אאא

טור זה הינו שלישי בסדרת מאמרים בנוגע לחינוך וטיפול בבני נוער. כל הנקודות שהוצגו בטורים הקודמים ובטור הנוכחי, מבוססים על תאוריית הוויז. תאוריה שמקבילה להגדרות האפליקציה בצורה כמעט מדויקת, לדרכי החינוך והטיפול בנערים.

חמישה שלבים הוצגו בטורים הקודמים והם: כימיה; התמקמות; קביעת יעד; הצגת מידע רלוונטי אודות המסלול הנבחר; אזהרות מעקב ועדכונים.

בטור זה אציג את המשך השלבים בצורה מעמיקה על מנת להבין לעומק את העבודה החינוכית והמשמעותית אותה אנו עושים בני הנוער.  השלבים הבאים הם: קבלת החלטות בנוגע לצמתים, הגדרת קול, חישוב מסלול מחדש.

שלב שישי: קבלת החלטות בנוגע לצמתים

 בכל צומת בה יש לפנות, האפליקציה מחליטה עבורנו לאיזה כיוון לנסוע, ימין או שמאל. בחיים ההחלטה קשה יותר. עלינו לקבל החלטות על בסיס יום יומי, ולקוות שהכרענו נכון. ככל שהאדם נמצא במקום בטוח יותר עם עצמו, כך מתקשה פחות לקבל החלטות. ישנן כל כך הרבה צמתים בחיים, ואנו נדרשים להחליט אין ספור החלטות כל יום.

אנשים, נעים על רצף מבחינת קבלת החלטות. ישנם את אלו שמתקשים לקבל החלטות, שמנגנון הנפש שלהם יותר רגיש, ספקן, חסר ביטחון בשיקול הדעת שלהם, ולכן נמנעים מלהכריע. כשצריך להחליט בין שתי דרכים, בוחרים את ה"גם וגם", ולא מכריעים. ישנם את אלו שלא מחליטים בכלל- בוחרים שלא להכריע (שגם זאת החלטה בפני עצמה).

על קצה הרצף השני, ישנם אנשים שמקבלים החלטות פזיזות מדי, ואימפולסיביות. תכונה זאת משויכת מאד לבני הנוער איתם אנו עובדים. חלקם הגדול מאובחן בקשיי קשב וריכוז והיפראקטיביות. אחד הסימפטומים הבולטים באבחנה זאת הוא אימפולסיביות. נער המתמודד עם  אימפולסיביות יקבל החלטה שנראית לו נכונה באותו הרגע, ויתקשה להשהות ברגעים של חשיבה ושיקול הדעת. אותם נערים מתקשים להימצא ב"אין" הזה, ומוכרחים לקבל איזושהי החלטה.  גם אם הם  יודעים שזאת החלטה שלא טובה להם. הם מוכרחים להיות בתנועה תמידית, השקט של אי העשייה מכניס אותם למקומות מורכבים עם עצמם ולכן מחליטים מהר, ולעיתים מהר מידי.

לעיתים קרובות הנערים יאלצו אותנו להתמודד עם הפזיזות שלהם, עלינו לבקש מהם לעצור. בתור עובדי הנוער, עלינו להיות קשובים לעצמינו, להבין היכן אנו ממוקמים ביחס  למצב הנערים.חלקינו מתמודדים עם אותה בעיה של אימפולסיביות, והרבה יותר קל לנו לפעמים פשוט לקבל החלטה מבלי להעמיק בהשלכות שלה. לשלב זה נכנס אלמנט החשוב ביותר עם בני נוער ועם אנשים בכלל, והוא הסבלנות. עלינו לקבל את אי הידיעה. לא לפחד לא לדעת, ולא לפעול. לא לפחד להגיד לנערים שאנו לא יודעים כרגע מה נכון לבחור, וזה שאנו לא יודעים כרגע לא הופך אותנו לטובים פחות.

לאחר שהבנו שמולנו מונחת קבלת החלטה משמעותית, עלינו לנסות ולעזור לנערים לקבל את ההחלטה בצורה הטובה ביותר, לחשוב טוב יחדיו על החלופות, על היתרונות והחסרונות. הכי חשוב להעביר את המסר החשוב ביותר, שאין החלטה מושלמת. כל בחירה היא מוטלת בספק. וכל שעלינו לעשות הוא לקבל החלטה "טובה דיה". ללמוד להכריע במסגרת הספק. בני הנוער איתם אנו עובדים מאד קיצוניים בחשיבה שלהם.  החיים שלהם מוצגים כשחור או לבן. הכל או כלום. החלטה מושלמת או החלטה גרועה. אנו, כמחנכים, מוכרחים ללמד אותם שהחיים מלאים באפור. כדי לקבל החלטה נכונה, יש להבין שנכון לעכשיו, ההחלטה הזאת היא הטובה ביותר עבורם. וזה מספיק. הם עשו את המיטב שיכלו.

