אאא

''אנחנו לא מבינים מה קרה לו?!'' – ''הוא אף פעם לא דיבר אלינו ככה!!'' – ''היא הייתה כזאת ילדה טובה!! – ''פתאום היא הפסיקה ללמוד ולהקשיב לנו''!

גיל ההתבגרות הוא מושג יחסית חדש. בעבר לנער/ה לא הייתה ה''זכות'' להרשות לעצמו/ה להתבגר, והם היו כבר חלק מעבודות הבית או פרנסת הבית בגיל צעיר. ואם היו לומדים, שררה נאמנות למסגרת ולסמכות. אך היום דברים השתנו, ואנו צופים בתקופת מעבר אותם עוברים נערים ונערות בגיל ההתבגרות.  מה באמת משתנה? מה קורה עם הילד כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות?

ההתבגרות מתחילה ברמה הפיזיולוגית עם הפרשתם של הורמונים– טסטוסטרון אצל בנים ואסטרוגן אצל בנות. אצל הבנים הגיל הממוצע מתחיל בגיל 12 ואצל בנות בגיל 11.4. בתקופה זו הם מתחילים לצמוח, לעלות במשקל (עובדה שיוצרת חוסר פרופורציות בין חלקי הגוף לתקופה זמנית, אך זה עובר...), אצל הבנות בקצב מואץ יותר מאשר אצל הבנים. בנוסף, נפח הדם עולה, משקל שריר הלב מוכפל, לחץ הדם עולה ונפח הראות גדל. גם איברים פנימיים (מוח, כבד, כליות) גדלים אף הם. בנוסף, פצעי בגרות כתוצאה מהורמונים הם גם תופעה מוכרת, ובזמן זה גם ישנה הגברה של הפרשת זיעה, וצמיחת שיער.

אך מעבר לתהליכים הפיזיולוגיים, מה הם התהליכים הנפשיים שהם עוברים?

חז''ל קבעו את הכניסה לעול מצוות בגיל 13 אצל בנים ובגיל 12 אצל בנות. חז''ל כבר כיוונו אותנו להבנה שזה הגיל בו כבר יוצא המתבגר מכלל ילדות, ונכנס לגיל של לקיחת אחריות ובחירה חפשית בעצמו. אך זהו מעבר לא פשוט.

נתמקד כאן בשני היבטים – בהיבט החברתי ובהיבט הרוחני/נפשי.

בגיל ילדות, הילדים גדלים כשלנגד עיניהם נמצאות דמויות הסמכות. הגננת, המלמד, המורה הם בעלי הידע, והם בעלי הסמכות. אם הגננת אמרה...אי אפשר להתווכח עם זה. גם ההורים הם במקום בטוח, וכשההורה אומר משהו הילד מקשיב. ההורה הוא האוטוריטה העליונה! אך במעבר לגיל ההתגברות משהו משתנה. ההורה/מורה כבר אינם במקום הראשון, הם כבר אינם המילה האחרונה. מתחיל תהליך שבו חשוב למתבגר להיות חלק מקבוצת השווים. פחות חשוב לו מה הוריו יגידו, ויותר חשוב לו מה חבריו יגידו. הוא יותר מסתכל על עצמו במראה, יותר מודע למראהו החיצוני, חשובה לו דעת החברה עליו. זהו הגיל בו הצורך בקשרים חברתיים נהיה קריטי. בגיל כזה דחייה חברתית או חרם הם בעלי השלכות קשות ואף הרסניות.

ומה עובר עליו במישור הנפשי?

בגיל ההתבגרות, עובר המתבגר ממקום של ילדות לבגרות. בשלב זה הוא עובר פולמוס עם עצמו ועם העולם. כאן הוא מברר לעצמו מי הוא באמת. מה מקומו.  זהו שלב הבלבול בין בוגר לילד. המתבגר מתחיל לחפש את עצמו מתוך השאיפה לעצמאות, הרצון למובחנות (דיפרציאציה) וממילא גם להיות נבדל מהוריו. פתאום הוא נעשה בעל דעות, מביע את דעתו בציבור, מגלה עצמאות, ופעמים כבר לא מתעניין במשפחה כפי שהיה בעבר. בשלב זה הוא גם בודק גבולות, דבר שיכול להוביל אותו לפעולות אקסטרים למיניהם או להתנסויות בעייתיות.

