ילד נחתך בצוואר מכבל עירוב: מי אחראי?

כתוצאה מהפגיעה הוא אושפז בבית החולים ונותח, ובסופו של דבר נותר עם צלקת ארוכה ובולטת לרוחב צווארו והגבלה תנועתית קלה. תקופת ההחלמה מהפגיעה ארכה לטענת התובע כחודש ימים, בהם הוא נעדר מבית הספר ונזקק לטיפול רפואי.

אולם גם לאחר התאוששותו, טען התובע, חייו לא חזרו למסלולם, שכן הצלקת המכערת הפכה אותו למוקד ללעג וקורבן להצקות הילדים.

לטענתו, גם כיום הוא נאלץ להתמודד עם הרתיעה החברתית מחזותו, המקשה עליו בקבלה למקומות עבודה.

במסגרת התביעה, שהוגשה לפני כ-6 שנים בבימ"ש השלום בירושלים, התובע הפנה אצבע מאשימה כלפי המושב, המועצה האזורית מטה יהודה והמשרד לענייני דת – אשר לטענתו חלקם או כולם אחראים לקרות התאונה, מאחר שהתרשלו בתחזוקת כבל העירוב אשר כפי הנראה נפל לגובה נמוך והווה מכשול בדרך.

המושב, אשר נציגיו בעת התאונה עודכנו בזמן אמת לגבי האירוע, נקט בתחילה בקו הגנה המאשר את נסיבות התאונה למעט ההוצאות שלטענת התובע נגרמו לו בעקבותיה.

אך בהמשך ההליך המושב חזר בו וטען כי הפגיעה אירעה מגדר התיל ההיקפית של המושב ( שכפי הנראה, אינה בתחום אחריותו), וכי מכל מקום, האחריות לתחזוקת כבל העירוב היא של המועצה האזורית – שאף מימנה את התקנתו.

בנוסף, המושב טען כי גם המדינה נושאת באחריות מתוקף תפקידה בקביעת התקן לכבל העירוב והרכבתו כך שלא יהווה סכנה.

לעומת זאת, המועצה האזורית טענה כי האחריות לתחזוקת הכבל היא של המושב והמשרד לשירותי דת, והפנתה לכך שהאחרון מממן את רב המושב האחראי על נושא העירוב.

אלא שהשופט מרדכי בורשטין הגיע למסקנה שהאחראים לתאונה הם דווקא המושב והמועצה האזורית ופטר את המשרד לשירותי הדת והמדינה מכל אחריות.

אחריות משותפת

בפתח הכרעתו השופט קבע כי נסיבות התאונה התרחשו כפי שנטען בתביעה, כלומר מכבל עירוב רופף ולא מגדר התיל כפי שטען המושב בשלב מאוחר יותר.

השופט תמך מסקנתו בעובדה שבכל המסמכים הרפואיים והתכתובות בזמן אמת – סמוך לאחר התאונה – מצוין כי היא נגרמה מפגיעה בכבל עירוב ולא אחרת.

באשר לאחריות, השופט קבע כי גם המושב שהיה אמון על תחזוקת הכבל וגם המועצה האזורית שהייתה אמורה לפקח על תקינות העירוב שהיא עצמה מימנה – התרשלו בתפקידם.

לעומת זאת, המדינה, על אף אחריותה להסדרת נושא העירוב ותקצובו, אינה הגורם האחראי במקרה זה, שכן לשיטת השופט, המועצה והמושב הם "גופים עצמאיים" המסוגלים לטפל בנושא ללא צורך בפיקוח המדינה.

בנוגע לנזק, השופט אימץ את חוות דעת מומחה ביהמ"ש שקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 14.5%, ופסק לתובע שיעור גריעה של 8.5% מכושר ההשתכרות.

בסיכומו של דבר, נפסק לתובע פיצוי בסך 300,000 שקל בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, נזק לא ממוני, הוצאות ועזרת צד שלישי, ובנוסף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 65,000 שקל.

• ב"כ התובע: עו"ד ח. מכלוף
• ב"כ המושב: עו"ד א. גולדברג
• ב"כ המועצה האזורית: עו"ד ר. שמחי
• ב"כ המשרד לשירותי דת: עו"ד א. יחיאלי

עורכי דין דיני נזיקין • לפסק הדין לחץ כאן

הכותב: עו"ד דן רינגל עוסק ב- דיני נזיקין

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

* הכותב לא ייצג בתיק.