אאא

המטרה של כל אחד מאיתנו, במקום שבו הוא מונח ואיתו הוא מתמודד, היא – להתקדם. החלום של כל אחד מאיתנו הוא לצאת למסע אל הטוב השלם והאמיתי – לעשות עבודה פנימית; להציב גבולות נכונים, לבנות קשר טוב – עם השם, עם הצדיק, עם עצמו ועם בן הזוג. כולנו רוצים להגיע לשם.

אתה שומע או קורא את הדיבורים האלה, מעיין ומתחבר, ואז – בא, עם כל הרצון והאמונה, ומתחיל לעבוד. מקבל עליך קביעות בהתבודדות וגבולות ברורים וגמילה מכל מיני התמכרויות ומצפה שייפתח לך, שתרגיש משהו, שתהיה צדיק, שתרד במשקל, שייפתחו לך שערי גן עדן... משהו. הרבה כל כך אתה נותן בשביל למצוא את השם. מה, לא ייתנו לך בחזרה?!

לפעמים אנחנו עושים הכול ולמרות זאת מרגישים שמשאירים אותנו מאחורי הדלת ולא נותנים לנו להיכנס. כמה שאנחנו דופקים ומבקשים בנימוס ובדמעות ומתחננים ורוצים, ההרגשה היא שהכול נשאר נעול, ושלט 'אין כניסה' נוקשה וחד-משמעי בולם את כל הרצונות.

זה מייאש.

כמה אתה יכול להמשיך להתבודד, למשל? להקדיש מזמנך העמוס זמן קבוע לדיבור עם השם, ולמצוא את עצמך, שוב ושוב, בהתבודדות יבשה וריקה ורחוקה, כאילו השם לא נמצא בכלל?! כמה אתה מסוגל להתייגע בלימוד התורה הקדושה ולהרגיש שהמוח שלך נשאר אטום וחסום וסתום?! כמה את יכולה למסור נפש על עמידה על המשמר בענייני אוכל, ולראות שוב ושוב את אותן ספרות מעצבנות על המשקל, כאילו לא עשית כלום?! להשקיע בהתקרבות אל בן הזוג, ולהיתקע באותן חומות?! כמה אפשר?!

זה קשה.

ולכן בני אדם מתייאשים ונסוגים.

אבל יש יסוד פשוט מאוד, שאילו היינו זוכרים אותו היה לנו קל יותר במערכה הזאת. היסוד הזה אומר, שככה זה; אי אפשר להיכנס אל הקדושה בבת אחת. לא שהיית אמור להגיע ולא הגעת; פשוט ככה זה עובד. לוקח זמן להגיע.

וכאשר אתה מוצא את עצמך מאחורי דלת נעולה ונדמה לך שלעולם לא תגיע לטוב המצופה ושכל כמה שחיכית היה, חלילה, לשווא, מה שנדרש ממך הוא פשוט – לחכות. בלי להתייאש. בלי לשחרר את הרצון. בלי להיכנע לפיתויים שמשתלטים עליך כעת דווקא ביתר שאת ותוקפים אותך מכל הכיוונים: אולי נחפש את האושר במקום אחר ולא בעולם הקדושה? אולי נסתפק בטוב מדומה? אולי נירגע בתוך חמימות המוֹתרות? אולי נחזור לישון שנת נצח בהבלי הזמן?

אל תוותר. הישאר והמתן עד שתיפתח לך הדלת. והיא תיפתח!

כמה חיכה אברהם אבינו עד שהתגלה אליו השם יתברך?

"וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" – יְשִׁיבָה לְשׁוֹן עַכָּבָה, זְמַן רַב. הַיְינוּ, שֶׁזָּכָה לָזֶה, שֶׁיִּתְגַלֶּה אֵלָיו ה' עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְנִתְעַכֵּב יָמִים רַבִּים אֵצֶל פֶּתַח הָאֹהֶל, שֶׁהוּא פֶּתַח הַקְּדֻשָּׁה (ליקוטי הלכות, אישות ד יט).

אברהם אבינו לא התייאש. הוא ישב בפתח האוהל, בפתח הקדושה, ציפה זמן רב ושום דבר לא קרה; להפך – לא זו בלבד שלא נתנו לו להיכנס, השם יתברך הוציא חמה מנרתיקה, ולמרות הזמן החולף ולמרות חום היום, אברהם אבינו לא ויתר. הוא הבין שאין טעם לחפש את האושר בשום מקום אחר, ושחוץ ממה שעשינו בשביל להתקרב להשם – שום דבר לא יישאר:

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ וְחוֹשֵׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי בֶּאֱמֶת אֵינוֹ שָׁב לְאַחוֹר בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, רַק יוֹשֵׁב וּמַמְתִּין וּמִתְעַכֵּב אֵצֶל הַפֶּתַח יָמִים רַבִּים כַּמָּה שֶׁיִּהְיֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְנִיחִין אוֹתוֹ לִכְנֹס לְתוֹךְ הַפֶּתַח וְחֹם הַיּוֹם לוֹהֵט אוֹתוֹ מְאֹד, אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ וְיוֹשֵׁב וּמִתְעַכֵּב אֵצֶל הַפֶּתַח הָאֹהֶל שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים, עַד שֶׁיְּרוּחַם מִן הַשָּׁמַיִם (שם).

זמן ההמתנה אינו זמן שעובר לשווא, כפי שנדמה לנו. הזמן הזה הוא בדיוק הזמן הדרוש לנו על מנת לבנות כלים ראויים לשפע שמצפה לנו. בזמן הזה אנחנו בונים הכנעה ואמונה. בזמן הזה אנחנו מבררים את הרצון, משחררים אחיזה בשליטה ומקבלים עלינו עול מלכות שמיים.

בעצם ההסכמה להמתין, אנחנו משתנים. אנחנו מפקידים את ההנהגה בידי שמיים, ומתנקים מגאווה ומשליטה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכמו בעת ציפייה לזרע שינבוט או לפרי שיבשיל, צריך להחליף את קוצר הרוח בהתבוננות, ואת הייאוש – בהסכמה לתהליך ההתהוות.

כאשר מתבוננים, זוכים לראות כמה ישועות כבר נושענו וכמה הרחבות כבר הרחיב לנו השם הטוב, ומתוך כך מקבלים כוח להמשיך להמתין, עד ישקיף וירא השם משמיים.

בכל רגע שאנחנו יושבים, כמו אבינו אברהם, ליד הפתח, בהמתנה ובהסכמה, אנחנו מתקרבים.

בכל רגע שאנחנו ממשיכים לקוות, לא מתייאשים ולא מוותרים – אנחנו מתקדמים.

וסוף כל סוף השם יתברך מושיע!