צריך לזכור שהמתבגרים עוברים תהליכים לא פשוטים, אלא שהם יודעים להסתיר את זה יפה, (כל כך יפה, שאפילו הם עצמם לא תמיד מודעים לשינויים שחלים בהם). אך ההורים צריכים לדעת שלמתבגר לא פחות קשה, ואולי אף יותר, מאשר הקושי שלהם להכיל אותו. לא פעם, הקושי של ההורים תופש את המרחב, וגורם לכך שיתעלמו מהקשיים שעובר המתבגר.  

אנו גם עלולים לראות אותם מתרחקים מהדרך שבה ניסינו לכוון אותם וזה וודאי יבהיל אותנו. אך צריך לזכור שזה חלק מההתפתחות שלהם, בדיקת הגבולות, והצורך שלהם להגדיר את עצמם מחדש. דווקא כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל.

אם כן, בשלב זה, המתבגר מנסה לברר לעצמו את דרכו בחיים, את ייחודיותו ואת מקומו, לא ממקום של הכרח כפי שהיה רגיל אליו עד עכשיו, אלא ממקום של בחירה והבנה. תהליך זה הוא קשה, ולא תמיד הוא מניב את התוצאות להם צפינו. אך אם  הבנו את התהליך העמוק והמצמיח שעובר המתבגר, ממילא נוכל גם להתייחס אחרת אל מה שנגלה לעינינו. גם אם הוא עצמו לא יודע לומר מה בדיוק עובר עליו, אנו נוכל להבין שההתנהגויות שלו נובעות ממקור עמוק יותר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בשלב זה , כפייה (על אף שכהורה מאד נוח לי עם זה, ולפעמים גם ידמה לי שזה מצליח לזמן מה), לא יחזיק לאורך זמן, ואף עלול לגרום להתנגדות יתירה. לפיכך, אציע כאן מספר נקודות להתמודדות ושיח עם מתבגרים:

  • הקשר עם המתבגר אינו מתחיל אז, אלא הרבה לפני כן. כבר מילדות צריך לייצר קשרים טובים וחיוביים עם הילדים המאופיינים באהבה ורגש, יחד עם הקשבה והבנה.
  • מתוקף היותו במעבר, ראוי שההורה יעבור מדפוס של סמכותנות, לדפוס של שיח והדדיות.
  • לא תמיד המתבגר מורד בהוריו או מתנתק. פעמים רבות המתבגר נעזר בהוריו. איכות הקשר בין ההורים למתבגר יקבע אם ימשיך להתייעץ עמם ולשמוע לעצתם, או שיתרחק מהם עד כמה שביכולתו.
  • הורים צריך לאפשר יותר חופש בחירה וקבלת אחריות אצל המתבגר, במקום לנסות לקבוע לו כיצד ינהג. מתן תחושת חופש למתבגר מתוך הבנת הצרכים המתפתחים שלו, נובעים מההכרה שהמתבגר כבר אינו ילד חסר יכולת.
  • הכוונה והדרכה -  על אף מתן חופש למתבגר, עדיין ההורה מכוון ומדריך ואף מותח גבולות היכן שצריך. אך כל זאת מתוך כבוד למתבגר כאדם אחראי ומתפתח.  כמו כן, הורה יכול לדרוש מהמתבגר לשמור על כללים, סדר ונהלים בבית, מסרים שהינם חד צדדיים ואינם ניתנים למשא ומתן. כל זאת, תוך כדי גילוי אמפתיה ואהבה. 
  •  הכלה  - קשה מאוד להורה להתאפק כשהוא שומע שהבן שלו אינו מתפלל, או הבת שלו מסתובבת במקומות בעייתיים.  אבל דווקא האיפוק מחזק את השליטה והפיקוח שלנו כהורים ומאפשר לנו להיות מעורבים במה שקורה. העובדה שהורה לא מגיב בהתפרצות של כעס, איומים ועונשים אינה נותנת לגיטימציה למעשים, אלא מאפשרת חשיבה והתמודדות אמיתית עם המעשים.
  • הקשבה.  – כמובן שצריך להקשיב באמת למה שהמתבגר אומר, ולא להתעלם או לזלזל באמירותיו. כל אמירה שלו חשובה ומעידה על משהו שמתחולל בתוכו.
  • זמן איכות-  שיח עם המתבגר אינו ''על הדרך'', אלא דורש גם את הזמן שלו. תדאגו ליצור תנאים נאותים לשיחה, בהם אתם פנויים, וגם המתבגר פנוי. הסירו כל אמצעי חיצוני שעלול להפריע כמו טלפונים סלולארים או מחשב, והקדישו את מלוא תשומת הלב לשיחה.
  • שתפו את ילדכם. ילדינו אוהבים לשמוע עלינו, על ילדותינו, על התלבטויות שיש לנו, על רגשות שאנו חווים. שיתוף משמעותו הדדיות. דרך השיתוף אנו מלמדים אותם לשתף. גם הם מתלבטים, גם הם מרגישים וגם הם רוצים לשתף כשמשתפים אותם.
  • התעניינו בהם - אם כל השיח שלנו עם הילדים יהיה סביב ה''בעיות'' שקורות, השיח יהיה רדוד והקשר הורה-ילד ייחלש. מעבר לשיחות על ה''בעיות'', צריכות להיות גם שיחות אחרות של התעניינות בשלומו, במעשיו, וגם לפרגן על דברים שונים.
  • לא תמיד זה נחמד. – יכול להיות שבמהלך השיחה יעלו דברים לא נעימים, האשמות, תלונות, או סתם חשיבה אחרת. היו מוכנים לשמוע את זה ולקבל את זה. כי אם ישר תתנגדו על כל מילה, סביר להניח שלא יהיו עוד הרבה שיחות....
  • שיחה מכבדת – הקפידו שהשיחה תהיה נעימה ולא תעלה לטונים גבוהים. אם תשתדלו לפעול על פי הנאמר לעיל, סביר להניח שגם השיחה תהיה בטון נעים. הזהרו מאד לא לפגוע או לעקוץ, אלא אמרו את מה שאתם רוצים לומר בצורה מכבדת. באותה מידה, אם פוגעים בכם או מדברים אליכם בצורה מזלזלת, בקשו לשנות את הטון. אין צורך לפגוע ואין צורך להיפגע.

ועוד מילה אחת לסיום. תקשורת מהווה כלי מרכזי, אך לא היחידי ביחסי הורים-ילדים. התקשורת אינה הכל. דוגמה אישית של נתינה, של תורה, של גמילות חסדים, של אהבה ודאגה, של הצבת גבולות (גם לעצמנו ההורים), הם נדבך מרכזי ביותר ביחסי הורים ילדים. ועל כן צריך לזכור, ילדינו הם נפלאים ב''ה. וגם אם הם עוברים תהליכים, הם עדיין נפלאים. אם נבוא אליהם מתוך אמון והערכה, סביר להניח שגם נהיה שם איתם יד ביד בדרכם אל ההתבגרות. יש לילדינו ולמתבגרינו הרבה כוחות ויכולות שראוי להתמקד בהם.  הורה שיודע לתקשר עם ילדיו במקומות הטובים שלהם, להתעניין בהם באמת ולראות בהם את הטוב, להחמיא ולאהוב, יוכל גם לתקשר במקומות קשים יותר. ''ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה''.

תוכן הכתבה באדיבות: שי יהודאי, עו"ס קליני, מטפל משפחתי וזוגי (M.Sw), חבר באגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל