אאא

"אמור ואמרת", פרש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".

מדוע בשונה מכל המצוות שבתורה שבהם קטנים אינם מוזהרים, כאן 'מוזהרים' על הקטנים במיוחד?

ללמדנו, שההשפעה על הקטנים עוברת באמת ישירות דרך ה'גדולים'.. 

הגדולים הם אלו שצריכים אזהרה ו'הזהרה' על גישתם לקטנים.

מיהו מחנך?

מפורסם שהמגיד מדובנא שאל את הגאון מוילנא "מיהו מחנך", מי ראוי למלאכה זו? ונענה ב'משל הכוס'.

רק כאשר הנוזל שבכוס נשפך לצדדים, אות הוא כי הכוס אכן גדושה עד מלואה.

מי שמצליח להשפיע על אחרים הוא רק מי שמלא וגדוש בתוכן ועומק עצמי ורק לאחר שהוא עצמו מלא וגדוש הוא יכול גם להשפיע ולהעביר את זה לאחרים.

במבט חינוכי יש לחלק את המסר שבפרשה לג' חלקים.

הראשון- 'להזהיר את הגדולים', השני- 'על הקטנים', והשלישי – על הדרך "לאמור".

א. 'להזהיר קטנים'.

ערך עצמי נלמד ונרכש מקטנות, וילווה את הילד לכל החיים.

ערך עצמי מהווה אפשרות גנרית לנסות ולהקדים מניעה לנשירה בגיל בוגר יותר, ע"י עבודה בגיל צעיר. הבשלה ובריאות הנפש שעוברת דרך מה שניתן להם לראות על עצמם.

הרבינו יונה בתחילת ספרו "שערי העבודה" כותב: "הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא ית' וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא".

כדי שנוכל לבצע את תפקידנו בעולם כראוי חייבים אנו ראשית כל להבין מהו ה"חומר" שהופקד בידינו. כל ילד הוא 'עולם' ייחודי שכל העולם היה ראוי להיברא רק עבורו כדי למצות את הפוטנציאל הגלום בו. כאשר הוא צעיר מידי להכיר בכך בעצמו הוא תלוי בנו שנכיר לו את הערך האמיתי שלו ונעשה לו היכרות עם עצמו, כדי לעזור לו לגלות ולהוציא לפועל את כל הכלים והכוחות שהקב"ה הטמין בו.

הדרך 'לעבד' להם מידע על עצמם עוברת מקטנות דרכנו:

"ילד עצבני" יכול להיות גם "ילד ממש אכפתי ממשהו"...

"ילד שקרן" הוא מישהו שבעצם "לא רוצה לאכזב את אביו".

גם התורה דורשת את אחי יוסף מ'שונאים' ש"לא יכלו דבר שלום" לכאלו בעלי תכונה חיובית שמסתתרת מאחורי העובדות, כי הם "אינם אחד בפה ואחד בלב".

היכולת למצוא בילדים את החיובי שבמעשיהם, להעצים ולתרגם את זה למציאות כזו גם להם ולשקף להם את עצמם בבגרותם היא זו שיכולה להצמיח אותם בצורה המיטבית.

ב. 'להזהיר גדולים'

ה'מעטפת' של כל ילד בשנות חייו מורכבת בעיקר משתי מסגרות שמעניקות לו את דימוייו העצמי- הבית ומסגרת הלימודים, ולכן ה'אזהרה' לגדולים על הקטנים רלוונטית ומופנית אף היא לשני הכיוונים.

מסופר על אב שהתקשר למנהל המוסד שבו למד בנו כדי להתעניין על מצבו, תחילה המנהל לא זכר כלל מי הוא הבחור הזה, כדי להתנצל טען המנהל שזהו דבר 'בלתי נמנע', וש'כאשר סוחבים דלי מלא מים נופלים פה ושם כמה טיפות'.

אכן הדבר כך כאשר סוחבים 'דלי מלא מים', אך האם היה טוען כך גם אם היה סוחב 'דלי מלא ביהלומים'? איזה 'ערך' מקרין מנהל כזה על הדימוי והערכה עצמית של הנער שניצב מולו?

לא לדרוך על נשמות

בהקשר זה נזכרתי לצערי במה שסופר על העיירה 'ראדין' של פעם, שהיו בתי הכנסיות שבה מחולקים לפי ה'מקצועות'.

היה 'בית כנסת של סנדלרים', 'בית כנסת של נפחים', 'בית כנסת של נגרים' וכיו"ב והחפץ חיים היה מסתובב מביהכנ"ס אחד למשנהו מידי שבת ומוסר שם שיחה.  רק בבית כנסת אחד לא דרך הח"ח מעודו. 'ביהכנ"ס של המחנכים'.

לאחר תקופה שהמתינו המחנכים לביקורו של הח"ח והאחרון בושש מלבוא, ארגנו לו 'משלחת' של 'מחנכים' לברר מדוע הוא מבכר את שאר בתי הכנסיות בעיירה על פניהם.

תשובתו של הח"ח היתה מבהילה. "לכל בעל מלאכה יש 'שיריים'. לנגריה יש נסורת, לסנדלר עורות. בכזה מקום אני מוכן לדרוך... אבל ה'שיריים' של מחנכים זה שיירי נשמות ועל 'שיריים' כאלה אני לא דורך".

לא מזמן ישבו אצלי מספר זוגות הורים ונערים לריאיון קבלה לישיבה. שני סיפורים תפסו אותי במיוחד. האחד, נער כבן 20, שהגיע מאחת הישיבות ה'טובות' והמפורסמות ביותר ב'אדיקותן' (לא יודע אם 'אכשר דרא' שהגיעו אלינו או להיפך...) וסיפר לי את סיפור חייו האישי, איך מבחור שהנראות שלו מייצגת 'מגה-פרומר' הוא מציג את עצמו בפני כיום כ'חילוני בלב' שרוצה להפוך לכזה גם חיצונית, ומתמודד עם בעיות אמונה, קדושה ועוד.

לפני ישב בחור שמילא לי בראש מידי דקה 'רובריקות' ו'נורות אזהרה'- פערים לימודיים קיצוניים, מצב חברתי לא תקין, חרדות, לחצים לרוב, תקשורת לא תקינה, בעיות נפשיות שכבר עברו לפסים מעשיים ולהטרדה לסביבתו וכו'.

ובראש מנקרת השאלה: מה קרה? איך יתכן שזה התפרץ עכשיו ולא שמו לב שזה קורה עד עכשיו?

עוד אני חושב והוא עונה לי על השאלה בקול: "בישיבה שם לא התייחסו אלי. הייתי 'אוויר'.

מאז שנכנסתי לישיבה ועד היום אף אחד מרבני הישיבה לא דיבר איתי. ישבתי בשקט בצד ולא עשיתי להם 'בעיות', אבל 'התבשלתי' מבפנים... עד שכבר לא יכולתי יותר ועזבתי הביתה. גם אז, אף אחד לא שם לב."

הבחור ששידר חיצונית לכל רואיו 'ילד טוב בני ברק' הוא לא סיפור קלאסי של מישהו שפגע בו או העליב אותו בישיבה ולכן הידרדר לאן שהגיע. הבחור סבל אולי ביותר מאלימות שבשתיקה, מחוסר יחס. מכך שלא אמרו לו כלום, מטוב ועד רע. נתנו לו להתמודד לבד עם סיר הלחץ שבעבע בו עד לרתיחה ולהצפה.

שפת הגוף שלו עדיין נשארה לחוצה גם כאשר שאלתי אותו באיזו מה'התאמות' עליהן סיפרתי לו שקיימות בישיבה הוא יוכל להיעזר לדעתו כדי להרפות קצת במידה ויתקבל.

עיניו אורו, הוא פלט מילים במהירות ונשך מיד לאחר כן את השפה התחתונה חזק חזק, כמו הרגיש 'חוטא' לומר בכלל את ה'מילים האסורות', מפחד מלממש את עצמו ולהרגיש טוב עם מה שהוא צריך לבריאות נפשו.

נער אחר שמילא איתי באותו שבוע 'שאלון השלכתי' השלים בשורה 'כשאהיה מבוגר אהיה'... "איש עסקים" והתבונן בי- כיצד אגיב.

ספונטנית לחצתי את ידו בחמימות ואיחלתי לו ברכה חמה ופשוטה שהוא יצליח בס"ד לממש את עצמו כשאיפתו. עיניו נפקחו בתימהון והוא היה בהלם.

"אני אוהב את הגישה שלך...", הוא החמיא לי.

"מה קרה?" שאלתי

"הייתי בטוח שעכשיו תתחיל 'להשמיס' אותי כמו אבא שלי וכמו הרב בישיבה הקודמת...".

הסברתי לו (וגם לעצמי) שבעיניי 'שאיפה' פוזיטיבית, חזון ואופק מכל סוג שהוא זה דבר טוב ומועיל.

נער בלי ערך עצמי ואופק אישי מכל סוג שהוא, בלי אמון ביכולות שלו, לא יצליח להתמיד וליהנות לאורך זמן מבלי להישחק ולהיכנע לפיתויים.

להילחם איתו במצבו בשאיפה שלו לרוב גם לא יצליח. כל שנוכל לעשות הוא לעודד אותו להגיע להגשמה, 'לזרום איתו' מוטיבציונית ובדרך זו בס"ד ליצוק לתהליך ערכים נוספים, שיהפכו אותו אולי ל'בן תורה' ואולי ל'איש עסקים-בן תורה', האופציה השניה לרוב היא, שהוא לא יצא לא זה ולא זה.

נשמע רדיקלי? לא 'המצאנו' את זה!

שאיפה הופכת לרצון

בתד"א מובא הסיפור המפורסם כבר כי אליהו שאל אדם "בני, האם למדת תורה?" והוא ענה לו "אין לי דעת" (לא מסוגל ללמוד), א"ל אליהו "ממה אתה מתפרנס?" א"ל "אני צייד (דייג) לוקח פשתן, אורג ממנו שתות ודג דגים", א"ל אליהו "מי שנתן לך דעת לכך יתן לך דעת ללמוד תורה" וכו'

לפעמים השימוש ב'חזון' מתחיל משאיפה חיצונית וגשמית ומתפתח הלאה בס"ד.

הגמרא (ב"מ פה) מספרת על נכדו של רשב"י שלא למד ונפל לחטאים חמורים, שדרך עלייתו ע"י רבי הייתה בהדרגה. ראשית הלביש לו 'חלוק יפה' כדי שיהיה מכובד, לאחר מכן שכנע אותו ש'יקרא לך רבי ויעשו לך חופה' וכך הלאה עד שעזב את דרכו הקודמת.

את הערך עצמי שלהם הם לומדים דרכנו, האנשים ש'מאמינים בהם' ומספרים להם מקטנות 'מה הם שווים', 'מה הם יכולים להיות', ומה הדרך להגשים את הציפיות שלנו ושל עצמם מהם בהתאמה למצבם ולשאיפתם הנוכחית ו'אפקט פיגמליון' מפעיל את קסמיו אף הוא.

קומת בריאות הנפש לעולם תהיה תמיד לפני קומת הדת ותיאולוגיה. כשם שלא נעיר לאדם גוסס על ה'סיגריה' שהוא מדליק במצבו.

רק לאחר שקומת הבסיס מתמלאת בביטחון עצמי, בהרגשת מסוגלות אישית, באופק וחזון, אמון ביכולת, תחושת ייעוד וחיוביות, רק אז 'אפשר לדפוק שם מסמר...', כשיש על מה.

המנוע הפנימי של כל אדם באשר הוא - זהו האמון ביכולות שלו.

עלינו לזכור כי גם עולם הישיבות קם כולו עפ"י הגדרת מייסדו רבי ישראל סלנטר באג'נדה נחרצת של "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (תנועת המוסר ח"ג) וערך זה הוא בסיס חיוני להצלחת המשך תפקודו כבית יוצר ללימוד וליראת שמים.

הרב דסלר זצ"ל כתב כי עיקר החינוך זה לא רק חינוך למעשה אלא עיקרו חינוך לרצון. לא רק לכוון לפעולות אלא שתהא השלהבת עולה מאליה ולעורר בו את הרצון.

אין לנו סיכוי 'לשנות' את השני מתוך תפיסה של 'ראש בראש'. היחיד שאולי נוכל לשנות בעולם זה את עצמנו. אדם חכם אמר: 'אין טעם להשקיע בילדים, בין כה וכה הם יצאו כמוך, אז תעבוד כבר על עצמך!...'

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"בזמן הזה דיבורים קשים אינם נשמעים, רק דיבורים רכים וטובים" כתב הגר"ח מוולאז'ין (מנחת שמואל) "ואם אין טבעו בשום אופן לדבר רכות, פטור הוא מלהוכיח". (כתר ראש).

אך חובה 'להזהיר את הגדולים על הקטנים'- שלפחות נזק לא יעשו.

ג. השפה-

לא להשתמש בדרך של "וידבר", בלשון קשה ובתפיסה כוחנית שכבר לא עדכנית לדורנו, אלא דווקא בשפה של 'לאמור-ואמרת', בזרימה ובנועם, ב'עבותות של אהבה' כלשון הזהב של החזו"א ובשפה מגדלת ומעצימה.

'ואהבת' לרעך ולבנך, גם אם הוא לא 'כמוך'.

"הורים, היו ידידים לילדיכם" כתב הרש"ר הירש (אבני חינוך קי"ז) "יען כי אין לילדים ידידים קרובים ונאמנים יותר מאשר ההורים. גם להורים עצמם אין ידידים קרובים ונאמנים יותר מילדיהם, אשר בגרו ועמדו ברשות עצמם..."

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער עיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com