אאא

מבט שטחי של רבים רואה בדמותו של החזון איש את התגלמות גישת ההחמרה, דקדוק דינים פרטני ומתיש, פנים חמורות סבר בדיון הלכתי, כמו גם גישה קפדנית וביקורתית, ואבי 'הפוליטיקה החרדית'. תיאורים רווחים אלה חוטאים לדמותו של החזון איש ובוגדים בה. צריך לשבת בקשב רציני בכדי 'לגלות' את החזון איש. גם בחורי ישיבה רבים אינם 'מתחברים' לחזו"א, הוא נתפס כאיש הלכתי מידיי, פחות למדן (במובן הבריסקאי של המושג), פחות אנליטי, חסר לו הברק של ראש ישיבה ועוצמת חידוד של מהלך למדני, הוא מעשי מידיי ולא 'ישיבתי'.

רבים חשים בצעירותם שלחזון איש יש מדף של כבוד בישיבה אבל לא יותר. הוא לא נתפס כשייך לשורה הרחבה של למדנֵי עבר, כמו קצות החושן, נתיבות המשפט, ר' עקיבא איגר, ר' חיים מבריסק או ר' שמעון שקאפ.

**

בכדי 'לגלות' את החזון איש ואת עוצמתו יש צורך להתבגר מעט. להירגע ולהתבגר. בגרות גורמת לכך שנופל איזשהו אסימון עמוק יותר, רציני יותר ומיושב יותר. את החזון איש ניתן להגדיר במילה אחת: תלמיד חכם. הוא מגלם בדמותו את כל מה שמאפיין תלמיד חכם, בעוצמתו, באישיותו, בסגנונו ובהליכותיו. ישנם למדנים, ישנם אנשי יראה ומוסר, ישנם בקיאים גדולים, אולם דמותו של התלמיד חכם, הרציני, עולה על כולם. יש בה משהו הרבה יותר גבוה.

אצל החזו"א הייתה סימביוזה מוחלטת בין הדיון הלמדני ההלכתי לעולם המעשה. הוא לא היה מסוגל לחשוב על נתק של השניים. דיון תיאורטי הוא תמיד דיון מעשי והכרעה מעשית היא תמיד תוצאה של עיון. גישה זו גורמת להלך רוח מקורי הרבה יותר בגישה אל ההלכה. ההלכה אינה נתפסת כאוסף חוקים ודינים, הוראות וציוויים מוכתבים, מחד גיסא, ומאידך גיסא, העיון הלמדני אינו שרירותי ואינו 'מבריק', הוא לא אוסף של ווארטים. הניסיון להפוך את התורה לסך של חוקים 'מונחתים' הוא גם זה המרשה לשרירותיות של ה'ווארט' ושל הברק הטמון ב'יסוד' למדני מפולפל להשתולל. דווקא בגלל שאין לנו 'שליטה' על הדין, אין לנו הבנה בו, אין לנו גישה אליו, אנו מסוגלים להתייחס אל הממדים המוקדמים שלו, אל 'התיאוריה' שלו, בצורה חופשית ושרירותית מאוד, אנו יכולים 'לשחק' עמם בכיף. התלמיד חכם לעומת זאת הוא בראש ובראשונה מחפש אמת. המעשה ההלכתי בעיניו אינו 'דין' מונחת ויבש, הוא מעשה בעל משמעות מעשית, בעל תוכן מעשי, מעשה המקפל בתוכו התייחסות ממשית לאירוע ממשי. למעשה הזה יש תמיד ערך פנימי, היגיון פנימי, הלך רוח פנימי, קצב ריתמי פנימי. יש לו משמעות. החיפוש ההלכתי 'התיאורטי' שלעולם אינו מנותק מן ההלכה 'המעשית', הוא חיפוש הלכתי של תוכן הדין, משמעותו. השאלה אינה 'איך ליישב את הקושיות' או איך ליישב את הסתירה ברמב"ם, אלא השאלה היא ראשונית הרבה יותר: מה ההלכה רוצה? מה המניע של הדין? מה משמעותו? לאן הוא חותר? מה תוכנו הפנימי? מה 'הכיוון' שלו? מה הוא אומר?

