אאא

שלטים בנוסח "הכניסה לכלבים ויהודים אסורה", היו בעבר חלק בלתי נפרד משכונות יוקרה בערים שונות באירופה כמו בארצות הברית. מאז ועד הלום תולי השלטים החלו בגידול כלבים ונאלצו להשלים עם כניסת היהודים.

בעידן הנוכחי , בעיקר אחרי זוועות מלחמת העולם השניה לא יימצא ראש עיר שיאפשר תליית שלט שכזה. רק זה חסר לו ולתדמיתו. אולם לדאבון לב הדברים באים לידי ביטוי בצורה אחרת.

ציבור שלומי אמוני בית ישראל - גדל בלי עין הרע. מצודתו פרוסה ברחבי הארץ. עיניהם של חלק מראשי הערים צרה בנו. הם רואים בנו כקלוקטיב של גוש אחד גדול ושחור. הם עושים את המירב על מנת שנזדקק להתכנס במקומות מאוד מסוימים. מה שמעלה אסיטואציות מצמררות.

מה שאחרים מקבלים כמובן מאליו אנו ונציגינו צריכים להילחם עליו. כל דבר שבקדושה מצריך אותנו למאמצים עילאיים. ככל שזה היה תלוי בחלק מראשי העיר הם היו מגבילים אותנו ככל שיכולתם מלהתגורר ואו להתרחב בתחומם תחת שיפוטם.

מה שמתרחש בערד הוא עליית מדרגה ענקית על גבול ההזייה. ראש העיר מ'יש עתיד' הפך את המלחמה לדרך חיים, לסמל. האכיפה בעיר היא סלקטיבית. העירייה כממססד, רודפת אישית אזרחים רק בשל היותם חרדים. אם אתה חרדי תושב העיר, תוזמן לבית משפט על בניית סוכה על הגג לימי חג הסוכות.

הפורעים שנכנסו ברגל גסה להיכל בית הכנסת המרכזי בעיר, לא עשו זאת בשל סיכסוך שכנים ולא משום שיש להם מחלוקת פוליטית או כל מחלקות אחרת עם הציבור החרדי. הם עשו זאת כי מישהו העדיף לשסות אותם במקום לתלות שלט הכניסה ליהודים אסורה. התנהגותם בעצם הוויתם אומרת ואף זועקת: הכניסה ליהודים אסורה. ועל כך הזעקה והתפילה.

ולא, זו לא בעיה מקומית. קהילת חסידי גור נמצאת בערד עשרות שנים כפי שהיא מתגוררת בעוד ערים מעורבות ברחבי הארץ. מחלוקות פוליטיות היו וגם יהיו כל עוד והגאולה השלימה לא תפציע. הפעם יש מי שרוצה לפתח שיטה חדשה. מלוחמה פוליטית למלחמת דת. מחילוקי דעות למלחמה אישית. מהדרת חרדים לגירוש יהודים. מי שסבור שזה יישאר בתחומי ערד משלה את עצמו. אם חלילה לא נעצור זאת כאן ועכשיו, יהיה מי שילמד שזו הדרך ומה נעשה אז?

הקהילה בערד אינה מבקשת שיילחמו את מלחמתה. אנו גם לא משתעשעים בתקווה שייפתרו את כל הבעיות שעל הפרק. אנחנו כולנו מבקשים להבהיר בעצם הכינוסים והעצרות, שישנם אירועים שאנו כיהודים חרדים לא מוכנים להכיל. לא עוברים לסדר היום. כי ערד היא סנונית שחייבים לעצור אותה.

בכל מריבה ואו לוחמה אמורים להיות גבולות שלא חוצים אותם. לדאבון הלב הגבולות בערד נחצו זה מכבר. כל עוד וגררו יהודים מבתיהם הפרטיים לבתי משפט על לא עוול בכפם רק כדי להציק להם, החרשנו אולם משמבקשים לגרש אותנו מבתי הכנסיות אי אפשר להבליג עוד. וכל כך כולנו נתאסף להתפלל ולבקש. לבקש שיאפשרו לנו להתפלל בביטחה ובמקביל להבהיר בעצם ההתכנסות כי היהדות החרדית לא תאפשר לרשות כזו או אחרת לגרש יהודים בשל היותם חרדים. כי היום זה בערד אך מחר חלילה זה יכול להיות במקום אחר.