אאא

הקבלן 45 ירושלים.

בעיצומו של יום השנה השלישי לפטירת מרן זצוק"ל, התדפק בחור ישיבה צעיר על דלת הבית המיתולוגי. יכולתי לשמוע את ההתרגשות בקולו, אל מול השלט המתנוסס על הדלת: "הרב עובדיה יוסף – הראשון לציון".

"אני מתגורר בבני ברק, ולומד בישיבה קטנה ספרדית במודיעין עלית", הציג את עצמו. הגעתי לכאן במיוחד, רק להדליק נר בחדרו של מרן", אמר לי בתמימות טהורה, כמעט בתחנונים.

"ברוך הבא", אמרתי לו מיד ועיניו אורו.

בדחילו ורחימו נכנס הבחור לחדר לימודו של מרן, והדליק נר על שולחנו הקדוש, תוך שהוא ממלמל בקול חרישי: "לנשמת מרן רבנו עובדיה יוסף בן גורג'יה. זכותו תעמוד לי לגדול בתורה וביראת שמים".

ביד רועדת הוא ליטף את הכסא, ונישק את השולחן שעליו כתב מרן את עשרות ספריו. ניכר היה כי הוא מתקשה לעזוב. מבטו אמר שוב תחנונים להישאר רק עוד רגעים אחדים...

"אתה יכול להישאר, אם אתה רוצה", אמרתי לו, "תרגיש בנוח, זו המטרה של הבית הזה".

הוא עמד והביט שוב על הכסא המיותם, על הספרים הניצבים דוממים בספרייתו של מרן, ועל מגש הנרות שמונח על השולחן, תופס את מקום הספרים שהוערמו עליו יומם ולילה, עד לפני שלוש שנים בדיוק


אלפים נכנסו לביתו של מרן מאז פטירתו. כולם התגעגעו, התפללו מקירות לבם ואפילו דמעו, אבל מחזה שכזה, כמעט ולא נראה: לפתע, ללא שום התראה מוקדמת, נשבר הבחור הצעיר ופרץ בבכי נסער. הוא השעין את ראשו על כסאו של מרן ובמשך דקות ארוכות, כל גופו רטט בבכי.

כך מצאתי את עצמי, 3 שנים אחר אותו יום מר ונמהר, פורצת בבכי חסר מעצורים.

אלפי נאומים, דרשות והספדים, לא יכלו לבטא ולהביע את מה שעשה המחזה המטלטל הזה, שאותו תיעד במצלמתו אחד הנוכחים במקום. אבא של כל כולם, אבא של העם, ממשיך לפעום בלבם של המוני בניו. ילד או מבוגר, איש או אשה, בן תורה או בעל בית. שום דבר לא הצליח לרפא את תחושת היתמות העמוקה שמלווה אותם מאז פטירתו.

אין דבר שיעצור את הגעגועים לבית של אבא. שבילי הדמעות, הכיסופים והזכרונות, מובילים מאליהם אל החדר הקדוש של מרן. המקום שאליו נישאו העיניים בהערצה במשך עשרות שנים.

נכון. זה לא מחזיר לנו את מרן. אבל במשהו קטן, זה מרפא את הכאב.

בית מאור ישראל

בחודשים האחרונים שיתפתי את הקוראים, מעל גבי במה מכובדת זאת, בהכנות ובתכנונים הקשורים לביתו של מרן. בכל פעם נדהמתי מחדש לגלות את הכמיהה העצומה של הצבור לשמר את הבית, שלא יהפוך חלילה לדירת מגורים עבור כל המרבה במחיר. בכל הרצאותיי ברחבי הארץ והעולם, נשאלתי אין ספור פעמים: מה יהיה עם הבית ברחוב הקבלן?

בחסדי שמים, לאחר אין ספור מהמורות, התמודדויות וקשיים, מבית ומחוץ, זכינו לבשר לציבור בשבוע שעבר את הבשורה שקיוו וציפו לה 3 שנים: הבית ברחוב הקבלן 45 ימשיך להיות 'הבית של מרן'. מעתה ואילך, זהו המרכז הרוחני 'בית מאור ישראל'.

