אאא

מעשה בבת שגרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בניו יורק.

הבת, בחורה ממוצעת עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים, שגרתיים ומשעממים.

היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה 'אפורה' ומשעממת.

בוקר אחד בדרך לעבודה, ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות.

היא הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. הניחה את הכובע על ראשה ו...

*הכובע הלם אותה!*

ראשונה שמה לכך לב ילדה קטנה שהייתה שם בחנות. היא משכה בשרוול חולצתה של אמה ואמרה "אימא, אימא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה ואמרה לה: "גברתי הכובע פשוט הולם אותך". קונה נוספת שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה: "גברתי את נראית *ממש יפה* עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך"... 

הבחורה ניגשה אל המראה הגדולה... הביטה בדמותה המשתקפת... ולראשונה בחייה הבוגרים, אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב. 

בחוץ נגלה לפניה לפתע עולם חדש.

מעולם, לפני כן, היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה. 

כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה ב'בוקר טוב'... מעולם, לפני כן, הוא לא התייחס אליה.

האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור.

הנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה עד כמה טוב היא נראית. מנהלת המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמינה אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחחה איתה לגבי הרגשתה בעבודה. 

כשהסתיים יום העבודה הקסום היא החליטה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ועל איך שהשתנו חייה בזכות הכובע שקנתה. 

כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "ביתי" היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה"

"כן אימא", היא אמרה, "זה הכול בזכות הכובע!..."

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: "איזה כובע??"

הבת הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם.

הכובע ששינה את חייה לא היה שם.

היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים. 

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית... היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים... היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב... היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו... ו....

היא נזכרה לפתע בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא בכלל שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב...

הכל מתחיל ב'ראש' שלנו

'אם נחשוב חיובי יהיה חיובי', זו לא סתם 'מנטרה' ניו-אייג'ית או סיסמה נבובה. יש לה גם מקור איתן בפרשתנו.

"דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב, ג) "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (יב, ז)

נשאלת השאלה: הרי כל עניין שחיטת השה הייתה כדי להראות למצרים שאת אותו שה שלו סגדו המצרים כאליל, שוחטים ישראל עפ"י ציווי הקב"ה כגילוי והתרסה בכך שעם ישראל משועבד לריבונות כבירה יותר ואלוקית.

א"כ היה מקום נוסף לשאול- מדוע לא התבצע טקס השחיטה הנ"ל בפומבי, במעמד כל מצרים בכיכר העיר ובכך היו משיגים עם ישראל את ה"פרסומי ניסא" הגדול ביותר? מדוע ציווה הקב"ה לשחוט את השה דווקא בצנעא ובהיחבא?

אלא, התורה באה להפנות את תשומת ליבנו ולהעלות בעיננו את ערך המושג ומעלת "הבית היהודי" עבורנו.

עפ"י סולם הערכים שנתחנכנו עליו, "בית" אינו רק טריטוריה של "כסא- שולחן- מיטה- מטבח.."

בשונה מדתות אחרות שהחלק ה"רוחני" שלהן בא לידי ביטוי רק בבית הכנסת שלהם, היהדות שמה דגש עיקרי על המצוות מתוך הבית: כשרות, טהרה, שבת, ועוד מצוות רבות הקשורות לבית כמזוזה, מעקה ועוד.

מהו 'סוד ה"בית היהודי"?'

ה"בית" הוא עולמו האישי והפנימי של היהודי, הוא 'בית מקדשו' הפרטי, וככזה- מעלתו של הבית מתבלטת דווקא בכמה שיותר צניעות פנימית. בצניעות, בקדושה ובטהרת הבית השלם, בתחושה נעימה ומוכלת, בחינוך לערכים של צניעות והסתפקות במועט ולא בחיצוניות נוצצת וקורצת של הפגנות ראווה גרנדיוזיות כשחיטה בכיכר העיר. רק כך מכוונת אותנו התורה שנבנה בית איכותי בישראל.

ויותר מכך, רק כך הם פני הדברים המובילים להשגת תחושת 'בני חורין' אמיתית.

רק כשה"בני חורין" מגיע מ'בית'- מבפנים, בתחושה אמיתית כזו שמקרינה מבפנים לבחוץ, אז זה גורם להיות בני חורין גם חיצונית בפועל. תחילת העבודה היא השגת תחושת "בני חורין" פנימית, בנפש, בשלמות וביציבות פנימית ורק אחרי תהליך ההפנמה והעיכול הפנימי של שחיטה 'בבית' שמסמלת את השחרור האישי מכבלי העבדות הפנימיים, יכולים להמשיך עם ישראל כעם מגובש לתהליך שחרור כללי וחיצוני.

