אאא

מסופר על אדם חרדי שנכנס למספרה להסתפר לפני החג.

באמצע התספורת החלו הוא והספר לשוחח על מגוון נושאים. עד מהרה הם הגיעו לדון בנושא קיומו של אלוקים בעולם.

"אני לא מאמין שיש אלוקים בעולם" אמר הספר.

"מדוע אתה אומר את זה?" שאל החרדי, "הלא די לצאת לרחובה של עיר, להתבונן מעט בבריאה וביקום ולהבין שאלוקים שם, בכל מקום..."

"תגיד לי אתה" אמר הספר, "אם אלוקים היה קיים, אתה חושב שהיו חולים? שהיו אנשים נטושים בחג?.. אם אלוקים היה קיים- לא היה שום צער וכאב! אני פשוט לא יכול לדמיין אלוקים אחד אוהב שהיה מרשה לכל הזוועות האלו להתרחש..."

חשב האיש לרגע, אך העדיף לשתוק ולא להתחיל בויכוח עקר.

לאחר ששילם, הוא פנה לצאת מהמספרה, ואז ראה מבעד לדלת 'הומלס' שוכב ממש שם, בכניסה למספרה. הוא נראה מוזנח מאוד, עם שיער פרוע וזקן עבות מדובלל.

חזר האיש לעבר הספר ואמר לו: "אני לא מאמין שקיימים ספרים!..."

"מה?" שאל הספר "הרי רק לפני דקה סיימתי לספר אותך!.."
"לא ולא"
המשיך החרדי בשלו, "ספרים אינם קיימים! כיוון שאם היו קיימים, לא היו בעולם אנשים עם שיער ארוך וזקן עבות כמו האדם הזה שבחוץ..."
"אה.."
ענה הספר- "זה לא שאין ספרים, זה מה שקורה שאנשים לא באים אלי..."
"בדיוק",
ענה האיש, "זו הנקודה. אלוקים בהחלט קיים, אבל זה מה שקורה לאנשים שלא באים אליו ולא פונים אליו לעזרה- לכן הם רואים רק צער וכאב בעולם, מבלי לראות ולהבין אחרת".

***

בספרים הקדושים מבואר שהעיקר במצוות 'מגיד', משמעות ה"והגדת לבנך" היא להעביר את הדברים לעצמנו ולדורות אחרינו ולהבין את המשמעות.

בשונה מפורים שהמצווה היא רק "לקרוא" המגילה, המטרה בליל הסדר היא להבין, להפנים ולהתעלות מכך. זהו הזמן שלנו 'להגיע' להקב"ה, להתקרב אליו ולקבל קצת חיבור, הבנה ושייכות בחירות האישית שלנו ובמהות האמונה.

חילוק נוסף עפ"י הקבלת הלשון שבין "הגדה" לעומת "סיפור"-  "סיפור" זה על העבר, "הגדה" זה בהווה. אנו מצווים לראות עצמנו כעת, בהווה כאילו יצאנו ממצרים, שייכים, משוחררים.

הגר"ח מוואלזין זצ"ל כתב שמי שחושב שיוצא ידי חובה בליל הסדר באמירת חידושים עמוקים ופרפראות – אינו אלא טועה, ועיקר ה"והגדת לבנך" הוא לספר את הדברים כפשוטם ולהתמקד בגבורת ה' ונסיו, השגחתו ויכולתו הבלעדית בבריאה.

כנגד אותה 'טראומה' שהמצרים עשו ליהודים, ברמיסת עצמיותם, עצמאותם ואישיותם, כאשר פלשו לחייהם ושיעבדו אותם, את גופם ואת נפשם, מדריך אותנו הקב"ה על דרך לתיקון ה'טראומה' ולטיפול בה- "והגדת".

לתת מילים לכאב.

בספר 'תורה וחיים' (מע' ה אות לז) מביא הגר"ח פלאג'י שאמירת ההגדה מכפרת על עוונותיו של האדם. כפרה היא בעלת אלמנט מובהק של שחרור והרפיה. עצם האמירה משחררת ומכפרת במובן מסוים על המעשים.

חלק דומיננטי מאוד מכל פגיעה וטראומה לנפש היא ברית הסוד הכרוכה בה. חוסר רצון או יכולת 'לספר' מתוך בושה, פחד, הדחקה וחששות נוספים.

גם הסביבה מעדיפה במושכל ראשון 'לא לדעת', להדחיק את הבעיה ו'לטאטא אותה מתחת לשטיח'. לא מעט מעדיפים לעיתים להתכחש לבעיות ולחיות בסוד והסתרה. כולם יודעים שיש 'ביוב' שזורם מתחת לכל בית אך התנאי הוא שאנחנו 'לא רוצים לדעת מזה', להתמודד עם זה, לראות ולהריח.

אחד ממנגנוני ההגנה בטראומה הוא 'אשמה'. לקחת עלי את האשמה במצב. 'אני אשם בפגיעה'.

התגובה מצידנו שצריכה להיות מנגד היא 'תודה שסיפרת, זה לא מובן מאליו, אך תדע לך שאתה ממש לא אשם.'

ה'אשמה' היא ביטוי לעוגנים שהשתחררו בעקבות הטראומה, קשה לחיות איתה אך מאידך היא מחזירה את אשליית השליטה לאדם אם הוא מרגיש שהוא שולט במצב  כי הוא החליט שזה ב'אשמתו'.

השלב המרפא הראשוני אפוא הוא לתת ביטוי לדברים, להציף את הקושי והכאב, לפתוח אותו ולתת לו מילים, לספר אותו בחיק המשפחה המאוחדת והתומכת, בצורה שיטתית ואותנטית ובאמצעות שיח מוביל של הקשבה, הכלה ושאלה נכונה במקומה.

ליל הסדר כמרפא לנפש שמתקן את הטראומה שלנו כעם שסבל מפגיעה, מלמד אותנו כיצד חובה עלינו לתת ביטוי מוחצן להרגשה המוסתרת והמודחקת ולטפל באמצעות כך בטראומות האישיות לנו.

בספה"ק מובא כי הנפש מורכבת למעשה מג' חלקים: נפש, רוח ונשמה. הנשמה משכנה במוח, הרוח משכנו בלב והנפש משכנה בכבד נפה"ח שע"א).

במוח נמצא כח השכלי של האדם, בלב הכח הרגשי ובכבד נוצר הדם שבו התכונות, הטבעים וההורמונים המעבירים את הדחפים והתחושות לכל חלקי הגוף.

מבואר א"כ שהנפש מורכב מג' רבדים של: שכלי, רגשי ותחושתי וביחד הם יוצרים את אישיות האדם השלם.

בעוד החלקים שבקצוות- הרוח והנפש הם מציאות שורשית, של עצם רוחני או גשמי מעולם הרוח ומעולם החומר בהתאמה, ה'רוח' אינה מציאות שורשית אלא מציאות חדשה שיוצאת מכח ההרכבה של שניהם ביחד בכדי לברוא מציאות של אדם.

נמצא שהנשמה היא הכח הרוחני של האדם אבל עדיין אינה האדם השלם בפועל.

הדיבור, השפה, ה"מגיד", הוא זה שיוצר חיבור בין העולמות. בין הישות הגשמית מעולם החומר לישות הרוחנית והשואפת של הנשמה.

הנשמה היא 'הכח השכלי'. הרבה דברים יודע האדם בשכלו ואעפ"י כן לא חי כך למעשה אלא רק "בכוח". לעומת זו התחושות שמצד הנפש מולידות בנו 'דחפים' להם איננו נשמעים תמיד ולפעמים מתגברים עליהם.

א"כ מהו הכח המניע? מה הם החיים בפועל?

אותן מחשבות של השכל שאינן נשארות מופשטות בכוח אלא גם יוצאות ומצטיירות בציור חי בלב ומגיעות לידי ביטוי בשפת הרגש והדיבור.

חג הפסח הוא *'חג החירות',* ההגדה מלמדת את המתבונן בה מתוך מבט של חירות, *שלב אחר שלב* את הדרך להגיע לחירות אישית בד בבד עם יצירת זהות 'חירותית' כחלק מאומה מגובשת, כיצד להתחבר לעצמנו ובעיקר כיצד לבטא את הדבר בשפת הלב, בפועל.

ראשית, ההגדה פותחת בתפיסה כי 'לחם העוני' מהווה מאכל של חירות.

נוכח הסתירה הנשאלת מאליה מבאר המהר"ל שה'עוני' כאן הוא במובן של עצמיות, ועניינה של החירות הוא להיות מחוברים לעצמנו, להיות קשובים למאווים הפנימיים, לעשות את מה שטבוע בנשמה ולממש את הייעוד האלוקי שהוטבע בה.

דווקא העני שחי לעצמו מבחינה זו הוא 'בן חורין' גדול מהעשיר שמחובר לדברים מבחוץ כממון ומנוכר לעצמו, כמו"כ הוא מוטרד ועמוס יותר בדאגות מתוקף "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכיו"ב, משא"כ עני שיש לו הרבה יותר זמן ויכולת להתמקד בלימוד ופיתוח פנימיותו ורוחניותו, המאפשרת לו ליצור היכרות אישית עם עצמו ולפעול בעולם עפי"ז תוך מימוש ייעודו.

השלב השני הוא כיצד להגיע לעצמיות בפועל והתשובה מונחת בשאלה- "מה נשתנה".

ע"י ההתחלה שבשאלת השאלות הנכונות אנחנו נמצאים בתחילת הדרך לחירות. ההגדה מלמדת אותנו כי בכדי לצאת מההרגל יש להיות אמיץ, לשאול את עצמנו ואת האחרים את כל השאלות המציקות וכבדות המשקל, להתמודד ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו. לאחר מכן יהיה ניתן לבחור ולהזדהות עם הדברים מתוך בחינה פנימית ועמוקה יותר.

השלב השלישי והמשמעותי ביותר הוא- ההגדה עצמה, הצגת הסיפור האישי.

לאחר שערערנו על הנחות יסוד שגויות וגילינו כבר 'מה לא'- ה"סור מרע",  אנו מתקדמים לעבר שלב ה"עשה טוב" של השגת העצמיות בפועל- לגלות מי אנחנו כן, ואת זה עושים בשלב השלישי של "כל המרבה לספר ביציאת מצרים"- ע"י הסיפור האישי.

הסיפור נועד לעשות לנו סדר וארגון בחיים ומביאות לנו מתוך ה"עובדות היבשות" שמובאות בחומש או בהגדה את עצמנו לתוך הסיפור האישי שלנו ביציאת מצרים, ועוזר ע"י כך להתחבר לעצמיות.

עניינו של פרעה היה בפיזור ו'פריעה' כנגד אותו ארגון וסידור.

הרצון הנגדי היה שנחווה את מאורעות חיינו כצירוף מקרי וארעי של אירועים שאין ביניהם קשר, בכדי שלא נוכל לעלות על הקו המאחד- המהות שלנו וייעודנו כאן בעולם ובכך נמשיך להשתעבד לגורמים חיצוניים ולעשות את רצונם.

ליל החירות קרוי לא בכדי "ליל הסדר" - כי ע"י הסידור שבעזרת הסיפור שבו, נחשפת העצמיות שלנו וזוכה לצאת לחירות.

למילה "לספר" ישנה גם משמעות נוספת של 'לספר שיער' (תספורת) שגם עניינה הוא 'לעשות סדר' בשיער הפרוע ואולי מדויק יותר - לעשות 'סדר בראש'.

סיפור ההגדה הוא סיפור חיינו האישי, וסידורו אל נכון נועד ליצור אצלנו בראש סדר וארגון של הדברים, שיחבר אותנו לפנימיותינו ויוציא אותה מגדר 'סוד' מודחק לחירות פשוטה.

הגר"ש לוינשטיין שליט"א "נותן בהם סימנים" למען יראה המתבונן כי אותו "מגיד" שעלול להיראות לנו כארוך ומייגע לעיתים ברמת הטקסט, הינו תשובה מחולקת ותמציתית העונה ישירות על חמש שאלות בסיסיות ונחוצות להבנת העניין, כאשר מדובר בעצם בהעברת סיפור "חווייתי" שאינו רק מידע אינפורמטיבי מתומצת.

השאלות הם:  "מי, למי, מתי, איך ומה"

ההגדה עונה ראשית כל על ה"מי"- כל אחד חייב לספר ביציאת מצרים.

"אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".

גם אם אין לו בנים או אשה, מבואר ברמב"ם, כי הוא מחויב לקרוא ולספר לעצמו את ההגדה, משום שסיפור זה הינו חיוני לחדד את החוויה הייחודית שלנו כעם וכיהודים וזו הדרך הראויה.

"כל המרבה הרי זה משובח"- הוא מוכיח על עצמו שהוא משובח וחווה את סיפור יציאת מצרים והאמונה שמאחורי הדברים בצורה איכותית יותר.

כאשר ישנם ילדים יש בכך משום תוספת יוקר שהרי סיפור דברים אלו כפשוטם סגוליים בו ביום זה להשריש להם אמונה לדורות כמבואר בספרים.

"למי"- "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", לכל בן צריך 'להגיד', בדרך ובצורה הייחודית לו.

גם לבן התלמיד חכם שכבר יודע לפעמים יותר מהאבא וגם לשאר הבנים האחרים, למעט מי שהוציא את עצמו מהכלל ואף הוא מקבל סוג של תשובה. כאמור גם לעצמו הוא מחויב בסיפור זה.

"מתי"- מחלוקת בגמרא המובאת בהגדה- "יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה.. בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"

למסקנה זו השעה המדויקת והנכונה לסיפור מצרים, כשכמובן כל המרבה ה"ז משובח וכמובא במעשה בר"א ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובין בב"ב והיו מספרים כל אותו הלילה.

"איך"- ע"י גירוי ולמידה, סגנון מקדם של שאלה ותשובה, שינוי מהסדר השגרתי למען יראו הילדים וישאלו מעצמם ויגיעו עם מוטיבציה לשמוע ולהקשיב.

"מה"- על שאלה זו מה אומרים ומודים בסיפור יציאת מצרים קשה לנו לענות.

אך ברור שכחלק מה"איך" דלהלן מונח גם שבצורה להודות לא מספיק לומר רק "תודה" סתמית על הצלה כה מהותית, כמו שיש איזה 'דוד' שגם הציל ממוות וגם סידר עבודה ואשה להתחתן איתה וגם מענק קבוע וכו' לא יספיק להגיד לו רק "תודה", אלא חלק מה'תודה' זה להביע כמה רע ומר היה מצבו הקודם בלי עזרת ה"דוד" וכמה בכל שלב ושלב עזר וסייע אותו הדוד.

כך גם על אחת כמה וכמה שבהודאה להקב"ה אנו מחויבים לפתוח בקושי וברע שהיה לנו ולהודות תוך הכרת הטוב על כל שלב ושלב, ממילא מוסכם ש"פתח בגנות וסיים בשבח", מתחילים עם הקושי, עם התהליך, ולא רק עם "תודה" סתמית על התוצאה הסופית.

אך עדיין לנו היה קשה לענות ולשים את האצבע בעצמינו על הרגע הראשון האקטואלי לסיפור הדברים.

ראשית הגאולה? עשרת המכות? הגלות המכשירה? הירידה למצרים? הסבל והשעבוד? הכל גם יחד? לא יתכן והגיוני לכתוב ולומר את כל מה שכלול ורלוונטי בפרשות התורה, כי מדובר לפחות בארבעת הפרשיות של: שמות, וארא, בא ובשלח שעוסקים כולם בגלות, במכות וביציאה ממצרים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לכן בחר המגיד לקחת בסך הכל מספר פסוקים מספר דברים- 'משנה תורה', הכוללים בתוכם את ארבעת האלמנטים הללו ולבארם פסוק אחר פסוק בצורה מסודרת.

"ארמי עובד אבי" זהו הפסוק הראשון, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך"- הפסוק השני, "וירעו אותנו המצרים ויענונו"- הפסוק השלישי ו"ונצעק אל השם אלוקי אבותינו" וכו', ו"ויוציאנו השם ממצרים ביד חזקה".

למעשה אלו הן 'כותרות' שבעל המגיד מסבירם מילה במילה ומשאיר עוד מקום פתוח להרחיבם כאוות נפשנו וככל שהזמן יאפשר, באמצעות שיח מזמין, פתיחות ודמיון וכל שימוש בכלים נוספים ומגבשים שיעשו קצת 'סדר', ויעבירו לנו ולילדנו את משמעות החיבור והקשר העכשווי שלנו עם דור יוצאי מצרים ועם בורא עולם.

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז חינוכי 'אוהליך', מייסד 'מרכז קומה' לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com