אאא

שלום, כאן הקברניט; הביטו נא במטוס הזה. הוא נראה כמטוס נוסעים רגיל, שמישהו פשוט ניפח מעבר לפרופורציות, עד לרמה של תאונת פוטושופ.

זה בדיוק מה שקרה פה: מטוס איירבוס A330, כמו זה שלוקח אותנו לטיסות ארוכות רבות, שאכן נופח. למה, מה מטרתו ומדוע אנחנו לא רואים הרבה כאלה? הרי יש היגיון במטוס עם תא נוסעים מגודל; כשכל מטוס נושא יותר אנשים, תכניס החברה יותר כסף מכל טיסה ותוכל, אם ירצה השם, להוזיל את מחיר הכרטיס.

אבל מה שאנו רואים פה אינו מטוס להובלת אנשים. יש דבר הרבה יותר חשוב שעליו להוביל, דבר שמחייב את בנייתו בצורה המשונה הזו. המטוס הזה, איירבוס A330ST בלוגה, הוא נצר לשושלת מיוחדת של מטוסים רחבי-גוף שנקראים סופר טרנספורטר - לווייתנים מעופפים, והיום אספר לכם מה מיוחד בהם מעבר לצורה המוזרה הזאת.

נתחיל בקצת היסטוריה: הטסת מטען היתה השימוש המסחרי הראשון למטוסים, אי שם ב-1910. בתחילה נשאו דואר - שקי מכתבים, ובהמשך גם חבילות. כדי לייעל את המשלוחים, הוגדלו האווירונים - ואז החלו הגנרלים להתעניין: מטוס ייעודי לתובלת חיילים וציוד? איך לא חשבו על זה קודם! אבל מלחמת העולם הראשונה, שפרצה זמן קצר אחר כך, נשענה על עקרונות לוגיסטיים של המאה הקודמת - סוסים ורכבות. הצבאות פשוט לא היו בשלים; ולכן, רק ב-1921 הופיע ה-Vernon של חברת ויקרס הבריטית, מטוס התובלה הצבאי הראשון.

השלב הבא בדרך לסופר-טרנספורטר הגיע אלינו במלחמת העולם השנייה, כשהחליטו הנאצים שמטוסי התובלה לא מספיק טובים עבור מבצעי כיבוש אירופה - והם צריכים רכבת מעופפת; כלי טיס כה גדול, שיוכל לשאת שריוניות וג'יפים או מאות חיילים. כך, החליט הפיהרר, יוכל להטיל את צבאו לשטחים מרוחקים במהירות מבלי להסתבך עם פתיחת צירים, הכשרת גשרים ומפגשים לא ספונטניים עם חיילי בעלות הברית - שבחוצפתם, התעקשו לשמור את העולם חופשי.

הרעיון הראשון היה לבנות דאון ענקי: כלי שזכה לשם הקליט 'מסרשמידט 321 גרוסראומלאסטנסגלר', ויכל לשאת 200 לוחמים על ציודם. מהר מאוד קיבל את הכינוי גיגאנט (ענק) ומסיבות ברורות.

היה זה בעצם תא מטען עם כנפיים: חזיתו נפתחה כולה כדי לאפשר פריקת רכב, והוא היה באותם הימים המטוס הכי רחב בעולם. הכלי תוכנן במקור להיגרר בידי שני מפציצים או שלושה מטוסי קרב כבדים, ולתפקד ככלי פלישה מרכזי. כשהגיע המסרשמידט 321 לחזית המזרחית, הבינו הנאצים עד כמה גרוע הרעיון הזה: לאחר שהשתחרר הדאון מהמטוסים שגררוהו ונחת, לא היתה דרך נוחה להטיס אותו בחזרה לבסיס. בהיותו דאון גדול וכבד, השליטה בו היתה קשה ומוגבלת ולרוב הוא נחת בשדות, מהם לא היה נוח לשלוף אותו. וגם אם כן, היה על הנאצים להשתלט על מנחת סמוך, לגרור לשם את הגרוסראומלאסטנסגלר בעצום ורק אז לחבר אותו למטוסים שייקחוהו בחזרה לשטח ידידותי.

חברת מסרשמידט ראתה שיש לה הזדמנות: היא הציעה להפוך את הדאון למטוס - עם שישה מנועים חזקים. ההצעה התקבלה וכך נולד לווייתן השחקים הראשון - המסרשמידט 323 גיגאנט.

הוא היה האב הקדמון ממנו התפצלו שתי משפחות של מטוסי מטען: מטוס התובלה רחב הגוף, עיצוב ייעודי ששמר על תצורת חרטום שנפתח במלואו, והסופר טרנספורטר המנופח - גרסה של מטוס מטען או נוסעים שפשוט הפכו את תא המטען שלה לרחב במיוחד.