גם זוגיות טובה עפ"י התורה מתחילה מנקודת המוצא של "נקי יהיה לביתו שנה". העבודה מתחילה בהשקעה וחיבור מ"בית" ומבפנים. אולי יש בזה משום נתינת טעם וביאור מדוע רפרטואר הברכות לזוג הנשוי הטרי כולל כ"כ הרבה 'נדל"ן' על הדרך...: "בניין עדי עד..", "בית נאמן בישראל..", "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.." וכו'- משום שכשהשורשים טמונים עמוק בפנים, כמו שצריך, אז ורק אז הם מוציאים בס"ד פרות ונוף לתפארת.

חירות עצמית- מחשבה יוצרת מציאות

את אותה החירות שלנו מהמקום הפנימי ביותר שלנו ושל אבותינו אנו מנציחים מידי שנה ע"י עריכת ה"סדר".

הרבה ממנהגי הסדר כיום נובעים מליל הסדר ההיסטורי הראשון, בו היו נהוגים דברים לחירות כהסבה ובו נאכלו ונשתו דברים כמצות ויין.

מפתיע להתבונן א"כ שאותו ליל הסדר אמנם לא היה כלל ב"יום השנה" הראשון לנס היציאה, כי אם עפ"י ציווי הי"ת התקיים בליל השחרור. בעוד עם ישראל פיזית מוגדר כמשועבד כבר נצטווה לחגוג את חירותו. היתכן כדבר הזה? מדוע שהקב"ה יצווה דבר שכזה?

אחת התובנות הגדולות ביותר בתהליך הצמיחה האישית היא כי "מחשבה יוצרת מציאות", (מה שמכונה "אפקט פיגמליון"- נבואה המגשימה עצמה).

בעוד הסדר הקיים של האדם הנורמלי הוא- "DO". "HAVE". "BE"

כלומר: תעשה, תהיה ותתנהג בצורה מסוימת, כדי שיהיו לך דברים מסוימים, על מנת שבסופו של דבר תהיה מי שאתה רוצה להיות.

אך התהליך הנכון ליצירת מציאות עפ"י מחשבה בונה הוא:  "BE"."DO". "HAVE"משום שאם תשאל עצמך תחילה מי אתה רוצה להיות, כבר תמצא את הדרך הישרה מה לעשות ומה לא לעשות בהתאם לרצון זה ועפ"י התוה"ק המנחה אותך ומה שמוליכים אותך משמים ובסופו של דבר גם יהיה לך מה שתרצה.

הנשמה היא בעלת פוטנציאל לא מוגבל, אך אנו צריכים "לראות" ולהאמין כדי לצאת מהמוגבלות הפיזית ותהליך זה מתחיל במחשבה. כדי להיות חופשי צריך ראשית כל "לראות עצמך כאילו יצאת ממצרים". 

גם לשעבוד ישנו חלק גדול בתהליך ההערכה העצמית של עם ישראל.

המהר"ם חאגיז פירש על הפסוק "ותמלא הארץ אותם- ויקם מלך חדש" כי כל עוד שהתורה היא זו שמילאה אותם והעניקה להם את מהותם וערכיות עצמית עליונה- לא רדו בהם הגויים.

הגזירות הרעות והשעבוד המר החל רק כאשר "ותמלא הארץ אותם"- ה"ארציות" והנחיתות ביחס ובהתאמה לגויים מילאה אותם, וממילא גם השפיעה על מצבם האישי והערכתם העצמית- "כעפר".

הערכתם העצמית הנמוכה כעם, מסיבות שונות, היא זו שהובילה באופן ישיר ומדרבן והיוותה סימפטום מובהק א"כ לתחילת השעבוד.

החיבור שלנו לחיוב לראות עצמנו "כאילו יצאנו ממצרים" אינו כ"כ מופקע א"כ כנדמה מתחילה, בעקבות התובנה שגם הם נעזרו בעבר בכח הדמיון כאשר היו עדיין בשיא שעבודם ליל היציאה הגדולה ממצרים ונעזרו בכח המחשבה הזו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם משיחת הדם על מפתן הבית ולא בחוצות העיר נועדה כדי לחדד להם את ההבנה הבסיסית ראשית כל "מבית" שהם בני חורין

הדרך לחופש וחירות מתחילה בראש. ליל הסדר א"כ אינו רק ציון היסטורי על פני השנה אלא ג"כ 'מתכון' לחירות פנימית.

"מצרים", מלשון "מיצר", מסמלים את הצמצום והמוגבלות שלנו, ע"י חסמים ומגבלות שונים, חוסר ביטחון, תאוות, יצרים וכדומה, ומלמדים אותנו את הדרך לחירות הפנים העוברת תחילה בחדרי הראש שלנו ובכח המחשבה והדמיון הפנימי.

 

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי ומטפל רגשי, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

לפניות והארות: Merkazkuma@gmail.com