אאא

ריח של התחדשות עומד באוויר. זמן חדש. התחלה חדשה. מאות אלפי בני תורה מעולל ועד זקן. מצחצחים את חדרי לבבם בהתרגשות נעורים. מכינים נשמתם לקראת הזמן החדש. ולא סתם "תחילת שנת הלימודים ..." אלא זמן 'אלול' על כל המשתמע מכך על עוצמתו והאש הגדולה הבוערת בו.

בספר שמואל (ב' פרק ז') מובא שדוד המלך התפלל לפני הקב"ה: "ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם". דוד המלך ע"ה, לא ביקש מהקב"ה שיברך את ביתו בכל הברכות, אלא אך ורק "מברכתך יבורך בעת עבדך" - מתוך אוצר הברכות שבידך האצל ברכה על בית עבדך. מכן למדו חז"ל שהמבקש ברכה מהקב"ה , ישאל כעני בפתח ואל ירים ראשו לשאול שאלה גדולה.

ומיד הגמ' שם (ברכות נ.) מקשה סתירה, הרי בתהילים דוד המלך אומר: "הרחב פיך ואמלהו " ומפרש רש"י "הרחב פיך" לשאול כל תאוותך". ואילו כאן רואים אנו שדוד המלך מלמדנו שאין לאדם לשאול שאלה גדולה מאות הי"ת?!

ומתרצת הגמ': ההוא "בדברי תורה כתיב" ובאמת מהי הסיבה בדברי תורה, כול האדם לדרוש עד בלי סוף, ואילו במילי דעלמא אין לו לבקש כל רצונותיו?!

ומבאר רבי אהרון קוטלר זצוק"ל. שהתורה הקדושה אינה רק דבר מועיל לחיים , אלא עצם החיים ממש . כל ידיעה נוספת, כל מעלה חדשה , כל רגע נוסף של התמדה, כל הבנה נוספת ברש"י או בתוס'. הם תוספת בעצמותם של החיים.

ושכאדם בא לבקש על החיים בעצמם אין מקום לבקש קצת. רואים אנו מכאן שבדברי תורה אין מקום להסתפק בדיעבד ולא בקטנות , אלא לבקש ולשאול מאת השי"ת את כל תאוותינו, והקב"ה בא ואומר לנו אדרבא :"הרחב פיך ואמלהו!".

רגיל היה זקן המשגיחים הגאון הצדיק רבי דב יפה זצוק"ל לומר בכל הזדמנות דברים שאמר לו מרן החזו"א : "שכמעט כל בן ישיבה הוא בספק שאולי יהיה מגדולי הדור". ובאותה הזדמנות הוסיף, מרן החזו"א "לאחר עשרות שנים רואים, שגדולי הדור הם לאו דווקא אלו שציפו מהם שכל כך יתגדלו, ואחרים שציפו מהם לא יצאו כפי שציפו".

היהדות מלאה בהתחלות. העבר אין. והעתיד עדיין. תחילת זמן. תחילת שנה. ישיבה חדשה שיעור חדש, כיתה חדשה, זה הזמן לחדש כנשר נעורנו ולחזור ולהתחיל בכוחות חדשים את העלייה התלולה אשר בסופה נגיע לפסגה בעזה"י.