סיפור "דּוֹר הַפַּלָּגָה" מְתוּמְצָת בפסוקים קצרים: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית י"א פסוקים א - ט)
באופן שונה - מתחילת הפרשה, העוסקת ומפרטת את החטא והעונש של אנשי דור המבול, נדמה שכאן רב הנסתר על הגלוי. וכבר עמדו על כך חז"ל (בראשית רבה ל"ח): "מעשה דור המבול - נתפרש, מעשה דור הפלגה - לא נתפרש".
מהתבוננות בדברי הפסוקים, קשה למצוא את "החטא" של אנשי אותו דור. התורה מתארת "שיתוף פעולה" יוצא דופן, ברצונם לבנות עיר ומגדל - מחשש שיפוצו על פני כל הארץ. על פניו, זו שאיפה לגיטימית. אם כן, מדוע אין הדבר נושא חן בעיני אלוקים?
וכן תמה אברבנאל: "עניין דור הפלגה, נבוכו בו המפרשים - חדשים גם ישנים, לדעת: מה פשעם ומה חטאתם, שבעבורו נתחייבו לעונש ההוא מבלבול הלשונות ופיזור הארצות, ואיך היה מתייחס אותו העונש - לאותו המרי?"
חז"ל מגלים, ש"כולם לשם עבודה זרה נתכוונו" (סנהדרין ק"ט.). כלומר, בשונה מדור המבול - שחטאו בהתמסרות לתאוות הגופניות כעריות וגזל, דור הפלגה כפרו באמונה בבורא ובהשגחתו בעולם.
וכבר עמד על כך רש"י: "אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה? אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר - כביכול להלחם בו". על פי זה, הוא מביע תמיהה: אם כן, מדוע נענשו האחרונים באופן קל יחסית? "אלו (דור המבול) - נשטפו, ואלו (דור הפלגה) - לא נאבדו מן העולם?! אלא שדור המבול היו גזלנים והייתה מריבה ביניהם - לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר: שפה אחת ודברים אחדים. למדת: ששׂנוּי המחלוקת, וגדול השלום".
מדברי רש"י משמע, שמה שמתארת התורה את אותו דור כ"שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" - אינו נאמר לגנותם, אלא לשבחם. אך הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר) רואה את "רעיון השיתוף והאחווה" של אנשי אותו דור - כ"ציון לגנאי" וכשורש הרע.
לדבריו, המגדל שהם תכננו תכליתו היה לצורך "מגדל שמירה" לשלוט על המדינה החדשה, ולמנוע בריחת אזרחים: "זה ודאי לא יעלה על הדעת שיהיה עיר אחת לכל העולם, אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם - שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת". ומה שאמרו: "נעשה לנו שם", פירושו: "אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר, דבלא זה אינו מועיל המגדל. וכל זה היה לחשש - "פן נפוץ על פני כל הארץ".
הוא עומד בדבריו על החשש שלהם מבריחה: "מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת?"
ותשובתו: באשר אין דעות בני אדם שווים חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו יהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לטריפה (מוות), כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו "דברים אחדים" שביניהם - לרועץ! שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם".
בדבריו, נמצא דמיון מפתיע - בין הרעיון של דור הפלגה, לרעיון הקוֹמוּנִיסְטִי ולהשלכות שלו: מנהיגי עקרון השיתופיות יצרו שוויון מדומה על חשבון האדם הפרטי - למען המפלגה. הם שללו לגמרי חשיבה עצמאית, וחששו שמישהו יצליח לצאת החוצה ויגלה עולם אחר, וימוטט את הרעיון שלהם. ולצורך כך, הם יצרו את "המגדל" - דימוי מעניין ל"מסך הברזל".
אידאל השיתוף והאחדות, מתגלה כאן במלוא מערומיו. בסופו של התהליך, נוצרת דִּיקְטָטוּרָה השומרת את כוחה אצל אנשי המשטר והשליטים, ויוצרת אימת מוות על כל מי שאינו שותף לרעיון.
הדברים באים לידי ביטוי, גם במדרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ד): "אם נפל אדם ומת, לא שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבין ובוכין ואומרין: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה". כלומר, לפי אותה אידיאולוגיה, לאינדיבדואל - אין חשיבות! והלבנה, שמשרתת את המדינה והקולקטיב - חשובה יותר מהאדם.