זה לא רק שיש קשר מוחלט בין 'ההלכה התיאורטית' ל'הלכה המעשית' בעולמו של התלמיד חכם, אלא פשוט אין משמעות לחלוקה הזאת. ההלכה היא ההלכה, במלואה. ההיגיון הפנימי שלה חובק את כולה. אין שום מקום להפריד בין ה'עיון' לבין ה'למעשה'. הכל דבר אחד. גישה זו של התלמיד חכם היא גישה הקשורה יותר מכל לחיים, להתנהלות החיים, ובעיקר לתמונת עולם רחבה, להתייחסויות קונקרטיות אל החיים עצמם. כאשר הרמ"א כותב שהתלמיד חכם נקרא זה ששולט בכל מקום בהלכה ובתלמוד אין הוא מתכוון רק לאדם שיודע או לבקי גדול. הוא מתכוון לאדם שכל ישותו היא ההלכה, שהוא רואה את ההלכה נוכחת בכל מקום כצורת דיבור של החיים היומיומיים. כהופעה שלהם. כמו תיאורו הציורי של הרב סולובייצ'יק על ה'שקיעה' של יום הכיפורים, שמבחינה אונטולוגית כביכול היא שקיעה אחרת, היא שקיעה של קדושה, של כפרה, של טהרה, הופעה של יום מזן אחר. ההלכה מציירת את ההוויה, את החיים, מפסלת אותם, והתלמיד חכם הוא זה שחי בתוך העולם הזה, זה שחי בעולם שכל כולו רוח, כל כולו הלכה, כל כולו הדינאמיות הפורה של המעשה ההלכתי, המשמעויות, התכנים.

בניגוד לקלישאות רווחות, לא מדובר באדם 'מנותק', באדם שאין לו אלא דל"ת אמות סגורות של מושגים פנימיים. להיפך, מדובר באדם מעורה בצורה קיצונית, חי, תוסס. הוא חי את ההוויה בדציבלים הגבוהים ביותר שלה, הוא רגיש וער לכל דבר, הוא שומע בצורה הרבה יותר חדה, מבחין בעיניים עמוקות הרבה יותר, וקולט את הופעות ההוויה והחיים בצורה הרבה יותר משמעותית. ההלכה הזאת מדברת, זאת לא הלכה 'מתה', אות מתה, הלכה שאינה אלא חוק. לא מדובר באדם אובססיבי לקיום חוק. דמותו של התלמיד חכם איננה דמותו של משפטן, אלא דמותו של אמן, של פסל, צייר, מוזיקאי. לא בכדי במקומות רבים מדברים חז"ל על התורה כ'שירה', בעקבות פסוקי התורה סביב 'שירת האזינו'.

ולכן התלמיד חכם הוא גם זה שאינו יכול להכיל בתוכו ידע תיאורטי בלבד, כמו דמותו של איזשהו גאון אספרגרי, נטול כל חוש לחיים תקינים ומציאותיים. אין זה אדם שהידע שלו מנותק מן החיים שלו. וכמו כן, אין זה אדם שהאמונה שלו, עבודת ה' שלו, המידות שלו והרגשות שלו, מנותקים ממחויבותו לדת ולהלכה. יראת החטא של התלמיד חכם היא חלק אינטגרלי מן הידע שלו. אין כל הפרדה אישיותית. "נפש האדם אחת היא" אומר הרמב"ם בבקשו לבטא את ההרמוניה הנפשית של האדם. לתלמיד חכם ישנה הרמוניה נפשית מושלמת. אין לו 'חיי ידע' ו'חיי עשייה' מנותקים. יראת השמים שלו היא היא גוף הידע שלו. החשיבה ההלכתית 'תיאורטית' שלו היא חשיבה של יראת שמים, היא לא חשיבה אנליטית ניטרלית, היא חשיבה שכל כולה חוויה של יראה ואהבת ה'. וכמו כן, ההשלכה של התבוננות 'תיאורטית' זו על החיים אינה השלכה של 'מסקנות'. העיון התיאורטי לא מביא לידי מסקנות לוגיות קרות ועבשות, הוא 'מעַיין' את החיים עצמם, הוא נותן את הטון הנכון, את ההרגשה הנכונה, את המינון הנכון, ליראת השמים. הוא מסגנן את יראת השמים עצמה.

