אאא

חברת הבנייה "בני אור אחזקות" מכרה ב-1994 זכויות בשלושה מגרשים באזור גבעת אולגה. בהסכם היא התחייבה לרשום על שם הרוכשים את המגרשים בתוך שנה ולבנות לכל אחד מהם בית צמוד קרקע בתוך 28 חודשים. כבטוחה שיעבדה החברה שלושה מגרשים נוספים שהיו בבעלותה לטובת הרוכשים.

במעמד החתימה הרוכשים הפקידו את התמורה שסוכמה, 125,000 דולר, בנאמנות אצל בא כוחם.

ב-1998, לאחר שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה, בית המשפט המחוזי בתל-אביב חייב אותה לשלם לרוכשים פיצוי של כ-275,000 שקל על העיכוב.

אך הבנייה לא הושלמה גם בחלוף 17 שנה מההסכם. בתביעה שהגישה החברה נגד הרוכשים לפני כארבע שנים היא עתרה לבטל אותו ולהסיר את השיעבודים שנרשמו לטובת הקונים. כלומר – להחזיר לעצמה את המגרשים ששיעבדה לטובתם.  

לטענתה, היא לא הצליחה לקיים את התחייבויותיה לנתבעים כיוון שעיריית חדרה לא הסדירה את נושא הפיתוח באזור וסירבה לתת לה היתר בנייה עד שנת 2007. לאחר מכן, כבר לא ניתן היה לבצע את ההסכם בשל התייקרות מחירי הבנייה, והנתבעים לא רצו להוסיף לה כסף.

לדבריה, באוקטובר 2012 היא הודיעה לנתבעים שההסכם מבוטל ושהיא מוכנה להשיב להם את הכספים ששילמו לה צמודים לדולר בתמורה על ויתורם על המגרשים. הנתבעים לא הגיבו ולכן היא הגישה את התביעה.

הנתבעים טענו מצדם שהחברה לא זכאית לבטל את ההסכם מאחר שלא היה סיכול אמיתי שמנע ממנה לעמוד בהתחייבויותיה והבנייה לא התבצעה משום שחברת הבנייה לא התאמצה מספיק. הם מצדם שילמו את התמורה במלואה ואף נשאו בתשלומים נוספים כמו מס רכישה. לטענתם, התובעת לא רשמה את המגרשים על שמם ולא בנתה את הבתים משום שנקלעה לקשיים כלכליים.

לא טרחה לרשום

השופטת שושנה שטמר מבית המשפט המחוזי בחיפה קבעה שלא הייתה מניעה שהתובעת תרשום את המגרשים על שם הנתבעים אך היא לא טרחה לעשות כן במשך למעלה מ-20 שנים ובכך הפרה את ההסכם.

ביחס לבנייה עצמה כתבה השופטת שלא ניתן להאשים אותה על התקופה שבה העירייה לא נתנה לה היתרים. עם זאת, ביחס לתקופה שלאחר 2007, אם התובעת ביקשה לבטל את ההסכם חובת תום הלב חייבה אותה להשיב את הכספים לקונים והיא לא עשתה כן בפועל.

באשר להסכם, השופטת קבעה שהוא פקע עבר בסביבות שנת 2000 מאחר שהתנאי שנקבע לביצועו – קבלת היתר הבנייה – לא התקיים בתוך זמן סביר.

באשר להשבת כספי הרוכשים ציינה השופטת שכמי שעוסקת בבנייה, החברה לא רק הרוויחה את הריבית וההצמדה והיה לה רווח נוסף של השקעה בנדל"ן. בנוסף, החברה אחראית לכך שלא דאגה לשמירת ערכם של הכספים המופקדים כמו הצמדתם למדד יוקר הבנייה.

בסיכומו של דבר דחתה השופטת את התביעה וקבעה שעל החברה לרשום את המגרשים על שם הנתבעים ולהשיב להם כמחצית מהסכום ששילמו (עלות הבנייה).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

את השערוך חישבה השופטת כך שעל סכום המקורי ששילם כל אחד מהנתבעים עבור הבנייה תתווסף ריבית והצמדה וכן 20% נוספים, כך שהתובעת חויבה להשיב לכל אחד מהנתבעים 785,041 שקל. התובעת חויבה בנוסף בהוצאות ושכ"ט של 30,000 שקל.

  • ב"כ התובעת: עו"ד משה י. שיפמן
  • ב"כ הנתבעים: עו"ד עמוס בנצור

עורכי דין מקרקעין • לפסק הדין לחץ כאן

הכותבת: עו"ד רוית עימבר עמיאל עוסק/ת ב- דיני מקרקעין 

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותבת לא ייצגה בתיק.

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.