אחרי תקופה ארוכה של אי וודאות, קול התורה ימשיך להדהד בביתו של מרן. זהו אותו קול ענוג, שספגו קירות הבית 24 שעות ביממה, אפילו בשעות הבודדות שבהם מרן ישן.

כאן ב'בית מאור ישראל', ימשיכו תלמידיו הקרובים של מרן לעמול על אלפי כתביו שטרם ראו אור, ויוציאו אותם לאור עולם. למעלה מ-20 אלף ספרים עומדים בספריית הענק של מרן. כל אחד מהם, מכיל גליונות וחידושים בכתב ידו, העתידים להאיר את עולם ההלכה. כבר בשבועות הקרובים יופיע ספר חדש שהחל מרן עוד לכתוב בחייו. בלי ספק יהיה זה יום חג.

בית מאור ישראל, הוא הבית של כלל הצבור, החפץ לדבוק במרן, בדרכו ובמורשתו. כאן הם יראו מקרוב את המקום בו שקד על תלמודו והנהיג את הדור. כאן הם יוכלו לעלעל בספרים, לראות את כתבי היד, ולצפות בקטעים נדירים הממחישים את עמל התורה של מרן. כמה אהבת תורה יספגו ילדינו מתוך הבית הקדוש הזה!

תוך כדי תנועה, אנו מקדמים מיזמים נוספים אשר בעז"ה יפיצו את אור תורתו של מרן לכל רחבי תבל, כמו גם תכניות לעמוד לימין עמלי התורה ההוגים בתורתו של מרן והולכים בדרכו.

בימים האחרונים הביעו כל גדולי ישראל את התרגשותם והעניקו את ברכתם ליוזמה הכבירה הזו. "נשמתו של מרן נמצאת בביתו, היכן שעמל בתורה", אמרו כולם. לשם דוגמא, זכינו לדברים נרגשים מאוד מאת הגאון הגדול רבי בן ציון מוצפי שליט"א, ה' יחזקהו וירפאהו רפואה שלמה, שהגדיר את ביתו של מרן כ"בית המקדש של הדור שלנו".

האור לא יכבה

ואי אפשר לסיים, בלי לומר תודה מכל הלב. לצבור היקר, עם ישראל הנפלא, שנענה לקריאתם של גדולי ישראל ונטל חלק בהקמת 'בית מאור ישראל'. זכינו לראות את האהבה הגדולה של הצבור למרן ולמורשתו, ואת ההכרה בצורך לשמר את הבית הזה. למעננו, למען ילדינו, ולמען הדורות הבאים.

כל חייו הצטיין מרן במידת הכרת הטוב מופלאה. אין לי ספק שגם כיום, ממרום מושבו בגן עדן, הוא יעמוד בתפילה ויפעל ישועות עבור תלמידיו ומוקירי זכרו המקדישים מהונם לעשות לו נחת רוח אמתית. כמי שחייתה בביתו למעלה מ-20 שנה וראתה מקרוב כמה הכרת הטוב היתה ערך עליון עבורו, אני מאמינה בזה במאת האחוזים.

תודה למאות האנשים שהגיעו לבית ביום האזכרה, הרעיפו אהבה, תמכו, התרגשו והדליקו נר לעילוי נשמתו של מרן. בשנה הבאה, אם חלילה לא נזכה לתחיית המתים, יוזמן עם ישראל כולו לפקוד את חדר לימודו של מרן, להדליק נר, ולבקש רחמים על כל עם ישראל.

ומעל הכל, תודה לבורא יתברך ויתעלה, שהוביל אותנו באופן פלאי עד למימוש החלום, להנציח את מורשתו האמתית של מרן: לא כסף, לא כבוד ולא שררה. רק תורה.

כשביקרנו במעונו של האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א, אחד מוותיקי תלמידיו של מרן, הוא לא הסתיר את התפעלותו מכך שהבית של מרן ימשיך להיות מקום תורה. "עוד מעט יבוא המשיח ונזכה לתחיית המתים", אמר לנו בהתרגשות, "מרן יקום ויבקש לשוב לביתו, אל שולחנו ואל ספריו האהובים... האם הוא יחזור לבית ריק? לספרים מכוסים אבק...?"

לא ולא. האור בחדרו של מרן לא יכבה. 'בית מאור ישראל', ימשיך להזריח את אורו של מרן, עד ביאת המשיח!