תפיסה זו של התלמיד חכם מולידה את דמותו של החזון איש ואת תיאורו שלו לטיפוס האידיאלי בעיניו, התלמיד חכם. ובלשונו הזהובה: "אין תהילת בעל ההלכה הגונה אלא אם כן קדמה לו יראתו לחכמתו, ואין חכמת התורה שרויה בלב אטום, כי עיקר טעמה בעדינות הנפש המתעלה למעלה מחמדת בני תמותה, והמשוטטת בעולמות עליונים, הטועמת טעם השתוקקות למקור החכמה... ואין חכם בתורה רק אחרי ההתמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא, כוס המזוג משני אלה הוא מנת חלקו של התלמיד חכם כל הימים, וזה יין נסכו נצח, אמנם התורה והיראה כחומר וצורה המהווים יחד את הנמצא, וכל שלא קנה שלמות היראה אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועיקשות, וכמו שאמרו דלא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואור הפנימי המתלווה עם אור השכל ליישר את כל ההדורים ולחדור אל נקודת האמת העדינה היא יראת ה' טהורה, ומי שחסר את היראה הוא חדול הרגש של עדינות הנפש וחסר טעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר כוח המבחין בין שקר לאמת וחכמתו נכזבה בכל פינותיה...". (אמונה וביטחון ג, כד).

**

דמותו זו של החזון איש, דמות התלמיד חכם, היא דמות ששמה לה למצפן את ההלכה ואת הצדק. את הדין. החזון איש ניהל מאבק רעיוני גדול בחלקים רבים מתנועת המוסר ובתנועות אמונה שונות שריכזו את מאמצי החיים שלהם סביב אובססיה של יראה, מוסר, התשה נפשית ופסיכולוגית סביב 'נגיעות', חשדנות, הלוך וחזור של משקעי נפש, חיבוטי נפש, וחיטוטי נפש. העיסוק האובססיבי באמונה, ברומנטיקה של האמונה, נטולת המשמעת של הדין, החריפות של הדין, השכליות של הדין, הייתה בעיניו לזרא.

כאשר מתוודעים בצורה שטחית לחזון איש רואים בכך אובססיה להלכתיות מוגזמת, שכליות מוגזמת, ובמובן מסוים אף דוגמטיות חסומה מצד ה'תכתיב' ההלכתי. וזה חוסר הבנה מוחלט וטוטלי של דמות התלמיד חכם. ההלכה בידיו של התלמיד חכם איננה גוף ידע דוגמטי, היא הצורה המעשית לעשיית צדק, היא חוש הצדק עצמו, הרגישות הפרופורציונלית להכרעות החיים, יכולת ההבחנה הדקה והעדינה, כמו זה של אמן, בין צדק לאי צדק, בין טוב לרוע, בין מוסר לשחיתות. אדם המחטט בעצמו, אם זה בפסיכולוגיה שלו, אם זה ברומנטיקה אמונית, אם זה בתיאולוגיה כלשהי של זריקת השכל, אם זה בהתמכרות לעיונים אנליטיים מופשטים, ומתמכר לאינרציה השוטפת של אלה, להלך הרוח הסוחף שלהם, הוא אדם שאיבד את הדין, ולכן את יראת השמים, את יראת החטא. הוא אדם שאינו עושה הבחנות בין רודף לנרדף, שאינו יודע להניח את האצבע על העשוק ועל העושק, שאינו יודע להבחין בין מעשה טהור למעשה טמא. החזון איש היה נושאה של האימרה המפורסמת של חז"ל: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד".

הקלישאות העכשוויות הרווחות כיום על 'זריקת השכל', על 'אמונה תמימה', 'אמונה פשוטה', היא לצנינים בעיני התלמיד חכם. אין כזה דבר אמונה שהיא בורות, אמונה שהיא התמכרות נפשית. אין כאן יראת שמים ולא מידות. יראת שמים איננה אופיום להמונים, איננה סמים קלים. יראת שמים היא בראש ובראשונה, רצינות, אחריות ושיקול דעת. בשם הרומנטיקה של המוסר אנו יכולים לראות בני אדם המצדיקים גנבים בגלל שהם המוחלשים; בני אדם המתמכרים להתעללויות בבני אדם בשם האהבה הרומנטית לאנושות; בני אדם שבפעולות החסד הגרנדיוזיות שהם מתמכרים אליהם מאבדים כל פרופורציה ורומסים את כל הבא בדרכם; בני אדם שבשם ה'לפנים משורת הדין' רומסים את ה'דין' ברגל גסה; בני אדם שבשם ההסתערות המיסטית רומסים כל חיוב, כל טקט וכל נימוס; בני אדם המצדיקים עוולות שונות בשל רומנטיקה של החברה או של האמונה; ועוד ועוד. ההלכה מעדנת את האדם בכך שהיא הופכת אותו לאדם רגיש לנימים הדקים של תגובת יראת השמים. פה הפוער את חרצובות לשונו בלשון הרע ורכילות בגלל שיש בכך 'טובה לאנושות', או פה שחוסם את עצמו ומחמיר על עצמו שלא לדבר כאשר חייבים לדבר, הוא פה של עם הארץ. תלמיד חכם הוא זה שכל חייו מעודנים ומפוסלים היטב סביב המוטיב של היראה הנובעת מתוך החכמה; יראה הנובעת מתוך בקשה של האמת.

