אאא

בלי ציניות, המראות הרבים של חלוקת הקמחא דפסחא הביאו חום בלב שלפחות אותן משפחות נזקקות יוכלו לקבל את חג החרות בדרך מכובדת, עם מוצרי מזון וביגוד. כל עמותה עשתה כיכלתה והציבור נתרם בהמוניו, ובאמת כך היה.

התרומה לעמותה גרמה לנו, האמת, לשכוח את מעשה הצדקה היום-יומי, ואנחנו נזונים מפרסומות לתרומות בעיקר בחגים או רק שקורה אסון. אותן משפחות מקבלות את מעשה החסד הבודד שלנו בתודה רבה, אבל גם הן כנראה יודעות שאחרי החג ממשיכה לה השגרה האיומה והקשה, חיים מקמחא דפסחא לקמחא דפסחא ומקווים לטוב.

לא זו אף זו, העמותות עצמן כבר אינן עומדות בעומס ונזקקות יותר ויותר לחסדי אדם ולהרבה חסדי שמיים. אבל המציאות המרה לא מאפשרת לנו לשקוט, עם ריבוי המקרים הקשים - קמות יותר ויותר עמותות כדי לנסות לעזור כמה שאפשר. אמנם הן גם מרוויחות, אבל הכוונה הטובה עולה על הכל.

אז מה יגיד אותו אדם שהולך ברחוב ורואה מכל עבר עמותות וגמחי"ם? שהתמונות מהפסח האחרון מלאות בחלוקת מזון לכל מי שצריך? הוא כנראה יגיד לעצמו: הציבור החרדי רב חסד, לא משנה מה קורה - משהו כבר ידאג לנו. אם לא ביטוח לאומי, תמיד תהיה עמותה כזו או אחרת שתעזור. ח"ו קרתה תאונה? יארגנו קרן מהירה, חסר אוכל לחג? תבוא העמותה ותעזור, תזרים המזומנים קצת קשה והבנק עושה בעיות? הגמ"ח יושיע.

התלות בקופת הצדקה הפכה אותנו מבלי לשים לב לשבויים בעולם של חסד וצדקה. אתרום עכשיו, כי אם יקרה לי משהו יבוא יום ויתרמו לי. אבל הגיע זמן להתעורר: יצרנו בלון מנופח באוויר רעיל, ועוד רגע אנחנו עתידים לראות אותו מתפוצץ. עם ריבוי הקשיים במדינה, גבאי הצדקה לא יכולים לשמש ככספומט לחצי מיליון איש. ח"ו. 

גם בתוך קהילות סגורות שישנו גיבוי בין האנשים, יודעים שבאמת באמת, בסוף אי אפשר לעזור לגמרי. אפשר להקל מדי פעם, לעזור בהתחלה, אבל אם ח"ו קרה אסון - אתה בסוף לעצמך. לא תוכל לסמוך על קופת הצדקה בשעת הדחק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אותן משפחות נזקקות שמקבלות קמחא דפסחא כנראה מכירות את המציאות מקרוב. סעודת חג חמה הייתה, והילדים הרגישו חרות חד-פעמית, אבל אחרי הפסח, שכבר אין אף אחד מסביב, חוזרים אל הקשיים והבעיות היומיות. 

אפילו הדוגמא הפשוטה כמו ניצולי השואה, שכל יום שואה עולות מחדש הכותרות שצריך לעזור לכולם כאן ועכשיו, כאלו שאין להם כסף אפילו לתרופות ולמזון בסיסי והם הולכים וכלים, וכולם מתחרים אחד עם השני מי יזעק יותר למענם, ויום אחד אחרי יום השואה חוזרים לשגרה. הפוליטיקאים עוסקים בנושאים אחרים, התקשורת מכינה את עצמה ליום הבא, והאזרחים כבר לא מתעניינים. וניצולי השואה? 

ום אחד אחרי יום השואה חוזרים לשגרה. אילוסטרציה. צילום: שאטרסטוק
יום אחד אחרי יום השואה חוזרים לשגרה. אילוסטרציה. צילום: שאטרסטוק
הגדלה

ישנן דוגמאות רבות, אם ח"ו הגיעה מחלה קשה לאחד מקרובינו והטיפולים הרפואיים כל כך גבוהים עד שמגיעים למסקנה שלא נצליח להשיג את הכסף. פתאום אפילו החיים עצמם עומדים בסכנה אל מול טיפולים שדורשים הון עתק וקופת הצדקה כבר לא מספיקה. ישנם כאלו שכבר הלכו לעולמם, ל"ע, ושנים רבות אחרי לכתם עוד משלמים על הניתוחים היקרים.

בעולם שבו העמותות צצות בכל מקום, אנחנו מרגישים בטוחים בתוך בועה מסוכנת של תמימות. ברגע האמת, אם יקרה משהו ח"ו, אנחנו נהיה שם לבד, ולא עזר כמה תרמנו בעבר. אז מה עושים עכשיו?