אאא

חורבן יהדות אירופה, קרוב לאלפיים שנים אחרי חורבן הבית, מעורר בלב של כל יהודי צמרמורת. נזכרים אנו במילותיו של רבי יהודה הלוי בקינתו המפורסמת "כוס היגונים לאט, הרפי מעט". נראה כי ככל שאנו מתרחקים מהזמנים שהייתה ציון בבניינה גורלו של העם היהודי מסרב להרפות, וספר הקינות לתשעה באב מלא בקינות על גזירות שונות ומשונות שנתכו על ראשו של עמנו, החל מגזירות תתנ"ו ועד ת"ח ות"ט עבור דרך שרפת התלמוד ועוד ועוד.

ישנה נטייה אצל כל אחד מאיתנו לנסות ולשכוח את המצב בו אנו נמצאים. יהודי ורשה שהיו שליש מעירם ערב מלחמת העולם השנייה, נעקדו, נשרפו ונשחטו בעשרות מיני מיתות משונות תוך ייסורים קשים ועבודת פרך אך לפני שבעים שנה. גורל זהה פקד את יהודי פינסק, סלונים, קובנא, קייב, ועוד ועוד ערים שהיו מאוכלסות בעבר הלא רחוק במיליוני יהודים. זהו מאורע שעדיין קיים בזיכרון הקולקטיבי של כולנו מהעבר הקרוב, ורבים הם בינינו בני התקופה ההיא שאף ראו בעיניהם דבר או שניים מגורלו הנורא של היהודי באשר הוא, מהזעם הניתך משמי שמיים בידי בורא עולם, באמצעות שליחו, השטן רב המרצחים היטלר ימ"ש.

נטייה זו לשכחה היא מובנת מאליה. גם בספר הקינות ימצא הקורא את מוטיב השכחה והפחד ממנו חוזר על עצמו שוב ושוב. "איך יערב לחיכי אכול ושתו" שואלים הפייטנים לדורותיהם. נראה, כי החרדה מפני השכחה מכה בכולנו. ואכן כולנו נשטפים במירוץ החיים ונוטים להדחיק את התודעה ההיסטורית ואת מקומנו על במת ההתרחשויות. אנו נרדפים, נקודה. אנו בגלות, נקודה. מגזירת שמים, אנו יושבים מדי שנה על הארץ ומבכים את המצב הלא תקין הזה. אך זהו מצבינו. רק לפני שבעים שנה נהרגו ונשרפו, בני הדודים שלנו, אחינו ואחיותינו, בשרנו ודמנו, בזוועה בתי נתפסת. זהו גורלנו עד ירחם עלינו המרחם.

הסיבה העיקרית לשכחה זו בדורנו היא הקמתה של מדינת ישראל והאשליה שהיא יוצרת. בל נתפתה לזאת. בל נשכח את מקומנו. נכון, הקמת מדינת ישראל היא חיוך מאת ההשגחה העליונה, ולאורך שנות קיומה היוותה ארץ ישראל מקום להצלת יהודים בזכות המדינה. אבל עדיין אין לנו לנתק את הנסים הללו מההקשר ההיסטורי שלהם, מהמודעות שלנו כיהודים בגלות, כיהודים שעדיין יושבים על הארץ מידי שנה ומצפים ליד ה' שתתערב במציאות העכורה שסביבנו ותמהר להושיע אותנו.

כחלק מתודעה היסטורית זו, יקל עלינו שלא לשכוח את הזוועות שנתכו על ראשי ההורים שלנו אך לפני עשרות ספורות של שנים, ולהפנים את הלקח לעתיד. ישיבתנו כאן בארץ איננה מובנת מאליה, עדיין אנו עשויים לגלות ממנה חלילה וחס, עדיין לא שבנו אל ציון ברינה, עדיין אנו ככבשה אחת בין שבעים זאבים. אין לנו ביטחון וערובה לישיבתנו כאן. עדיין יושבים אנו על הארץ ומקוננים את חורבן הבית, את חורבננו.

[הדברים נאמרו בשיחה של ראש ישיבת מקור ישראל, אפינה, צרפת - הגאון הרב דניאל היימן]