אאא

מו"ר הגאון רבי משה שפירא עלה בסערה השמימה בעשרה בטבת. להלן רעיון יסודי ששמעתי ממנו  אודות תענית זו שעצם מהותה  אומרת דרשני. הלא די בתענית ט' באב על חורבן הבית, שאל. למה לצום על מאורע שאינו אלא שלב מקדים? שמא נתאבל גם בתאריך שבו הבבלים חצו את גבול ארץ יהודה וכיו"ב?! אלא שהמצור, בעליל, באר הרב, מרמז למצור נוסף; לצרות המוחין שירדה לעולם ביום זה, כמאמר  חז"ל: מיום שחרב הבית אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. אסון זה התקבע בעשרה בטבת. היא קיימת ולא באה על תיקונה גם עם בניין בית שני.

יסוד זה אפיין את גישת מו"ר בהרבה מתובנותיו המחשבתיות. המצור בוודאי התרחש גם כפשוטו אך גם כמדרשו. זו שיטת המהר"ל, שהרב זצ"ל, בנה עליה הרבה מתורתו. בגלוי – הכל חוו את המצור הפיזי. באיתכסיא – כבר נסתלק רוחב הדעת, שרווח עם השראת השכינה בבית ראשון. התוצאות ההיסטוריות של המעבר מבית המקדש אל בית המדרש הנטול גילוי שכינה הן פנימיות הגלות שרק הולכת ומתעצמת מאז.

רעיון רוחב הדעת עמד במוקד תפישת הרב, שלא הפסיק לבכות את הצמצום והתדרדרות המוחין הפוגעים אף בעולם התורה. הרב שפירא ינק מרוב גדולי הדור הקודם: החל במרן החזון איש, הגרי"ז, הרב דסלר והמשך עם הרב הוטנר ואף מענקי הקבלה והחסידות. לא פלא שהוא נשם אוויר פסגות. בישיבות ובכוללים שייסד שידר מצוינות, לימד באיכות ללא אח ורע ותבע, לפעמים בתקיפות, "ביצועים בהתאם" מתלמידיו.

בעולם הלימוד פעל כראש ישיבה למדן, כגאון אנליטי. בעולם הקירוב ובכלל זה בני תורה המבקשים העשרה מחשבתית -  כאינטלקטואל מובהק על טהרת הקודש, הרב שפירא המשיך בתכונה זו ובאחרות את סגנון הגר"י הוטנר.  

הנפטר התברך גם באישיות רגישה; בחן, בנועם ובכריזמה נדירים. בשילוב "מנצח" זה הוא השכיל לקרב הן את פשוטי העם וכן את הפרופסור או את גאון הכלכלה הבינלאומית. הגדרת הסבא מסלבודקא, ש"גדלות האדם" מתבטאת במיוחד אצל "מבקש הדעת", הלמה אותו ועיצבה את דמותו. הוא היה איש אשכולות שהתמצא במגוון עצום של תחומים. באמצעותם חיבב את התורה; הסביר-הפיץ אותה בארץ ובחו"ל בכל החוגים.

הגדרתו כאיש מחשבה ומוסר גרידא רחוקה מלתמצת את ייחודו. הוא היה ענק ובקיא נפלא בלמדנות בכל מקצועות התורה והחכמה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

כל שיעור היה מלאכת מחשבת מבחינת התוכן התורני והכללי; מתובל באנקדוטות היסטוריות ועדכניות שנונות הרב זצ"ל היה בעל חוש הומור נפלא, ובעל ידיעות עלומות-אזוטריות למכביר ובלמדנות. הכל הוגש בשפה יפיפייה, בכישרון רטורי טבעי. השומעים יכלו לפעמים לחוש גם את סערת המוחין והרגשות מאחורי סגנון הדיבור המאופק והערוך.

אני מתקשה לזכור בקרוב ליובל השנים שזכיתי לשמוע אותו שיצאתי אי פעם משיעור נטול אתגור ודרבון – גירוי להמשך חשיבה והרחבה.      

חבר שעמד לידי בלוויה, ר"מ בכיר בעצמו, היטיב לסכם את תחושת היתמות של תלמידיו, ממלמל בקול חנוק: "מה נעשה עכשיו בלעדיו"?  

  • הרב ישעיה שטיינברגר, רב שכונת רמות שרת ודניה, ראש כולל "זיו התורה" ירושלים