רבי עובדיה ספורנו, מחדד בפירושו את הסכנה שיש בכפיית רעיון ואידיאל אחיד על הכלל. הוא מבאר, שמטרתם הייתה ליצור "עבודה זרה שתהיה במגדל, ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקוֹמָה וגוֹדל עירָה, באופן שתחשב אלהי האלהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כולם".
ומעתה, מעיד עליהם הקב"ה שעל פי דרך הטבע "לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" - "אם כן אין מונע להם מהשלים כוונתם ותהיה אותה עבודת גילולים אשר יבחרו כללית לכל מין האדם, ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא יתברך, ולהבין כי יוצר הכל הוא".
כלומר, ביצירת אמונה אלילית אחידה, נוצר "קיבעון מחשבתי" בו אף אדם אינו מסוגל "לפתוח את הראש" ולחשוב בצורה יצירתית ושונה. באופן כזה, יש חשש אמיתי שלעולם לא יקום מישהו שיגלה את האלוקים האמיתי.
רק על ידי הפרדתם - נותר פתח של תקווה, שיבוא יום ומישהו בדמותו של אברהם אבינו יחשוב בצורה שונה, ואחר חקר האמת יגלה את האלוקים - בורא העולם, וימצא את הדרך הנכונה לעבוד אותו. לצורך כך, מפריד הקב"ה ביניהם ויוצר שפות שונות ורעיונות מגוונים, כי על ידי "סיעור המוחות" תתקדם התרבות האנושית בכל התחומים, לרבות האמונה בה' אחד.
מעניין לציין את פירושו של רבי יהונתן אייבשיץ (תפארת יהונתן פרק ח).הוא מדייק את לשון הכתוב: "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", לדבריו, אמנם כולם דברו ב"שפה אחת" - לבנות מגדל. אך מכל מקום, בלבם הם לא הסכימו על מטרת המגדל, ולכן נאמר: "דברים אחדים", כי לכל קבוצה הייתה סיבה שונה.
כל הקבוצות חששו ממבול נוסף שיבוא לעולם, ולצורך כך הם מצאו פתרון בדמות - מגדל. קבוצה אחת חשבה שעל ידי המגדל הם יוכלו להעפיל למעלה מהעננים, ועל ידי כך ינצלו: "כבר שיערו - כפי מופת ראיה, שאין שיעור העננים שהוא האדים העבים העולים מן הארץ יותר מחמשה מילין לכל היותר, ולכך חשבו הם לבנות מגדל יותר גבוה משיעור עננים ההמה. ואם כן, תו אי אפשר לירד עליהם גשמים".
קבוצה אחרת - הייתה שאפתנית עוד יותר. הם הבינו שכל דבר נופל לארץ על ידי מה שמכונה "כח המשיכה", ורצו להקים בניין גבוה כל כך - שיעבור את גובה האטמוספירה של כדור הארץ, ומשם הם תכננו לשלוח מין ספינה באויר שתגיע - עד לירח!
הם חשבו לתומם "כי בכדור לבנה (הירח) גם כן מקום ישוב כמו בכדור ארצי". ושם יוכלו לגור באין מפריע בלא לחשוש ממבול נוסף. "זה היה כוונת דור הפלגה, שבקשו לקבוע מושבם בכדור ירחי - ששם יהיו נצולים ממבול, וחשבו לעשות על ידי ספינה. אפס, כיצד יגביהו אותו הספינה למעלה מאויר העכור (כח המשיכה)? ולזה חשבו לבנות מגדל גבוה כל כך עד למעלה האויר ההוא, ומשם יוכלו להשתמש בספינה הנ"ל לשוט באויר עד כדור הירחי". אם כן, המגדל נועד להיות מין "כַּן שִׁיגּוּר" לאותה "ספינה" שעתידים היו לשלוח לעבר הירח.
מקובל לחשוב, ש"חוזה המצאת החללית" היה הסופר הצרפתי ז'ול ורן, שכתב ספר לפני כמאה וחמישים שנים בשם "מהארץ לירח", ותיאוריו שימשו כהשראה לבוני החללית.
והנה, מדהים לגלות, שרבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל - שחי לפני יותר ממאתיים וחמישים שנה! (כמאה שנים לפני ז'ול ורן), כבר חזה בעיני רוחו את "ספינת החלל" שעתידה לקרום עור וגידים רק כמאתיים שנים אחר כך. ולדבריו, אפילו בני דור הפלגה הפליגו ברעיונם למחוזות הללו.