הנה אחת הדוגמאות מקולמוסו של החזון איש בהקשר זה: "מחובות המוסריות שישתדל האדם לטעת בלבבו את העיקר הגדול הזה, שבכל מקרה אשר הוא נפגש עם רעהו צריך לשקול בפלס ההלכה לדעת מי הוא הרודף ומי הוא הנרדף, והלא לימוד המוסר מנחיל אהבה וחמלה לנרדף וחמת מרורות לרודף, ומה נוראה היא המכשלה ורבת הפוקה להיות מן המחליפים את הרודף לנרדף ואת הנרדף לרודף... ומי שלא הוקבע בליבו היסוד הזה, לא יועילנו רב לקו ואומץ שקידתו לקנות מידות מתוקנות, כי בהיפגשו בתעצומות עם רעהו בטח יתרץ משפטו כנטיותיו הטבעיות, ואף אם הנן מתוקנות לא יתאימו לעיתים קרובות עם ההלכה השמימית, ואם יסוד משפטו יהיה מעוות, כל תולדותיו תתחייבנה להיות ילדי זרים וחבר משחיתים...". (אמונה וביטחון, ג, ג).

**

בשל האמת הזאת המהווה את מוקד אישיותו של התלמיד חכם, התלמיד חכם הזה הוא איש מלא בצניעות. כל כולו ענווה, צניעות ופשטות, לנוכח ה'. אין לו הופעה חיצונית מרהיבה ואין הוא מתעסק בזוטות של נוכחות וצורה. יש לו פשטות אמיתית. לא פשטות מזויפת, זו שהיא נחלתם של אלה השמים לאֵל את עצמם, בכך שהם שמים את עצמם ואת האגו שלהם במרכז, את החוויה הרוחנית שלהם, את המצפון שלהם, את ה'ענווה' שלהם במרכז, וקל וחומר אלה שמניחים את האגו ואת האנוכיות שלהם, את הכבוד החברתי שלהם ואת הצורה החיצונית של הופעתם.

הצניעות והפשטות של תלמיד חכם היא צניעות אמיתית הנובעת מחוויה פנימית וכנה של עמידה בפני הא-ל. יראת שמים. זאת צניעות בפני הא-ל וצניעות בפני אדם. בלי התייפייפות, בלי פוליטיקלי קורקט, בלי דיפלומטיה מיותרת, בלי חנופה, בעדינות, ברוך, בנעימות, ועם הרבה מאוד שמחה. בלי דיכאון אובססיבי של אנשים המחפשים את עצמם, בלי מרמור אינסופי על כל העולם והאנושות, אלא מתוך שמחה, לא שמחה מלאכותית לקול ריקודי טראנס של אנשים שאין להם טיפת שמה וזקוקים לשוקרים חשמליים מלאכותיים, אלא שמחה הנובעת משלמות של הנפש, שמחה שהיא רוך, עונג אמיתי, התחשבות, מידות טובות, ובעיקר, פשוטות.

היום שמעתי סיפור על ר' שלמה זלמן אויערבאך ועל פשטותו וענוותנותו הכנה. יום אחד הוא עמד בתור למקלחת במקווה, כאשר הגיע תורו להיכנס חלף על פניו אדם מסוים, עקף אותו ונכנס לפניו. פנה אליו הרב ואמר לו: סליחה, אבל זה היה התור שלי. -זהו סיפור נפלא. אין כאן גינוני כבוד של סרק על רב שכמובן היה מוותר על מקומו עם פרצוף כנוע, כמביע את גדלות המידות שלו. לא. מידותיו הן מידות פשוטות, של אדם רגיל, נורמלי, בלי גינונים מיותרים ובלי פרצופים מיוסרים.

התלמיד חכם הוא אנושי מאוד. הוא לא מפחד להיות אנושי כי הצניעות היא הפנימיות שלו. אין לו את הפחד האובססיבי ממצפון, מנגיעות אפשריות, מחוסר שלמות, מפחד אובססיבי לפגוע (שבסופו של דבר מגיע באופן פרדוכסלי לפגיעות הגדולות ביותר. האנשים שתמיד חוששים 'לפגוע' בגלל דינים של בין אדם לברו, מוצאים את עצמם בעולם חברתי מעוות שבו יש כל הזמן רק נפגעים ופוגעים, אין בני אדם). הוא מתנהל בצורה שפויה, מאוזנת, רכה, נעימה. בלי הרבה גינוני נפש וחיבוטי מצפון חטטניים.

**

דמותו זו של החזון איש גם מביאה אותו אל העיון ההלכתי שלו. העיון הלכתי שלו איננו להטוטני, איננו מרשים, איננו מבריק. הוא לא מספק ווארטים וחידות וגם לא להטוטי מחשבה. ההלכה העומדת לנגדו איננה הלכה של 'גזירות הכתוב' שעמה משַׂחַקים.

החזון איש עוסק תמיד ב'חומר' של ההלכה, הוא ממשש אותה, חש אותה, נוגע בה. הדיון ההלכתי שלו הוא תמיד דיון הניגש ישירות אל 'הדבר עצמו', אל התופעה. הוא עושה עבודה של פנומנולוג. ההלכה העומדת בפניו זקוקה לעיבוד, למישוש, להרגשה, להפנמה, להקשבה. היא לא נתון יבש הניתן ללהטוטי משחק חיצוניים.

מדובר בשפיר ושליא של הדין. הסברא הישרה, זו החושבת את תוכן הדברים, מתוך המשמעות הפנימית שלהם, בלי להתרגש יתר על המידה מאוספי שיטות, מגירסאות שונות, מכמות של כותבים, מסתירות מַפליאות, אלא זו הניגשת ישר ולעניין, בודקת את ה'חומר' שממנה עשויה ההלכה, היא צורת העיון של החזון איש, של תלמיד חכם. מכאן גם האינדיווידואליזם של החזון איש והיכולת שלו להביע את הדעה שלו בהלכה אף נגד ראשונים. הנושא הוא ה'תוכן' ההלכתי, לאו דווקא אוספי השיטות. ברור שיש צורך להיענות למסגרת ההלכתית, אבל מסגרת איננה יכולה להפוך לתוכן.

כל מי שמכיר מעט את ספריו של החזון איש אינו יכול להיוותר אדיש. התורה כולה בהינף ידו. היא לא אצורה אצלו באופן טכני כמו בדיסק און-קי, היא ממוששת אצלו, טחונה, מעובדת. אין אצלו גופי ידע ונתונים, אלא המון גאונות. פשטות של גאונות. שליט על כל התורה והתורה שלטת עליו. מי שמדפדף מעט בספריו מקבל מיד חלישות הדעת מן העוצמה הגבוהה של להיות תלמיד חכם. לא מדובר רק בכישרונות, אלא בתורה. אנו חשים את דמותו של תלמיד חכם שכל מעשיו קודש, פשטות, ענווה, חן, צדק ומשפט וחוסר חנופה.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. הם המרבים שלום בעולם, בנוכחות המרשימה הזאת של ענווה ופשטות הנובעות מחכמה ויראה. דמויות ההוד של אותם אנשים אשר היושר והמידות המתוקנות, ההלכה ועדינות הנפש, נר לרגלם. בלי וולגאריות, בלי ניבול פה, בלי דורסנות. פשטות וחכמה. זאת דמות כל כך לא פופולרית בעולם של ימינו שמחפש תמיד את ה'היפר', ואת ה'יותר', את הצורך האובססיבי 'לקבל את עצמי' וההיפריות של רוחניות אגואיסטית. צריך להקשיב לדמות הזאת הרבה יותר בכדי להאמין, להבין, את סוד קסמו של תלמיד חכם.

יהא זכרו ברוך.