אאא

במשך שנים רבות התקשורת החרדית נתפסה כמאובנת, מיושנת, שחור לבן. עיתונות שמכתיבה רעיונות, ולא מקיימת דיון. כזה ראה וקדש. ועדיין, לא מעטים מחזיקים תפיסה זו, אך אני בא לחלוק עליה מכל וכל. טכנולוגיית התקשורת הלא פורמלית ברשתות החברתיות פרצו כבר מזמן כל גבול צהוב, והתקשורת החרדית הממוסדת – המפלגתית והחופשית, המודפסת והמקוונת - היא היום המבוגר האחראי. מבוגר שמתנהל בשום שכל, ועם הרבה תחכום.

אף אדם איננו מושלם, כך נבראנו. כל אדם צריך לתקן דברים, וגם ציבור – אשר מורכב מהרבה פרטים לא מושלמים – גם הוא צריך לתקן. כן, גם בציבור החרדי ישנם דברים הדורשים תיקון, ותמיד יהיו דברים הדורשים תיקון. כדי לתקן, צריך לדעת את מה לתקן, והעלאת הדברים למודעות זהו תפקידה של התקשורת. תקשורת צריכה גם לכתוב על דברים לא נעימים. והתקשורת הכללית עושה זאת ללא הרבה מגבלות.

באופן כללי, העיתונות אימצה לעצמה את תפקיד אור השמש המחטא. התקשורת הפכה להיות גורם מאזן כנגד הממסד השלטוני ושאר גורמים חזקים. השלטון ואנשי השררה נמנעים מלפעול באופן מושחת, בין השאר מפחד חשיפת התקשורת. אבל, במגזר החרדי, בשנותיו הראשונות, התקשורת עצמה הפכה להיות הממסד בעצמו. במקום להיות גורם מאזן וממתן אשר משמש משקל נגד לממסד, היא הפכה למכפילת כוח של גורמי הכוח. עד שהגיע האינטרנט והרשתות החברתיות.

אמנם, קמו גם השבועונים החרדיים הבלתי תלויים, אך הם חששו מלהכעיס יותר מידי את הגורמים החזקים (ואפשר לזכור את מלחמת החורמה ב"שבועונים המתנגדים לרבנים"). כשקמו אתרי האינטרנט החרדיים, אשר עצם הקמתם הייתה שלא על דעת הממסד, הותרו המוסרות. מה שלא הודפס בעיתונים, עלה באתרי האינטרנט. אתרי האינטרנט, ואתר נכבד זה יש לו חלק גדול במהפכה, הובילו למצב חדש שלא היה מוכר במגזר החרדי. מצב של שיח פתוח, בו כולם יודעים כמעט הכל. ואז הגיעו הרשתות החברתיות, והקצינו את המצב.

הרשתות החברתיות ובהן גם קבוצות הוואצאפ, אשר שם כל דרדק יש לו במה חופשית לכתוב את ששמע אחיו בשם בן דודו ששמע מחברו על איך ראה בסתר מעשי שחיתות של פלוני או אלמוני, פרצו כל גבול. לזרימת המידע כבר לא היה קץ, ולא היה טעם להסתיר את מה שכבר גלוי לכולם. אך דווקא בנקודה זו, כאשר זרימת המידע הפכה להצפה, האיכויות של אתרי אינטרנט עם עורך חזרו להיות רלוונטיים.

בוואצאפ אין כל בקרה, וכל דרדק יכול להנפיץ את שגיונותיו והמצאותיו בלא מגבלה. כתוצאה מכך, כאשר מתפרסמים דברים אמתיים הדורשים תיקון, לא יודעים אנשים האם להתייחס אליהם ברצינות. כאשר רוצים לבדוק אם ידיעה יש בה אמת אם לא, בודקים הגולשים האם פרסמו זאת אתרי החדשות. האתרים (כמו גם העיתונים) נותנים גושפנקא של אמת לדברים הכתובים, וכך נותנים בהם תוקף. האינטרנט החרדי הרשמי, מאפשר ביקורת אמתית על גורמי הכוח החזקים, ביקורת אשר יכולה להביא תועלת ובלא חשש שמדובר באיזו הנפצה של אדם חסר אחריות.

אבל, המרחק בין תקשורת להשמצה יכול להיות כחוט השערה. מה בין ביקורת להשמצה? אבן הבוחן להבדיל ביניהם היא עמידה בשני קריטריונים: האם יש תועלת באמירת הדברים, ולאוזני מי הם נאמרים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המשמיץ יעוט לדבר על כל חיסרון שימצא, המבקר ידבר רק על החסרונות שלדעתו אפשר לתקן, המשמיץ יאמר את דברו קבל על ועולם, המבקר יאמר את דברי לאזני המבוקר.

לאור זאת, אתר חדשות חרדי מאפשר לפרסם מידע מאומת, אשר עובר את עינו הבוחנת של העורך, וכך לקבל אישור לאמינות בעיני הציבור. כך אפשר גם לפרסם דברים נכונים, גם אם הם קשים, כי ברור לקורא שהדברים לא פורסמו בידי אינטרסנט או קל דעת, אלא הם אושרו בידי מבוגר אחראי.

בימים אלה, כאשר ברי לכל שיש הרבה מה לתקן, חשוב עד מאד מעמדם של כלי התקשורת הרשמיים באינטרנט ובפרינט, ובמיוחד כאשר הם מאפשרים לפרסם דברים שאינם בהכרח קלים. התקשורת החרדית איננה מאובנת, למרות שהיא שונה מהתקשורת הכללית. היא מושקעת, היא אחראית, והיא שמהווה תשתית לכל אפשרות של שינויים חברתיים נצרכים. 

מחר, יום חמישי, בשעה 19:30 יתקיים רב שיח בנושא תקשורת חרדית, בהנחיית כותב השורות ובהשתתפות בכירי העורכים והעיתונאים במגזר החרדי. האירוע יתקיים במשרדי קרן תקווה, רחוב אהליהב 5, קומה 8, ירושלים.