלול. זו נסיעה בכיוון ההפוך. לזה רבני המגזר ואנשי הרוח לא פיללו.

הסדרות האחרונות ("החרדיות" של אמנון לוי ו"חרדים-ההתפרקות" של אבישי בן חיים) הציגו את המצב המתואר בצורה השקופה ביותר: יותר אינטרנט, יותר קידמה, יותר אקדמיה, כשחלק מהנשים כבר מוותרות לגמרי על הזכות להיות נשואה לבעל אברך.

המציאות מעורבבת, חסרת רחמים, מכה וטופחת על הפנים. מציאות שבהכרח מולידה שאלות, תמיהות, ספקות. החשיפה מחלחלת פנימה ומעוררת תהיות. כמעט ולא פגשתי נשים חזקות, כאלה שעומדות איתן מול הגלים שמאיימים להטביע אותן בכל רגע נתון.

ואני שואלת, האם נדע לחשב מסלול מחדש? האם נתמיד לעצום את עינינו? מי ישית לבו למגמות החדשות? הרי ברור שמשהו מתרחש כאן מתחת לעיניים. עיין ערך: רות קוליאן-ובזכותן-לא בוחרות - אלו הן רק סנוניות ראשונות של מהפיכה שמתחוללת עמוק בפנים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מישהו צריך לתת על כך את הדעת: העולם נפתח, השיטה משתנה - אך הדרך נשארה כבעבר, מאיימת לחנוק, בעיקר את אלה השונות. כמוהן יש עוד הרבה מתמודדות, מתחת לפני השטח או מעליו, רק שאינן יוצאות בהצהרות בריש גלי.

מי יתן מענה לנשים הללו? מי יחזק את ידן מול האתגרים הרוחניים השוצפים עליהן בחוץ? האם זולת דחייה ואי קבלה - כפי שהורגלנו מימים ימימה - מישהו יקום ויניף את הדגל?

לא יעזור להזהיר אותן בכנס חיזוק לזרוק את הסמארטפון, להטריף אותן על טומאת האינטרנט. זה אולי יחלחל פנימה ל-24 שעות במקרה הטוב או ידחה אותן מחוץ למחנה במקרה הרע. לא שיטות אלו יתנו להן כוחות ותחושת שייכות עת תמצאנה בקרב.

גם לא יספיק לאהוב אותן. צריך לתת להן מענה אמיתי, להתוות מסלול חדש שנותן לגיטימציה לעשייה שלהן, כזה שיחשל ויחזק אותן לעמוד בחזית הקרב, מועצמות.

והקרב בחוץ קשה, כמו מחלה ממאירה שבסופה נופל עוד חלל. מי יחשב להן מסלול?