אאא

בין העצים, בצמד בנייני משרדים לא גדולים ליד העיירה סטאוקט, לונג איילנד, 100 קילומטר מוול סטריט, שוכנת חברת קרנות גידור שזכתה לכינוי "מכונת הכסף היעילה ביותר בעולם". קוראים לה רנסנס טכנולוגיות, והיא מעסיקה 300 עובדים, ל־90 מתוכם תואר דוקטור. מאז שהמתמטיקאי ג'ים סימונס פתח אותה לפני 28 שנים, קרן הדגל של רנסנס, מדליון, החזירה למשקיעים שלה 54 מיליארד דולר.

אבל ברנסנס לא ממש רוצים לחלוק את ההצלחה. מאז 1993 משקיעים חדשים אינם יכולים להצטרף לקרן, וב־2005 כל המשקיעים החיצוניים סולקו ממנה. כיום מדליון מנהלת רק את כספם של עובדי החברה. גודלה מוגבל לכ־10 מיליארד דולר, ואת הרווחים היא מחלקת פעמיים בשנה. לפי כתבה נרחבת שפורסמה בבלומברג בשבוע שעבר, התשואה השנתית של מדליון עומדת בממוצע על קרוב ל־80% (לפני העמלות הנכבדות שהיא גובה). אלה מספרים דמיוניים, שמשאירים מאחור מנהלי קרנות גידור אגדיים כמו ג'ורג' סורוס או ריי דליו.

רנסנס שומרת בכוונה על מרחק מוול סטריט. למעשה, ניסיון עבודה בוול סטריט פוסל כמעט אוטומטית מועמדים לעבודה. במקום זאת היא מחפשת מדענים, ובעיקר אסטרופיזיקאים, תיאורטיקנים של תורת המיתרים, או מדעני מחשב. יחד, אלה בנו מודל ממוחשב המורכב ממיליוני שורות קוד, שמחפש דפוסים בים הרעש שמפיקים השווקים, ומתרגם אותם להוראות מסחר. כשסימונס, מפצח צפנים שהיה לפרופ' נודע למתמטיקה בהרווארד ו־MIT, ייסד את רנסנס ב־1982, הוא היה חלוץ בתחום. מאז קרנות המסחר האלגוריתמיות הציפו את השווקים, אבל רנסנס עדיין גורפת רווחי עתק.

בשנת 1993 הצליחה רנסנס לפתות קבוצה של מדעני מחשב לעבור אליה מ־IBM, הענקית שנקלעה אז לקשיים. אחד מהם היה ד"ר רוברט מרסר, מדען מחשבים בעל שם שעבד עד אז על אלגוריתמים לתרגום שפה. למרסר היתה משרה נוחה, אך הוא התקשה לממן את הלימודים של שלוש בנותיו בקולג', והעלאת השכר שהובטחה לו ברנסנס הכריעה את הכף.

כיום, 23 שנים מאוחר יותר, מרסר (70) הוא המנכ"ל המשותף של רנסנס, יחד עם פיטר בראון, שהגיע יחד איתו מ־IBM (השניים החליפו את סימונס, שפרש ב־2009). מרסר, איש שתקן הנוהג לשרוק לעצמו בפגישות, היה לעשיר מופלג. הונו המדויק אינו ידוע, אך ב־2015 לבדה הוא הכניס 150 מיליון דולר מרנסנס. הוא מתגורר באחוזה בשם "קן הינשוף" השוכנת לחופי מפרץ לונג איינלד, מחזיק ביאכטה מפוארת בשם "ינשוף הים" ובאוסף כלי נשק הכולל את הרובה ששימש את ארנולד שוורצנגר בסרט “שליחות קטלנית”. אולם, את עיקר פרסומו הוא קנה בשנה האחרונה אחרי שמעורבותו בקמפיין הבחירות של דונלד טראמפ לנשיאות, יחד עם בתו האמצעית רבקה, הפכה אותו לאחד האנשים המשפיעים ביותר על הפוליטיקה האמריקאית.

