אאא

את נריה פגשתי ברכבת התחתית הניו יורקית, בדרכי לעוד יום עבודה אמריקאי. מאחר ואני מקפיד על לבוש יהודי מפואר הכולל כובע חליפה ארוכה וזקן ארוך, ניגשים אלי מידי פעם תיירים ישראלים ושואלים אותי כל מיני שאלות - כאילו תלוי לי שלט על הגב "מודיעין לישראלים".

האמת שאני נהנה מהעניין, ובדרך כלל משתף פעולה, ומסביר להם על דרכי ההגעה ועל המקומות הפופולריים שיש לניו יורק להציע - ויש הרבה, החל מהמקומות המוכרים כמו הליברטי איילנד, האמפייר סטיט בילדינג והסנטרל פארק ועד למקומות קצת פחות ידועים.

למעשה, בהתחלה לא הכרתי את רוב המקומות שהתיירים הישראלים ביקשו להגיע, אבל עם הזמן ועם פתיחת מאות מהמפות שהתיירים נהגו להסתובב איתם בכיסם, ידעתי להסביר באופן מקצועי על דרכי ההגעה למאות המקומות והאתרים, וגם קצת מעבר.

השיחות עם התיירים הם בדרך כלל מעניינות מאוד. פה בארה"ב אין את הריחוק היחסי שיש בין החילונים לדתיים כמו שיש בישראל, בשביל הישראלים המסתובבים עם תרמילים על הגב בינות למאות אלפי גויים. כל יהודי - הוא אחד משלהם, גם אם הוא חובש כיפה.

כמעט תמיד השיחה ממשיכה אל מעבר ל "איך מגיעים לרחוב ה 47 במנהטן", ומאחר ואני אדם שיודע לזרום ולדבר על כל מיני נושאים וגם בקי בהווי הישראלי ודובר עברית שוטפת. יוצא שאנחנו מדברים על הכול, פוליטיקה ישראלית, יהדות, תיירות, ועוד שלל נושאים מענייניים ככל שמאפשר הזמן.

שונה מכולם היה נריה, בחור צעיר מאוד שנחת בארה"ב מיד אחרי צבא. היו לו עניים חומות וגדולות ורעמת תלתלים על הראש. וכמו כולם הוא איבד את דרכו במטרופולין הגדולה, וכשראה אותי אורו עיניו, הוא ניגש אלי והתחיל לדבר בעברית – בלי אפילו לשאול אם אני מכיר את השפה. הסברתי לו איך מגיעים לאן שהיה צריך, ולמזלו - הייתי בדרכי לאותו המקום, ככה שהיה לנו הרבה זמן לדבר.

הוא סיפר לי על הטיולים שערך ברחבי ארה"ב ועל הרצון שלו להמשיך לטייל כאן, ואולי אפילו להשתקע בניו יורק. אך הייתה לו בעיה אחת - הוויזה שלו עמדה להיגמר ולא אישרו לו הארכה נוספת.

מאחר ואני בעל אופי שובב העליתי רעיון בספונטניות גמורה - אמרתי לו ש"אם הוא היה דתי הייתי יכול לעזור לו", הוא שאל "איך?", ואני הסברתי לו שאני יכול לנסות לסדר לו עבודה בתור רב בישיבה, ואם הישיבה תכתוב לו מכתב רשמי שהם צריכים אותו בתור מחנך, הוא יוכל לקבל אשרת עבודה שנקראת R1 , ואולי גם גרין קארד.

נריה הסתכל עלי במבט חד ואמר "אני מוכן להיות דתי בשביל זה, מעולם לא הייתה לי בעיה עם הדת ובטח לא עם חרדים" "אין בעיה" אמרתי לו והחלפנו מספרים, הבטחתי לו שנהיה בקשר - ונפרדו.

לא שכחתי את נריה, ואחרי כמה ימים התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בפיצה אמנון שנמצאת בשדרה ה 13 והמרכזית של ברוקלין. הוא הגיע להוט עם הרבה אנרגיות ואמר שחשב על זה והוא מוכן לנסות לחזור בתשובה "בשביל הוויזה" כמובן. אמרתי לו שיש ישיבה בעיירת מונסי שיכולה להתאים לו. ומאחר ואני בכל מקרה אמור לנסוע לשם, אני מוכן לקחת אותו.

וכך מצאתי את עצמי נוהג לכיוון עיירת מונסי שם נמצאת הישיבה של החוזרים בתשובה, וברכבי - צעיר - ישראלי עם רעמת תלתלים גדולה על הראש שלא הייתה מביישת את עידן רייכל לפני התספורת. מצאתי את עצמי מחזיר בתשובה אדם שלא בדיוק מתכנן לחזור בתשובה אלא רק חולם על וויזת עובד בארה"ב.

למען האמת זה לא הפריע לי, אמרתי לעצמי שגם אם הוא ישהה בישיבה כמה ימים וילמד קצת תורה – היה זה שכרי, לא ציפיתי ליותר.

כשהגענו לישיבה, הורדתי אותו מהרכב הכרתי לו את מנהל הישיבה שאתו דיברתי בטלפון יום קודם ותאמנו את ההגעה של נריה. המנהל שמח על עוד ישראלי שמצטרף לישיבה, ואני שמחתי על שהצלחתי להכניס בבחור חילוני לכמה ימים של תורה.

כעבור חמישה חודשים

הזדמנתי שוב לעיירת מונסי לרגל עסקיי הרבים, ונזכרתי בבחור הישראלי שזרקתי באהבה בישיבה לחוזרים בתשובה, ותהיתי מה נעשה עמו.

נכנסתי לישיבה שבדיוק סיימה תפילת מנחה ובהתרגשות קלה שאלתי בחור מזדמן אם הוא מכיר מישהו בשם נריה, הוא אמר שכן ושהוא בבית מדרש עדיין מתפלל – נכנסתי.

בפינת החדר אני רואה בחורציק שניראה בחור ישיבה לכל דבר, מסופר קצוץ ויפה, עם חולצה מחויטת צחה כשלג ומכנס שחור אלגנטי, רק הסנדלים שהיו לו בעבר נשארו זכר לימים ההם – עומד ומתפלל בדבקות.

חכתי בסבלנות שיפסע לאחור, ואחרי כמה דק' הוא סיים את תפילתו תוך אמירת עושה שלום. הוא הרים את ראשו וראה אותי עומד מולו, חיוך בגודל של חצי ירח נמרח לו על הפרצוף.

"אשרת עובד הא – גרין קארד!" הוא אמר "עבדת עלי!!. אבל העיקר שאני כאן בישיבה לומד תורה ועובד את השם - כבר לא רוצה להסתובב ולראות עולם. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.

פתחתי את פי בהלם, ובשנייה אחת הרגשתי צימאון עז למים כאילו הלכתי במדבר 40 שנה.

"מה? איך? למה?" גמגמתי, "הייתי בטוח שאחרי יומיים תברח, ותמשיך לטייל מסביב לעולם, לא חלמתי שיצא ממך בן תורה כזה עם כיפה וזיפי זקן והכל...".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"האמת" הוא ענה "גם אני חשבתי ככה. כשאמרתי לך שאין לי בעיה עם דתיים - קצת שיקרתי, לא היה לי סטיגמה טובה על הדת, בגלל החרדים שזורקים אבנים בארץ... וכל זה, אבל עבר יום עברו יומיים ונשארתי בישיבה כי מצאתי עולם חדש ומופלא שלא הכרתי, ופשוט התמכרתי לאור הגדול הזה שנקרא תורה. היו לי כמה רגעי משבר, אבל התמודדתי ונלחמתי בהם, עד שקבעתי את מושבי בין דפי הגמרא ומאז אני פה לא זז לשום מקום"

קמתי בהתרגשות והתחבקנו ממושכות, ידעתי שאני לא מחזיר בתשובה גדול - אם בכלל. אבל מתוך מאות אלפי אנשים שהסתובבו ברכבת התחתית ומתוכם קומץ ישראלים שניגשים לשאול שאלה אחת או שתים, אחד מהם נשאב לעולם רוחני וטהור ועזב עולם של בילויים וטיולים ללא תכלית.

ההשתדלות הקטנה שעשיתי – בזריעת שתיל קטן בעולם היהדות, ואיך שהקב"ה המשיך והשקה אותו באהבה וצימאון לדבר ה' – היא שגרמה לי להחזיר בן אובד הביתה, לאבא שבשמיים.

תודה לר' אברהם ב. מניו יורק על הסיפור.

אם גם לכם יש סיפור, וברצונכם שיפורסם כאן.

שלחו מייל ל: AmosBismout@gmail.com