חלילה, לא לשבת בחיבוק ידיים, אך להבין שברגע שהכריעו, עליהם להשאיר לקב"ה את השאר, ולקוות שקיבלו את ההחלטה הטובה ביותר עבורם ושהשאר תלוי בריבונו של עולם.

שלב שביעי: הגדרות קול ותצוגה

כאשר ניגשים להגדרות של האפליקציה, ישנה אפשרות להחליט איזה קול היינו רוצים לשמוע כאשר מנחים אותנו בדרך. קול של אישהגבר, קול רך או קשוח יותר.

"חנוך לנער על פי דרכו"- כל נער זקוק למענה אחר. ישנם כאלו שזקוקים ליד מלטפת יותר, וישנם נערים שזקוקים לשיח יותר קונקרטי, נוקשה. כל נער זקוק לדרך אחרת, למקצב שונה.

אני מאמין כי הדרך האופטימלית ביותר היא לשלב בין שני אלו. מה שמחזיר אותי לתחילת המאמר, בטור הראשון- הכלה אל מול ציפייה. ישנם נערים שזקוקים יותר לשיח מכיל, וישנם כאלו שזקוקים דווקא לקול יותר מצפה, קונקרטי ומשימתי- אני מאמין בשילוב. על מנת שנער יצליח להתקדם הוא זקוק גם לליווי תמיכתי, רגשי, מכיל (אמהי) וגם ליווי אסרטיבי מצפה, (אבהי). בדומה למשפחה, בה חשוב מאד שתהיה אימהות מכילה בשילוב אבהות סמכותית על מנת שילד ירגיש שהוא מוחזק משני אספקטים אלו, כך גם בעבודה פרטנית עם נערים. הם זקוקים לשני הקולות, קול מכיל, וקול מצפה. אנו כעובדי נוער שעובדים עם נערים (בנים) מוכרחים להבין את המקום בו נמצאים המתבגרים. הם נמצאים בלב גיל ההתבגרות, בשלב בו הזהות הגברית שלהם מתגבשת. גיבוש זהות זה עשויה להציף אותם מאד, להביא אותם לכדי תחושות לא פשוטות של בלבול. מצד אחד ישנה ציפיה, מצד הסביבה הגברית לרוב, "להיות גבר" – לא הראות חולשה, לא לבכות, להיות חזק, ומצד שאני אנו מכוונים את הנערים להתבוננות רגשית פנימית על חייהם. כאשר אני כותב על שילוב, אני מתכוון שיש לתת מקום לשני החלקים הללו. לתת מקום לגיבוש הזהות הגברית שלהם בשלב זה, אך לא לבטל את הצורך שלהם בהתבוננות רגשית (שכביכול, לא נקראת ונתפסת כגברית בחברה שלנו היום). כחלק מגיבוש זהותם, עלינו לשקף להם את שני הקולות (אלו שמשויכים לתכונות גבריות ואילו גם לתכונות נשיות). רק כאשר יצליחו לקבל מאיתנו את כל סוגי התגובות, רגשיות (נשיות) וקונקרטיות (גבריות) יוכלו לגבש לעצמם את זהותם האישית והמאוזנת.  

שלב שמיני: חישוב מסלול מחדש

 באפליקציית וויז ישנן הנחיות ברורות שנבחרו עבור הנוסע שיביאו אותו למחוז חפצו בדרך הטובה ביותר, אך לפעמים אנשים שנוסעים בוחרים על דעת עצמם לשנות מסלול. הוויז בהתאם לשינוי זה בוחר מסלול אחר. תמיד מוכן לחשב מסלול מחדש. כך גם בליווי הנערים. אנו יכולים לשבת עם נערים שעות על גבי שעות, לבנות תוכנית פעולה, לשכנע אותם לעשות או לא לעשות משהו, והם בכל זאת בוחרים בדרך אחרת.