מסטנפורד לוול סטריט ומשם למסיבת התה

רבקה מרסר (42) כבר היתה אדם בוגר כשאביה גויס לרנסנס. אף שלא גדלה כבת עשירים, היא צעדה במסלול ההישגי המאפיין את המעמד הגבוה בארצות הברית. אחרי תואר ראשון במתמטיקה וביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, היא המשיכה שם לתואר שני בניהול, וממנו למשרה של סוחרת בבנק השקעות וול סטריט, שאותה עזבה כשהפכה לאם. בעלה מכהן כבנקאי בכיר בסטנלי מורגן, וארבעת ילדיהם לא הולכים לבית ספר, אלא זוכים לחינוך ביתי. היא זכתה לכותרות בעיתונים ב־2010 כשהיא ובעלה שילמו 28 מיליון דולר תמורת 6 דירות באפר־ווסט סייד במנהטן במגדל הנושא את שמו של טראמפ - איך לא.

את הטבילה שלהם בפעילות פוליטית החלו רבקה מרסר ואביה ב־2010, השנה שבה הסיר בית המשפט העליון בארה"ב את המגבלות על תרומות פוליטיות. אבל ב־2012 משהו השתנה. זו היתה השנה שבה הפסיד מיט רומני, המועמד הרפובליקני האולטימטיבי, בבחירות לנשיאות מול ברק אובמה. רבקה הגיעה למה שהיתה אמורה להיות מסיבת הניצחון של רומני בבוסטון, וחוותה שם רגע של התפכחות. "רבקה הבינה שכל תעשיית היועצים, התורמים ואנשי התקשורת היא מזויפת. הם בזבזו 600–700 מיליון דולר, ולא השיגו שום תוצאות. היא הסתכלה מסביב, וחשבה שכולם טיפשים, כולם", כך ניסח זאת מקורב אנונימי שלה.

כמה שבועות לאחר מכן התייצבה מרסר בפורום תורמים רפובליקני, וביקרה בחריפות את עבודת השטח של המפלגה ואת יכולות ניתוח המידע שלה. המרסרים כבר לא היו מוכנים להסתפק בתרומה לרשת המוסדות הפוליטיים שאותה הקימו האחים קוך, המיליארדרים הליברטריאנים. האב ובתו רצו שליטה, ובעיקר — רצו תוצאות.

בשנים הספורות שחלפו מאז, טיפסו המרסרים אל צמרת התורמים, ולפי מכון המחקר The Center for Responsive Politics, רק איל ההימורים שלדון אדלסון תרם יותר מהם למועמדים רפובליקנים במערכת הבחירות הנוכחית. בתחילת הקמפיין לנשיאות תרמו המרסרים מיליונים לסנטור טד קרוז, יקיר תנועת "מסיבת התה" האנטי־ממסדית, אבל כשהוא כשל המרסרים לא היססו להמשיך הלאה ולתמוך במי שבאמת גרם להנהגת המפלגה הרפובליקנית לשקשק: דונלד טראמפ.

שליטה מלאה במסרים: מהמימון ועד ניתוח המידע

במאי האחרון, אחרי שקרוז הודיע על פרישתו מהמרוץ, הזמינה איוונקה טראמפ את רבקה מרסר לארוחת צהריים במגדל טראמפ במנהטן עם בעלה, ג'ארד קושניר. השתיים חלקו חוויות משותפות על גידול ילדים ועל חייהן כבנות לאבות מצליחים ושאפתניים. זמן לא רב לאחר מכן הצטרפו המרסרים לקמפיין של טראמפ.

בקיץ, כשהקמפיין נקלע לצרות, היתה מרסר בין אלה שיעצו לטראמפ להחליף את מנהל מסע הבחירות שלו, והמליצה על מועמד ספציפי: סטיב באנון, האיש העומד בראש "ברייטברט" - גוף חדשות ימני קיצוני פופולרי, המוביל קו אנטי־מוסלמי ואנטי־מהגרים, שלא בוחל גם באנטישמיות ומיזוגיניה. באנון מייעץ למרסרים בנושאים פוליטיים בשנים האחרונות, והם בתורם השקיעו ב"ברייטברט" 10 מיליון דולר ב־2010. בעברו באנון היה קצין בחיל הנחתים, בוגר בית הספר למנהל עסקים של הרווארד ובנקאי השקעות בגולדמן זאקס, אבל את הונו הוא עשה דווקא מחלקו בזכויות השידור של סיינפלד.

כבר למחרת ההמלצה של מרסר, פגש אותו טראמפ במועדון הגולף שלו בניו ג'רזי, ושמע ממנו על החזון שלו לקמפיין עם מסר פופוליסטי. באנון הוצנח לתפקיד יו”ר הקמפיין, שנוצר עבורו. למנהלת שלו מונתה קליאן קונווי, שעמדה קודם בראש העמותה שהקימו המרסרים עבור קרוז, והגדירה את מרסר כ”חברה אישית מאוד טובה שלי".

השניים לא הגיעו לבד. יחד איתם גויסו לקמפיין של טרמאפ גם שירותיה של קיימברידג' אנליטיקה, חברה בריטית לניתוח נתונים, שגם בה השקיעו בעבר המרסרים. באנון יושב בדירקטוריון של החברה, שחולקת גם כתובת בבברלי הילס עם מערכת "ברייטברט". באותה הכתובת שוכנת גם חברת הפקת הסרטים גליטרינג סטיל, שאחראית לסרט התיעודי Clinton Cash, העוסק בסבך הפיננסים של בני הזוג קלינטון וקרן הצדקה שלהם. רבקה מרסר היתה אחת המפיקות בפועל של הסרט, והיאכטה של אביה, “ינשוף הים”, הפליגה להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן.

הסרט מבוסס על ספר רב השפעה באותו שם, שהוא פרי תחקיר של פיטר שוויצר, נשיא מכון המחקר GAI, שנוסד ב־2012 בידי באנון, שמשמש גם כיו"ר שלו. הקרן של משפחת מרסר תרמה מיליונים למכון, ורבקה גם ישבה בחבר המנהלים שלו. באנון עשה שימוש מבריק בספר בטכניקה שהוא מכנה "עוגן בשמאל ולחתוך לימין": הוא טפטף סקופים מתוכו לעיתונים כמו הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, ואז העניק להם תהודה זועמת ב'ברייטברט'. אחד הבולטים שבהם היה תרומת המיליונים שקיבלה קרן קלינטון מחברת כריית אורניום קנדית בעלת מכרות בארה”ב, ונרכשה בידי הרוסים — עסקה שנדרשה לאישור ממחלקת המדינה, שבראשה עמדה קלינטון. הסיפור הגיע לשער הניו יורק טיימס.

אם לסכם את סבך האישים והגופים הזה (שהוגשו נגדו תלונות בטענה לעבירה על חוקי מימון הבחירות בארה"ב): המרסרים הציבו בראש הקמפיין של טראמפ מקורבים שלהם, שלטו בחברת ניתוח הנתונים של הקמפיין, והשקיעו בגוף התקשורת ובמכון מחקר שנתנו את הטון הפופוליסטי שלו. אין פלא שמרסר הוכתרה ל"אשה הכי חזקה בפוליטיקה של המפלגה הרפובליקנית" בכתבה באתר המשפיע פוליטיקו.

להחזיר עטרה ליושנה: בבנקים, במערכת המשפט ובממשלה

בתחילת אוקטובר הגיע רגע השפל של טראמפ: פרסום הקלטת שבה התרברב בפני מנחה הטלוויזיה בילי בוש. ובכל זאת, עבור המרסרים לקלטת לא היתה חשיבות. כך הם הבהירו בתגובה הרשמית שלהם לפרשה - תגובה שממנה אפשר ללמוד מה בעצם הם מחפשים בפוליטיקה.