המשפחה הראשונה הניבה מטוסי תובלה אסטרטגיים כאנטונוב 224 הרוסי וה-C5, מקבילו האמריקאי, שמשמשים להעברת ציוד צבאי כבד. הם מטיסים טנקים, סוללות טילים, דלק, חומרי בנייה ועצמים אחרים שצבאות רוצים לפרוס במהירות. למשפחה זו משתייך גם האנטונוב 225, המטוס הכי גדול בעולם. גם הם מסוגלים לפתוח את חזיתם ולשאת מטענים לטווחים גדולים.

משפחת המטוסים המנופחים הם דבר אחר: בניגוד למטוסי התובלה, שנועדו להעביר מטענים רבים, תוכננו להטיס מטענים ספציפיים עבור משימות ספציפיות. למשל, מטוס הפרגננט גאפי מ-1962: היתה זו גרסה מנופחת של מטוס התובלה בואינג 377 סטרטוליפטר (שגרסת הנוסעים שלו, הסטרטוקרוזר, שירתה גם בחיל האוויר הישראלי), וגופו הורחב כדי להעביר חלקי רקטות ותאי צוות עבור תוכנית אפולו של נאס"א.

הפרגננט גאפי לא רק פתח את חזיתו: הוא יכל להתפרק לחלוטין. גופו פשוט עטף מטענים חורגים, כמו למשל השלב השני של טיל הסאטורן 5 הענקי. השאלה טובה והיא קשורה עוד לאימפריה הרומאית

תשתית מסילות הברזל בארה"ב נבנתה היסטורית בהשפעת תשתית הרכבות של בריטניה, שבתורה נסמכה על תשתיות דרכים. אלו הגיעו אליה מהאימפריה הרומית, שעיצבה דרכים ברוחב שיתאים למרכבות שלה, שהיו בעלוות שתי שורות סוסים. כשהומצא הקטר, נסמך על עיצוב כרכרה, שבעצמה הותאמה לרוחב הדרכים. בנאס"א יכלו להוביל ברכבות חלקים רחבים יותר מהפסים, אך לא אם תוואי הרכבת עבר במנהרה.

בניגוד למרכבות ורכבות, רוחב הסופר-טרנספורטר הושפע מהמטען שנועד לשאת ולא מהתשתית עליה נע. אחרי הפרגננט גאפי פותח הסופר גאפי, גרסה בעלת מנועים חזקים יותר שנאס"א מטיסה עד היום. הוא נושא מנועי טילים, חלליות ומודולים של תחנת החלל הבינלאומית ממתקני הייצור אל מכלולי הניסוי והשיגור.

ומה עם הבלוגה? המטוס שבפתח דברי? ובכן, הוא מעביר חלקי מטוסים ומנועים בין מפעלי איירבוס השונים באירופה. גם לבואינג יש אחד, שנקרא דרימליפטר, והוא גרסה מנופחת של הג'מבו, הסופר-טרנספורטר הכי גדול בעולם. למה מדוע יש צורך במטוסים כאלה, ולמה רק חברות תעופה וחלל מחזיקות כאלה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לא לכל מפעל יש תחנת רכבת שמגיעה אל פתחו, או נמל זמין. כשמעבירים ציוד רגיש, יש לצמצם ככל האפשר את הפעמים בהן פורקים אותו ומטעינים לכלי תחבורה אחר. אלו הן הנקודות הכי מסוכנות, בהן מישהו בטעות נשען על אנטנה של מיליון דולר או מפיל אותה על הקרקע. וכל מכה כזו יכולה להוליד אסון - אם בעת שיגור רקטה לחלל, ואם בעת טיסה של מטוס נוסעים שהורכב מחלקים סדוקים.

הרגישות היא כה גדולה, שלחברות השתלם לבנות מטוסים ייעודיים להעברת הרכיבים הרגישים ולא למצוא פתרונות תחבורה אחרים. זו גם הסיבה שהסופר-טרנספורטרים כה נדירים: יש רק חמישה מטוסי בלוגה, ארבעה דרימליפטרים וסופר גאפי בודד.

רגע, אז למה לא להשתמש בעיצוב הזה להובלת נוסעים? תא הבלוגה יכול, תיאורטית, להכיל יותר מ-400 נוסעים בקלות ולתפוס פחות מקום בנמל התעופה. הסיבה היא שהמטוס לא תוכנן לכך והוא יקר לבנייה, תחזוקה והטסה. לאיירבוס, למשל, אין תמריץ לפיתוח בלוגה-נוסעים; לחברות שרוצות להטיס יותר מ-400 איש היא מציעה את ה-A380 העצום, שפיתוחו הושלם מזמן והוא זמין לכל דורש.

אם תתחיל איירבוס לפתח בלוגה לחברות תעופה, תבזבז שנים על מו"פ, כשהמתחרה העיקרי של המוצר הסופי יהיה ה-A380 עצמו. אז אם אתם רואים מטוס בלוגה או לווייתן-שחקים אחר, הביעו משאלה; הם נדירים יותר מתלתן עם ארבעה עלים. טיסה נעימה!