אאא

מרוקו של שנת 1940 הייתה מדינת חסות צרפתית - "פרוטקטורט". כראש המדינה כיהן המלך או בתוארו הקודם סולטן מוחמד החמישי. בשנים אלו ניהל המלך מאבק לעצמאותה של מרוקו והיווה סמל לעם המרוקאי אך מעמדו המשפטי היה על גבול חותמת גומי של השלטון הצרפתי.

שתי נסיונות להכיר במלך מרוקו כחסיד אומות עולם ובכך להופכו לשליט המוסלמי הראשון שיזכה בתואר לא צלחו עקב אי עמידה בקריטריונים של יד ושם אך רוב רובה של יהדות מרוקו זוכר לו את שנות המלחמה כשנות חסד.

ידועים ביותר לחובתו הם הצווים המלכותיים עליהם חתם: האחד הוא הגבלת מספרם של הפקידים היהודים במוסדות המדינה שמומש בשמחה על ידי הפקידות הצרפתית והשני הגבלת אזורי המחיה ודחיקת היהודי למללאח - הגטו היהודי צו שלא מומש בעיקר בגלל שרוב העם המרוקאי הבין מה נדרש ממנו באותה שעה. לזכותו של המלך יאמר שגם אם אצה למנוע את הצווים לא יכל אך התבטא באופן חסר תקדים כאשר הוא נדרש להכריע בשאלת ענידת הטלאי הצהוב בכך שבמרוקו לא חיים מוסלמים ולא חיים יהודים אלא מרוקאים ואם היהודים יחוייבו לענוד את הטלאי אף הוא ובני משפחתו יענדו את הטלאי - אמירה שהייתה רבת משמעות וסימנה את הלך הרוח בבית המלוכה.

לא הכל היה טוב בממלכה והיהודים סבלו משכניהם המוסלמים בעיקר בערים המרוחקות וזאת בעקבות ההסתה הנאצית של פקידי השלטון הצרפתי. מציאות מורכבת זו אמנם היוותה כר נרחב להתארגנויות נגד יהודים אך מנגד הפכה את מרוקו למדינה המוסלמית בה פרחה תעשיה שלימה של הצלה ליהודי אירופה שהתנהלה בעיקר על ידי הקהילה היהודית ובהעלמת עין כמעט גמורה של הקהילה המוסלמית במדינה.

את מפעל ההצלה הגדול ביותר ליהודי אירופה ניהלה עורכת הדין היהודיה והפמניסטית הלן קזאס אבן עטר שהקימה "הועד לעזרה לפליטים זרים". הועד בראשותה של הלן קזאס אבן עטר טיפל בכשלושים אלף יהודים מאירופה ודאג להם לאוכל, שירותי רפואה, הלבשה והתערות בקהילה. בעזרת רשת מסועפת של קשרים ותוך סיכון חיים ממשי ניהלה הלן קשרים עם פקידים נאצים שבשלב מסויים גם הכירו בועד שבראשותה כארגון הרשמי לטיפול בפליטים.

בתחילה היו אלו אולמות בתי הספר של תנועת כי"ח שאכסנו את הפליטים היהודים אך אט אט בסיוע הועד חולקו רוב הפליטים בין משפחות יהודיות במרוקו שדאגו למחסורם והיוו חממה משפחתית מגוננת ותומכת. לצד התמודדותה של ראשת הועד עם סכנת חיים יום יומית היא דאגה לכל צרכי ההקהילה האשכנזית בחומר וברוח. הועד הקצה תמיכה כלכלית של מאות פרנקים צרפתים לנפש עבור כל פליט ואף עזר לקהילה לשקם את חיי הרוח על ידי פתיחת בתי כנסת ובתי חינוך תואמים לילדים. יצויין שבשנים אלו פעל בקזבלנקה אף ועד הקהילות האשכנזיות שנתמכו על ידי יהודי מרוקו עשירים ושאינם כאחד.

בתשיעי לנובמבר 1942 נחתו האמריקאים בחופי מרוקו במסגרת "מבצע לפיד". בין החיילים האמריקאים היו יהודים רבים שהתקבלו על ידי יהודי מרוקו כמושיעים ועל כן אורחו בבתיהם. בביקורי האחרון במרוקו התודעתי לכך שנהרגו מספר חיילים יהודים במרוקו, שלושה חיילים יהודים אמריקאים נקברו בחלקה המשפחתית של משפחתי שנחשבה באותם ימים כאחת המשפחות העשירות בעיר סאפי ועל כן הוטלו עליה הוצאות הקבורה והטיפול במתים.

יום האחד עשר בנובמבר נחשב אצל יהודי מרוקו כיום ההצלה והם קבעו אותו בשנה זו כפורים זמני ושנה לאחר מכן חיברו מגילה הדומה בצורתה למגילת אסתר שנקראה בבתי הכנסת ובה נגלל סיפור המלחמה. לצד המגילות נכתבו גם קינות רבות מספור בעברית ובשפה המרוקאית על אובד יהדות אירופה - קינות שהושרו בבתי הכנסת במספר הזדמנויות ובראשן תשעה באב.