"אם מר טראמפ היה אומר השנה לבילי בוש, מי שזה לא יהיה, שהוא בעד גבולות פתוחים, סחר חופשי, ופעולות נשיאותיות להגבלת הבעלות על כלי נשק, בוודאי שהיינו חושבים מחדש על התמיכה בו… אם הוא היה מודה בפני מר בוש שהוא הרוויח באופן פרטי מכך שאישר מכירה לרוסיה של 20% ממרבצי האורניום בארה״ב… בהחלט היינו שוקלים מחדש את תמיכתנו בו. אנחנו לחלוטין אדישים להתרברבות חדר ההלבשה של מר טראמפ... לאמריקה נמאס מהאליטה הפוליטית שלה והיא נגעלת ממנה. טראמפ מתעל את תחושת הגועל הזו. חברי האליטה הפוליטית, שרועדים מפני תיבת התהודה של הקשקשת התקשורתית, לא מעריכים נכון את הבחירה האפוקליפטית שניצבת בפני אמריקה. יש לנו מדינה להציל, ויש רק אדם אחד שיכול להציל אותה. אנחנו, ואמריקאים לכל רוחבה של הארץ ומסביב לעולם, ניצבים איתנים מאחורי דונלד טראמפ".

הטון האפוקליפטי הזה מתיישב היטב עם המטרות האחרות שבהן תמך רוברט מרסר לאורך השנים, שיש להן גוון אנטי־ממסדי, ולעתים אף סהרורי. כך למשל, הוא תומך נלהב בחזרה לתקן הזהב - השיטה שבה מוצמד היצע הכסף בכלכלה להיצע מתכת הזהב, והוא מעוניין בביטול שיטת הבנקאות המודרנית (הרזרבה החלקית). הוא גם תרם למכון המטיל ספק בהתחממות הגלובלית ולקמפיין התומך בעונש המוות במדינת נברסקה, והוא מממן ועידה שנתית של "רופאים למוכנות לאסון" שנותנת במה למגוון דמויות שוליים. רבקה, לעומתו, מזוהה עם גופים ליברטריאניים הקרובים יותר למיינסטרים של המפלגה הרפובליקנית.

יש מי שרואה ברוברט מרסר פראייר - אדם שאמנם ניחן במוח אנליטי מבריק, אבל נפל קורבן לשורה של דמויות מפוקפקות שמנסות להוציא ממנו כסף. אחרים רואים קו מקשר בין העמדות שלו בנוגע לכלכלה, לשינוי האקלים, לרפואה ולפוליטיקה. מרסר תופס את הממשל בוושינגטון כמושחת, כולל האגף הממוסד של המפלגה הרפובליקנית. מכאן גם החיבור שלו לטראמפ.

ועדיין, מעל למשולש מרסר-באנון-טראמפ מרחפת שאלה: מי משתמש במי? האם המרסרים היו הכוח המושך בחוטי הקמפיין של טראמפ? האם טראמפ ניצל אותם בשביל הכסף? או שמא באנון הוא הגאון המתמרן את כל השאר?

"טראמפ הוא רק כלי", טוען יועץ פוליטי שעבד עם המרסרים בראיון לאתר פוליטיקו. "זה קשור לרצון להיות שחקנים, ולרצון להביס את הילארי. הרי לפני זה, הם רצו להשתמש בטד קרוז ככלי. הם רוצים להביס את הילארי, אבל גם להביס את האחים קוך, את פול סינגר ואת בני משפחת ריקטס (כולם תורמים גדולים לרפובליקנים — א”פ).

מנגד, בכתבת פרופיל על באנון בניו יורק טיימס הוא צוטט כמי שרואה בטראמפ "כלי קיבול לא מושלם" למהפכה הפופוליסטית שהוא רוצה להנחיל. אבל טראמפ מעולם לא היה פראייר, ולאורך הקריירה שלו הוא הוכיח היטב שהוא יודע לקטוף עבור עצמו את פירות ההצלחה, ולהשאיר את שותפיו בידיים ריקות.

הכוורת - לרשת נשיא בעייתי עם האנשים הנכונים

בינתיים לפחות, המעורבות של רבקה מרסר בקמפיין מתורגמת גם להשפעה אחריו. מרסר מונתה לאחת מ־16 חברי הוועדה המנהלת של צוות המעבר של טראמפ, הנערך להחלפת הממשל. בשיטה האמריקאית לא רק הנשיא וחברי הקבינט מוחלפים אחרי הבחירות, אלא שורה ארוכה של תפקידים בממשל, ועל כך צוות המעבר עמל כיום.

מרסר היתה בין התומכים העיקריים של מועמדים שמרניים כמו ג'ף סשנס, הסנאטור השנוי במחלוקת מאלבמה שמונה לתובע הכללי, והגנרל מייק פלין, שמונה ליועץ לביטחון לאומי וידוע כאנטי־מוסלמי. מקורב נוסף של מרסר, שמועמד לתפקיד בכיר בממשל, הוא ג’ון בולטון, מתומכיה הבולטים של מלחמת עיראק בתקופת ג'ורג' וו. בוש.

המינוי השנוי ביותר במחלוקת של טראמפ עד כה הוא כמובן מינויו של באנון לאסטרטג הראשי של טראמפ בבית הלבן. אבל מרסר פועלת גם בדרגים הפחות מתוקשרים לאיתור מועמדים לתפקידי ממשל זוטרים יותר. וכשקונווי יצאה השבוע בפומבי נגד מינויו של רומני לשר החוץ בממשל החדש, לא מעט פרשנים חשדו שמדובר במסר המגיע מכיוונה של מרסר.

כדי להשלים את התמונה יש להוסיף את קיימברידג' אנלטיקה. חברת ניתוח הנתונים מצויה כיום במגעים לספק במקביל ייעוץ תקשורתי לבית הלבן תחת ממשל טראמפ, וגם ייעוץ שיווקי ל"ארגון טראמפ" המנהל את שלל עסקיה של המשפחה. זהו כמובן ניגוד עניינים ברור — אבל מהתנהלותו עד כה כנשיא הנבחר, לא נראה שטראמפ בוחל בניגודי עניינים.

6.8 מיליארד דולר חמקו ממס הכנסה

מה הניע את רוברט מרסר להשקיע 19 מיליון דולר בקמפיין הנשיאות הרפובליקני? יש הטוענים כי לא מדובר רק באג’נדה פוליטית יוקדת. ב־2014 תרם רוברט מרסר לגוף שנקרא "אזרחים לממשל עצמי", החותר לשינוי החוקה האמריקאית במטרה להגביל את כוחו של הממשל הפדרלי. אותו גוף גם מימן תביעה נגד מס ההכנסה הפדרלי, בטענה שהוא מפנה מאמצים מיוחדים לביקורת של קבוצות שמרניות המבקשות פטור ממס. מדובר בנושא הקרוב ללבו של מרסר. יש לו, או ליתר דיוק יש לרנסנס טכנולוגיות סכסוך עם מס הכנסה: לפי ממצאים של ועדת חקירה של הסנאט האמריקאי, בשנים 1999–2014 השתמשה קרן הגידור באופציות שאפשרו לה להפחית את כמות המס שהיא משלמת בלא פחות מ־6.8 מיליארד דולר.

מרסר אינו היחיד מבכירי רנסנס שמעורב בקמפיין הבחירות הנוכחי. לפי ממצאי The Center for Responsive Politics, סימונס, מייסד החברה שהונו נאמד ב־15.5 מיליארד דולר, תרם השנה כ־11 מיליון דולר לקמפיין של קלינטון. "אני לא יכול לדמיין שהם היו מוציאים סכומים כאלה על תרומות, אם זה לא היה משתלם עבורם", אמר לאל.אי.טיימס פרופ' רוברט רייך, ממנהיגי המחנה הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. "האנשים האלה הם משקיעים, הם פיננסיירים, הם מסתכלים על פוליטיקה כעל עוד זירת השקעה".

הדים לטענות של רייך היה אפשר למצוא באופן שבו בחר להתנסח סימונס עצמו, בראיון טלוויזיוני ל־CNBC בקיץ. "בתור השקעה, טראמפ הוא לא השקעה טובה ולא משנה מה אתה חושב על התשואה הפוטנציאלית שלו. הוא פשוט אדם פראי". מרסר, שהוא בין היתר שחקן פוקר תחרותי, הראה תיאבון גדול יותר לסיכון משותפו, וההימור שלו לבסוף ניצח בבחירות.

חזרה לעולם שבו ההיסטוריה נכתבת על ידי מתי מעט

לפני שנתיים התראיין ל"מוסף כלכליסט" תומס פיקטי, הכלכלן הצרפתי הנודע, שספרו רב המכר "קפיטל במאה ה־21" מתעד כיצד בעשורים האחרונים העושר במערב הופך לריכוזי יותר ויותר. "אנחנו עדים לשובו של העיקרון הבסיסי של הקפיטליזם — כוח רב־עוצמה שדוחף לאי־שוויון", התריע, "והוא עלול להחזיר את אי־השוויון לרמה גבוהה מאוד, כזאת שלא ראינו מאז המאה ה־19".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"מבחינתי", הסביר אז פיקטי בראיון, "החשש העיקרי במצב הזה הוא האיום על תפקוד המוסדות הדמוקרטיים שלנו. אני חושב שבדמוקרטיה אנחנו מניחים שלאדם אחד יש קול אחד. לכל אדם אמורה להיות הזדמנות שווה להשפיע על התהליך הפוליטי. כמובן שתמיד קיים אי־שוויון מסוים ביכולתנו לעשות זאת, אבל צריכים להיות לו גבולות. צריך למשל שהעושר יחלחל בכל החברה. אם 90% מהעושר שייך לאליטה זעירה, קיימת סכנה רצינית שהתהליך הפוליטי פשוט ייתפס בידי אותה אליטה".

בבחירות בארה"ב אפשר למצוא את התהליכים שפיקטי מדבר עליהם בפעולה. אין ספק שלאי־השוויון ולהתעוררות של האוכלוסייה לגביו, היה חלק מכריע בבחירתו של טראמפ. מצביעיו הלכו אחרי המועמד שהבטיח להם שפירות הצמיחה שוב יגיעו לידי מעמד הביניים, ושהבטיח "לייבש את הביצה" של הלוביסטים והכסף הגדול בוושינגטון - לא משנה שהוא בעצמו מיליארדר. מנגד, קלינטון לא הצליחה לסחוף את הבוחרים כמו אובמה. ב־2016, התדמית שלה כמקורבת לתאגידים ולוול סטריט, התבררה כמכשול בלתי עביר.

אפשר לראות את הבחירה של טראמפ כתוצאה של התפרצות תהליכי העומק הכלכליים בני עשורי השנים שאותם פיקטי מזהה, אלא שאותם תהליכים בדיוק ריכזו עושר אדיר בידי מספר אנשים קטן. רבקה ורוברט מרסר אולי לא קבעו מי ינצח בבחירות בארה"ב; הבוחרים עשו זאת. אבל למרסרים ולמקורביהם היתה השפעה מכרעת על הקמפיין של טראמפ, וכעת יש להם צוהר אל הבית הלבן ואל הממשל, באמצעותו הם יכולים לקדם את השקפת העולם השמרנית שלהם. וכל זאת בזכות שימוש נבון ויעיל ביותר בחלק לא גדול מעושרם, לאורך שנים ספורות.

התוצאה פרדוקסלית: בוחרים שהרגישו נטולי כוח תחת השיטה הנוכחית הצביעו למועמד שמשדר עוצמה. אבל בחירתו עשויה לתת כוח דווקא לקבוצה קטנה של בעלי הון ומקורביהם ולסמן עוד צעד לחזרתה של מציאות שבה למתי מעט יש השפעה על מהלך האירועים, שנקבעים בידי מנהיגים אהובים אך מורמים מעם, משפחות הון ויועצי סתרים. באנון ודאי ישמח להסכים עם האבחנה הזו. אחרי הכל, את עצמו הוא תיאר לאחרונה באנלוגיה השאובה מאנגליה המלוכנית של המאה ה־16: "אני תומס קרומוול בחצר בית טיודור".