 כאשר בני נוער מסרבים להקשיב למה שייעצנו להם לבחור, אנו עשויים לחוות תחושת תסכול חזקה. איך אחרי כל הזמן שהשקענו בו, הוא בסוף החליט לצאת עם החברים ולא להגיע לקידום נוער? האם אנחנו לא חשובים לו מספיק? האם לא התאמצנו עבורו כפי שנדרש? שאלות אלו טבעיות מאד, אך עלינו לקחת אותן בערבון מוגבל. בני הנוער איתם אנו עובדים, מתקשים לקבל החלטות ולעמוד בהן עד הסוף. הם נמצאים במאבק פנימי, ולא תמיד מצליחים לשלוט במעשיהם. למרות שמאד היו רוצים. אם תשאל נער, למה בסוף לא יישם את מה שהחלטתם, קרוב לוודאי שיגיד שהוא מאד רצה, אבל לא הצליח לעמוד בפיתוי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אנו צריכים בשלב הזה, לחשב יחד עם הנער מסלול מחדש. להבהיר לו בצורה הכי מכילה, שאנו לא שיפוטיים כלפיו (למרות שזאת התחושה הכי זמינה לנו), אנו לא נשברים והוא לא שובר את הכלים. "אמרתי לך לפנות בצומת הבאה ימינה, ובכל זאת פנית שמאלה, בוא נחשב יחד מסלול מחדש." זוהי חוויה מתקנת עבור בני הנוער איתם אנו עובדים. לרוב בחייהם, כאשר קיבלו החלטה שגויה, בניגוד להחלטת המבוגרים, הם נתקלו בתחושת אכזבה, הרמת ידיים, ונטישה. בני נוער שנפלטו ממוסדות יוצאים עם תחושת אכזבה כל כך רבה, שהם לא טובים, שאין להם בשביל מה להלחם, חלקם אף נתקלו בתגובות מצד הוריהם, שהם לא מספיק טובים או מוצלחים. ולכן הרימו ידיים. ועל כן, לאחר טעות או נפילה אחת, לא מנסים לקום מחדש, מרימים ידיים. "כי שבע יפול צדיק וקם..". גם לאחר הנפילה הגדולה ביותר ניתן לקום מחדש.

כל שעלינו לעשות הוא להישאר שם למרות הקושי, לשים את ה"אגו" שלנו בצד, ולראות את טובת הנער אל מולנו. חוויה מתקנת זאת עבור הנער, יכולה לחולל בנפשו שינוי אדיר לכך שיאמין שכל עוד הנר דולק, ניתן עוד לתקן.

בטור זה התייחסתי לשלושת השלבים הנוספים; קבלת החלטות בצמתים, הגדרת קול ותצוגה, חישוב מסלול מחדש. שלבים אלו משמעותיים מאד בתהליך העבודה עם בני נוער. התמות המרכזיות בהן דנתי בשורות אלו היו סביב היכולת לקבל החלטות כאשר אין לנו וודאות לגבי התוצאות הנכונות, לאחר מכן, דנתי ביכולת לחשב מסלול מחדש עם הנערים. כמה קשה לנו כבני אדם, לאחר שאנו נופלים, לקום מחדש, לאזור כוחות לעשות שינוי. קושי זה רלוונטי מאד לבני נוער בסיכון, שהם חסרי ביטחון עצמי בנוגע ליכולת שלהם לפעול, לעשות שינוי. הם לא מאמינים בעצמם מספיק כדי לעשות שינוי, קל וחומר לאחר שניסו ונכשלו.

המפתח לשינוי בקרב בני נוער הוא אמונה בהם וביכולות שלהם. ברגע שידעו, יבינו ויפנימו שאנו מאמינים בכוחות שלהם, יצליחו להאמין בעצמם. עלינו להכיל אותם, אך גם לצפות מהם לשינוי. אם רק נכיל אותם, הם לא ירגישו צורך לעשות שינוי, ואם רק נצפה, הם ירגישו שהם נידונים לאכזב, כפי שחזרתי על זה פעם אחר פעם, האמת מונחת בשילוב. שילוב ציפייה עם הכלה, שילוב עשייה אל מול שהייה, שילוב חינוך עם טיפול. כאשר ידעו שאנו מחזיקים יחד איתם את הגם וגם, יצליחו גם הם להכיל בתוכם הצלחות וכישלונות. ילמדו מהנפילות כיצד לקום טוב יותר, ליפול זאת מלאכה פשוטה, ללמוד איך לקום זוהי משימה חשובה לא פחות.