אאא

שולי רנד, אם נדבר גלויות, תמיד יש לי כח בהופעתך להיות. אז גם בהופעה האחרונה שלו ב'זאפה' הייתי, והיא גרמה לי להיזכר שוב, למה אני יודעת כמו רבבות מעריציו, לזמר מתוך שינה את כל מילות שיריו.

כשהוא פרץ אל הפלייליסט הישראלי לפני כ-9 שנים עם אלבומו הראשון וקבע את מקומו אי שם בראש רשימות ההשמעה, שאלתי, כמו רבים: אייכה? היכן הסתתרה לה השלמות המוזיקלית הזאת כל השנים?

אלבום הביכורים שלו ששינה באחת את שם התואר שלו מ'שחקן' ל'מוזיקאי', בראש ובראשונה, הוא הדבר בעצמו. לא כמעט, לא בערך, לא בדרך. זה שם, זה זה. כאילו במשך שנים, רנד עבד ויצר וגנז ותיקן ושיפר ושינה - עד שהגיע למוצר המושלם.

מוזיקה זו אומנות. היא לא טכניקה, קצב או מקצוע. כאמן, המוזיקאי מביא אל התוצר המוגמר שלו את מכלול מרכיביו ותכונותיו השונים. שולי רנד הוא תערובת נדירה של נפש, מוזיקה, שירה ורגש שמכפילים את עצמם בחזקת גאונות ואינטליגנציה. התוצאה הסופית המוגשת אל המאזין היא תוצר אמיתי מדויק ונכון, שלא נכנע לתכתיבים, לטרנדים ולתעשייה.

יותר מזה: הרמה הגבוהה של הביצועים, המילים והלחן יוצרת אמון וסימפתיה מצד המאזין, שמרגיש שבניגוד לאחרים, רנד מכבד ומשקיע ולא מזלזל באינטליגנציה שלו. הוא לא מחבר סינגלים ולהיטים כמו רבים ששכחו מה התכלית. הוא לא כותב בשביל, אלא בגלל. השירים שלו הם האמת הפנימית שלו, ורק בגלל העובדה שהיא מגיעה ממכלול מנצח, הסינגל האחרון שהוציא 'לא תדעי כמה' מככב במקומות הראשונים במצעד ההשמעות של תחנות הרדיו החרדיות.  

בהופעה האחרונה שלו בזאפה, 9 שנים לאחר שהפציע עם אלבומו הראשון שהותיר חותם עמוק על מפת המוזיקה הישראלית, קיבלו הקהל ואני טעימה מענגת מהאלבום החדש שלו. הרף הגבוה שהציב רנד לעצמו גרם לי להיות סקרנית ופסימית כאחד לגבי השאלה האם יוכל האלבום החדש להתעלות ולהשתוות לקודמו. אך כשרנד והחליפה הגיחו מאחורי הקלעים נוכחתי לגלות שוב, שלא משנה מה יהיה, הנוסחה הזו פשוט עובדת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'מוזיקה' ותישארו מעודכנים

בעוד שאכזבה מאלבום שני של יוצרים מצליחים נובעת לרוב ממקום שרבים מהם נופלים אליו: השעמום, רנד לא נותן למאזין מנוחה. רבים מהמוזיקאים שפרצו עם אלבום זהב אכזבו עמוקות באלבום הבא שלהם, מהסיבה הפשוטה שהם ניסו לשחזר את ההצלחה מתוך הנחה שמה שעבד יעבוד שוב. אבל המאזינים בבית לא רוצים את המוכר, כי את זה כבר יש להם. הם רוצים את החידוש. ולרנד יש את הסגולה שמביאה להם את זה בכל פעם מחדש.

האישיות הצבעונית שלו הלובשת שחור, התערובת של המר והמתוק, השילוב המהפנט בין המחשבה והרגש, מוציאים תחת ידיו שירים פנומנליים שמגישים את כל הטוב הזה על אלבום של זהב.

הסינגל החדש (NaNa Disc, יוטיוב)

למרות שבדרך כלל, הקהל בהופעה מעדיף שהזמר יבצע את הלהיטים המוכרים והטובים, או במילים אחרות: לבוא ליהנות ולא לעבוד, כשרנד ביצע את שיריו החדשים אי אפשר היה להתאפק מליהנות. הנאה רוחנית, כמו להביט בנוף יפה. בתוך הערפל של העשן המלאכותי (או האמיתי - מהסיגריות ששלף בזו אחר זו) ואורות הבמה, הגיש רנד תערובת פנומנלית של לחנים חדשים מדהימים וטקסטים מופלאים, לצד מעט מהלהיטים המוכרים והאהובים, ניגונים חסידיים והרבה מאיר אריאל, מתובלים במסות של הומור, חן והדבר הזה שאנחנו כל כך אוהבים אצלו - נו, הכישרון.

אז נכון, הוא מזייף, והרבה, אבל זה חלק מהאותנטיות המיוחדת שלו, מהניגודים האופיינים לו, שהופכים את ההופעה שלו למעניינת כל כך. שולי הופך מר למתוק ומתוק למר, וצועק בחיוך "שיר דכאוניייייייי". הוא שר רוק עם נשמה, וביטלס עם כובע וחליפה. הוא משורר עמוק, אך קליל שמזייף בדיוק ובמוזיקליות אין קץ. הוא משלב בין קודש וחול, בין פסוקים לסלנג עממי, או כפי שהוא עצמו הגדיר באופן פנומנלי: קיגל צ'ולנט ורוקנרול.