(צילום: שאטרסטוק)
אאא

אחד המקאמים המרכזיים במסורת התפילה והפיוט הירושלמים הוא מקאם כוזאם (ממשפחת הסיגא).

כוזאם הוא המקאם בו מושרים טעמי המקרא לקריאת התורה בנוח הירושלמי. בחלק גדול מבתי הכנסת הספרדים נהוג להשתמש בו גם לתפילות השונות בימות החול, מה שהופך אותו  לנוכח קבוע בבתי הכנסת במהלך תפילות השבת וגם בימות החול.

בשירת הבקשות מופיע מקאם כוזאם בכמה נקודות. הפיוט הראשון במקאם הוא "אנא הושע" המופיע די קרוב לתחילת הסדר. בתחילת מחציתו השניה של הסדר נפגוש בו שוב בפיוט "אני אספר" ולקראת סוף הסדר ממש הוא יופיע שוב והפעם, כרצף בן שישה פיוטים.

את ייצוגו המשמעותי ביותר של בשירת הבקשות מקבל מקאם כוזאם בפיוט "אליו מי הקשה" (ר' אברהם אבן עזרא סימן 'אני אברהם חזק') בו אנו עוסקים כיום.

הפיוט משובץ בין שני פיוטים בעלי אופי קצבי וקליל יחסית "שיר חדש זמרו" לפניו ו"יערה עלינו רוח" אחריו, ולמעשה מהווה את האתנחתא המשמעותית ביותר ברצף החותם את מחציתו הראשונה של סדר הבקשות.

השימוש במושג 'אתנחתא' בו תיארנו עד כה את הפתיחות אשר תפקידן הוא בין השאר להפריד בין הרצפים השונים, נובע מאופן הביצוע של הפיוט, כפי שנראה בהמשך.

'אליו מי הקשה' הוא הפיוט התופס כנראה את נתח הזמן הארוך ביותר בביצועו ביחס לשאר פיוטי הבקשות, זאת למרות שאינו מונה מספר רב במיוחד של בתים וכן, הלחן שלו, פשוט ומהיר יחסית.

כפי שתואר בטורים קודמים, אחד המרכיבים הבסיסיים וחיוניים ביותר בביצוע מוסיקה מזרחית הוא האלתור. השימוש בו נעשה תכוף יותר ויותר ככל שהלחן המושר פשוט וחוזר על עצמו. במקרה של 'אליו מי הקשה' נדמה כי הרחיקה התופעה לכת עד כי הלחן המקורי לפיוט מפנה את מקומו כמעט באופן מוחלט לטובת אלתור חופשי המתבצע במנותק ממנו.

לחנו הבסיסי של הפיוט, כאמור, פשוט מאד והוא נועד לשירה משותפת של הקהל. בשל כך כנראה השימוש בו נעשה לרוב רק לשירת שני הבתים הראשונים ולפעמים גם האחרון.

בכל שאר הבתים משתנה אופן הביצוע  ומקבל אופי של 'פתיחה' יותר מאשר של לחן מוגדר. כל בית בפיוט מתחלק לשני חלקים המבוצעים כאמור באלתור חופשי של הסולנים.

בפסקה הראשונה בכל בית ישיר הסולן משפט פותח קצר יחסית אשר יזכה למענה בשירת קבוצתית של המילה האחרונה בפסקה ותסתיים בצליל הראשון בסולם. בפסקה השניה כבר מתפתח האלתור לסוג של מוו'אל, במהלכו  יפליגו הסולנים בקולותיהם במעלה הסולם תוך מתן פרשנות וגוון אישיים למקאם כוזאם בו הם מאלתרים.

גם בסיום הפסקה השנייה יתבצע מענה קבוצתי בשירת המילה האחרונה בפסקה, אשר יסתיים, שוב, בצליל הראשון בסולם.

השיא בכל בית מגיע במילה 'בשבת' המופיעה בתום הפסקה השנייה בכל בית.

לחנים מושאלים

את תופעת שאילת ושיבוץ לחנים חיצוניים בפיוטי בקשות פגשנו כבר ב"מה נכבד היום" (במקאם סאבא) ברצף הקודם. היא תלך ותתפוס מקום רחב יותר בהמשך הסדר. ב'אליו מי הקשה' דומה כי התופעה מגיעה לשיאה. כל סולן בתורו 'יגלוש' במילה 'בשבת' אל מנגינה במקאם כוזאם אותה יבחר בו-במקום ואשר בה יצטרף הקהל אליו לשירה משותפת.

כך נוכל לשמוע במהלך ביצוע אחד מגוון רחב של מנגינות, אשר אינן חלק אינטגראלי בבקשות, אך כאילה המוכרות ואהובות על קהל המשתתפים שיצטרף לשירתן בהתלהבות רבה. מקור המנגינות לשירת ה'בשבת' יכול להיות מגוון מאד כפי שנראה בהמשך.

חלק מהלחנים מיובאים מהמוסיקה המצרית של המאה העשרים, הפופולארית מאד בקרב באי הבקשות. לרוב יהיו אלו דווקא  קטעים תזמורתיים ארוכים המופיעים בין חלקים שונים של שירים. מקור נוסף לשאילת מנגינות, החביב מאד על קהל המשתתפים והסולנים, הינו ז'אנר שירים אשר התפתח במצרים לקראת סוף המאה התשע עשרה ונקרא בשם 'דור' (ברבים אדוו'אר). בז'אנר הדור קיים חלק מובנה המתבצע בשירה ההברות 'אה אה ..' ונקרא בשם 'אהאת'. פרק ה'אהאת' מאופיין בשירת דיאלוג בין סולן למקהלה ולכן מתאים מאד לשירת המילה 'בשבת' המושרת גם היא בהברות 'אה אה ..'. מעבר לכך חלק מקטעי ה'אהאת' נחשבים לעתים כמשובחים ביותר בין חלקי ה'דור' השונים ולכן גם אהובים מאד על קהל צרכני המוסיקה הקלאסית-ערבית.

בתום שירת ה'אהאת' המשותפת יחזור הסולן על המילה 'בשבת' במשיכה אחת ארוכה אשר תהווה את סגירת האלתור אליו יצא מספר דקות קודם לכן בראשית הבית. רק בתום כל המהלך הארוך והמורכב המתואר לעיל מתבצעת חזרה אל הלחן המקורי של הפיוט וזאת לשם שירת הפסקה האחרונה בבית.

מרכיב נוסף התורם לעושר הצלילי המתקבל בביצוע הפיוט הוא המקאם שלו. כוזאם הינו אחד המקאמים המרכזיים במסורת המוסיקלית המזרחית הגדולה. הוא נפוץ מאד במוסיקה הערבית כמו גם בזו הטורקית  ואף בפרסית והעירקית, ואפילו במוסיקת הלאדינו הספרדית נעשה שימוש בו. כתוצאה מכך ב'אליו מי הקשה' נוכל לעיתים להיתקל בכוזאם כשהוא מושר במגוון סגנונות.

באופן המובהק ביותר ניתן יהיה לחוש בגוונים השונים שלו דרך המנגינות אותן בוחרים הסולנים לשירת ה'אהאת' במילה 'בשבת'. כל מנגינה תביא איתה את הסגנון הייחודי לשימוש במקאם באזור ממנו היא מגיעה. מקור המנגינות עשוי לעיתים להשפיע גם על סגנון ההבעה של הסולן התורן, כאשר באופן מודע או בלתי מודע ישנה את גוון קולו ואופי סלסוליו כך שיתאימו לסגנון השירה באזור ממנו יובאה המנגינה אותה בחר לשיר. כך במעבר מבית לבית ניתן לעיתים לחוש בשינויים סגנוניים בשירת המקאם, שינויים אשר עשויים לקחת את המאזין למחוזות מוסיקליים שונים ומגוונים.

הביצוע של 'אליו מי הקשה' אם כן יוצא דופן בעושרו המלודי ובמרכיביו המוסיקליים הרבים. אופן ביצועו כפי שתואר לעיל, על חלקיו המאולתרים, סולניו המתחלפים, המנגינות המיובאות ומגוון הסגנונות הנחשפים בו, יוצרים עניין רב ומתח תמידי סביב  שירתו. זהו אולי פרק הזמן הארוך ביותר בשירת הבקשות בו הקהל כמעט ולא שר אלא רק מאזין ומגיב להתרחשויות המוסיקליות אותן מייצרים הסולנים.

על הסולנים אם-כן מוטלת המשימה לעניין, לרגש, לחדש, להרגיש את הקהל ואף לשתפו במידת הצורך. כאשר כל אלו יצטרפו יחד בצורה טבעית ובאופן מיטבי לכדי יצירה אחת ארוכה, מורכבת ומרגשת, יזכה ציבור המאזינים לחוות אולי את אחד משיאי העונג אותם מסוגלת לייצר שירת הבקשות – עונג שבת במובן הפשוט והטהור ביותר שלו.

בסיום השיר נהגו בבתי הכנסת להוסיף את השורה "טוב מה-טוב שבת, מה-יפה שבת" אשר אינה חלק מהטקסט המקורי של הפיוט. גם הלחן לשירתה אינו חלק מלחן הפיוט והוא נוצר כנראה ע"י מי מהפייטנים בימים עברו והתקבע כחלק מביצוע השיר.

מעניין לציין כי בעבר נהגו לשיר שורה זו חציה בעברית וחציה בטורקית. את המילים "מה-יפה" החליפו המילים הטורקיות  "נא גיזל" אשר משמעותן היא אכן "מה-יפה".

לא ברור מתי החל נוהג זה ואיך ומדוע פסק. מכל מקום ניתן לשער אולי כי הגורם לו הוא מקאם כוזאם הדומיננטי מאד במוסיקה הטורקית, ואשר השימוש בו בביצוע 'אליו מי הקשה' נוסך איזשהו ניחוח טורקי לכל אורך השיר. אולי מתוך כך באופן ספונטאני שיבצו הפייטנים יוצאי טורקיה סיומת זו דווקא בשפה הטורקית.

הביצוע המצורף מתוך 'שחר אעיר מתנומות' פרויקט הקלטת שירת הבקשות בבית הכנסת הספרדי שבהר ציון בירושלים: 

 

אליו מי הקשה / רבי אברהם אבן עזרא

אֵלָיו מִי הִקְשָׁה וַיִּשְׁלָם
שָׁמַיִם וָאָרֶץ כִּלָּם
בְּשַׁבָּת בּוֹ נִזְהָרִים עַמּוֹ כֻלָּם
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּהֲלָכוֹת
תֵּשַׁע וּשְׁלֹשִׁים מְלָאכוֹת
בְּשַׁבָּת מַשְׁלִימִים מֵאָה בְרָכוֹת
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

יוֹצְאִים שִׁעוּר גְּבוּלֵיהֶם
אַלְפַּיִם אַמָּה רַגְלֵיהֶם
בְּשַׁבָּת חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהֶם
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

אַרְבַּע רְשׁוּיוֹת סְפוּרוֹת
הֵן הֵם בַּמִּשְׁנָה סְדוּרוֹת
בְּשַׁבָּת וְדִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

בּוֹצְעִים עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת
מַפּוֹת מְכֻסּוֹת מְפֹאָרוֹת
בְּשַׁבָּת וּבָהֶן כָּל מִינֵי פֵרוֹת
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

רָצִים לֶאֱכֹל כָּל מִינֵי תַעֲנוּגִים
אוֹכְלִים עוֹף בָּשָׂר וְדָגִים
בְּשַׁבָּת שְׂמֵחִים וְלֹא דוֹאֲגִים
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

הֵם מַדְלִיקִין הַמְּנוֹרָה
שֶׁמֶן זַיִת זָךְ וּבָרָה
בְּשַׁבָּת יִזְכּוּ בְנֵיהֶם לַתּוֹרָה
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

מַרְחִיקִין כָּל מִינֵי סְחוֹרָה
גַּם דַּבֵּר דָּבָר אֲסוּרָה
בְּשַׁבָּת וְגַם כָּל מַחֲשָׁבָה זָרָה
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

חָזָק אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא
נוֹתֵן נְשָׁמָה יְתֵרָה
בְּשַׁבָּת לְעַם בְּנֵי הַגְּבִירָה
לָכֵן יִזְכּוּ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת