כיובל שנים, מאז החל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל לכהן בראשות ישיבת פוניבז' לצעירים וראשות כולל פוניבז', הוא שימש כדמות המשמעותית ביותר בעולם הישיבות והחינוך החרדי. אליו הופנו כל הבעיות והמצוקות, הן של הכלל והן של הפרט.
הגראי"ל שטיינמן היווה את הסמכות האחרונה בכל ענייני החינוך בעולם הישיבות, ובמקביל סייע וייעץ לתלמידים ובחורים שהגיעו אליו עם שאלותיהם היכן ללמוד וכיצד לנהוג בענין זה או אחר הנוגע לחייהם האישיים ברוחניות ובגשמיות.
במקביל לכהונתו הרמה במסירות במשרות הללו, כמו גם בראשות ישיבת גאון יעקב, גדלה השפעתו החינוכית-ציבורית עם הקמתו את רשת הישיבות "אורחות תורה" (בני ברק, אלעד, כרמיאל וזרועה), כשהוא מעורב ודואג לכל פרט ופרט בהם ברוחניות ובגשמיות.
גם בכל ענייני כוללי האברכים היה מרן זצוק"ל לדמות הדומיננטית ביותר, כאשר מכוחו עמדו וניצבו רשתות הכוללים הגדולות עטרת שלמה, יששכר באוהליך, מגדל עוז ועוד כוללים רבים, גדולים כקטנים, שבהם סרו אלפים אלפים למרותו.
בכוח השפעתו על אילי ההון החרדים שהעריצו אותו, בארץ ובתפוצות, דאג הגראי"ל כמובן לכל עולם התורה, ולא רק לישיבות ולכוללים שבנשיאותו. כאשר ישיבה כלשהי נקלעה למצוקה כלכלית, היה זה מרן שדאג שוב לביסוסה על מנת שלא תשקע בחובות ושקיומה לא יעמוד בסיכון. הסיוע לממלכת התורה מיר בראשות רבי אליעזר יהודה פינקל, לאחר הסתלקות אביו הגאון רבי נתן צבי, היא רק דוגמה אחת מני רבות שהתפרסמה בשעתו.
אולם השפעתו הציבורית חרגה אל מעבר לגבולות עולם התורה. עוד בזמן הנהגתו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל את ציבור בני התורה, היה מרן ראש הישיבה שותף מרכזי ובולט בהחלטות ציבוריות שונות כשמרנן גדולי הדור סומכים עליו את ידיהם.
לאחר החלשותו של הרב שך ופרישתו למעשה מההנהגה הציבורית, הפך מרן ראש הישיבה למנהיג הציבור הליטאי בכל העניינים הציבוריים, לצידו של מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שבכל הסוגיות הציבוריות החשובות היה משגר את העסקנים לקבל את הכרעתו שלו, של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן.
בחודשים בהם שכב מרן הגרי"ש אלישיב על ערש דווי, היה מרן ראש הישיבה זצוק"ל לדמות היחידה הקובעת בכל הנושאים הציבוריים הניצבים על סדר יומו של הציבור החרדי, בדגש על הציבור הליטאי.
לאחר השינויים שבוצעו בהכרעתו בעיתון "יתד נאמן" ועם שליטתו המלאה בתנועת דגל התורה, קבע מרן ראש הישיבה בפועל את סדר היום בציבור החרדי. רשמית הנהיג הגראי"ל את 'דגל התורה' בלבד, אך החלטותיו השליכו ישירות על שאר הציבור החרדי מאחר וההנהגות הרבניות האחרות סרו תמיד לשמוע את דעת תורתו אותה החשיבו ואליה התייחסו ברצינות יתרה, כך שמוטת השפעתו היתה רחבה ודרמטית מזו הרשמית.
את מועצת גדולי התורה של 'דגל' שהתכנסה בביתו הוא הרחיב, וצירף אליה חברים חדשים לצד אלו הוותיקים. בכל נושא ועניין היו נכנסים חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר (יהדות התורה) לשמוע את הכרעותיו ולנהוג לפיהן.
לאורך עשרות שנים ניכרה דאגתו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל לעולם התורה. הוא סבר תמיד כי אין להתגרות סתם בחילונים ולקומם אותם על היהדות החרדית, כפי שהשריש מרן החזון איש הרבה לפניו את ה'השקפה' כי אנו בגלות בין יהודים, וכי יש לפעול בהתאם.
הגישה האחראית הזו בלטה במיוחד בסוגיית מעמדם של בני הישיבות בהתייחס לדרישה לגיוסם לצה"ל, החל מעמדתו בנושא 'חוק טל' בשנות ה-90 שהתקבלה גם על דעת הגרי"ש אלישיב שהצטרף להוראתו לח"כים להצביע בעד חוק זה, ועד למאמציו שצלחו לבטל את חוק 'השויון בנטל' בקדנציה האחרונה.
עם חקיקת חוק זה בממשלת לפיד-נתניהו, כשלא היתה ברירה, יזם מרן את עצרת הענק בירושלים בהשתתפות כל פלגי היהדות החרדית, אך במקביל הורה וליטול חלק בדיוני ועדת שקד כדי לנסות ולהציל כמה שניתן.