נקודה, סוף פסוק. // הרב אבי אברהם

באחד השיעורים שמסר הרב נחמיה וילהלם, נציג בית חב"ד בבנגקוק, פנה אליו אחד המטיילים בשאלה, האם באמת הפרטים הקטנים כל כך חשובים ומטרידים את אלוקים?

האם באמת משנה לו אם אדליק את האור בשבת? אם אשרוך שרוכים בצורה מסוימת דווקא, או אחכה שש שעות אחרי אכילת בשר?

בתשובה הרב ‎סיפר לו על הרב אהרון מוס מאוסטרליה, שיש לו אתר לשאלות ותשובות ביהדות.

מישהו מהגולשים שאל אותו את השאלה הזו באתר, אך הוא לא ענה.

כשנקפו מספר ימים, כתב לו אותו גולש ״בדרך כלל אתה עונה מיד, האם עלי להסיק שהפעם אין לך תשובה לענות לי?...״

תשובתו של הרב לא איחרה לבוא ״האמת היא שמיד כשהגיעה השאלה ישבתי לכתוב לך תשובה, אבל כשהקלדתי את כתובת המייל שלך, בטעות כתבתי ״gmailcom״ ושכחתי את הנקודה באמצע, וכמובן שהמייל לא הגיע ליעדו.

כששאלתי את טכנאי המחשבים שלי למה זה לא עובר? הוא אמר לי שזה בגלל הנקודה החסרה.

שאלתי אותו, ״זה לא נראה לך קטנוני להחזיר מייל בגלל נקודה אחת קטנה? הרי זה ברור שכוונתי הייתה לג׳ימייל...

והוא הסביר לי שבשפת האינטרנט כל נקודה חשובה ובלעדיה המייל לא יעבור.

לכן- אם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה באינטרנט - לך תלמד אינטרנט, ואם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה הקטנה ביהדות, את חשיבות הפרטים הקטנים- לך תלמד יהדות...‎

הרב וילהלם הסביר לאותו מטייל שהקשר שלנו עם אלוקים הוא פריבילגיה מיוחדת ואך טבעי הוא שכשם שאדם פשוט לא יוכל להיפגש עם המלך ולהתחבק איתו אלא אם כן המלך יחפוץ בכך, כך גם האפשרות שלנו לקשר עם הקב״ה היא רק בזכות זה שהוא רצה ואיפשר קשר איתנו.

קשר זה מותנה בכך שזה יהיה בדיוק בצורה שהוא ציווה עלינו. באמצעות 613 מצוות בהם נוכל להתחבר איתו - כולם יחד וכל פרט ופרט מהם. ‎

גם בפרשיות שבהם אנו קוראים על הציווי לבנות משכן ועל הבנייה בפועל, התורה מפרטת בדיוק רב על המשכן ועל כל כליו - גודלם וצורתם ומאיזה חומרים הם צריכים להיות.

המון פרטים שלכאורה לא נראים משמעותיים ורלוונטיים לימינו בכלל, אותם משה אומר לעם ישראל על פי ציווי השם, כי גם אם לפעמים כשמסתכלים על התמונה הכללית, לא שמים לב לחשיבות הפרטים, כאשר הולכים לבנות בית ומשכן להשם, חשוב לשים לב לפרטים הקטנים ולהביאם לידי ביטוי, לא רק במשכן אלא בכל חלק בחיים הפרטיים, ובכך לזכות להשראת שכינה פרטית.

***

‎לא רק כולבויניק

את 'יששכר מהישיבה' הכירו ילדיי מה'שכונה', מחנות הצעצועים בקרן הרחוב, מהמכולת, מבית הכנסת ומאיפה לא.

יששכר היה 'כולבויניק' שכולו לב גדול, חסד ונתינה. הוא תרם ונתרם בעצמו מניתוב כישרונותיו לתועלת הציבור וחלק ניכר מיומו הלך לטובת השיפוצים, מכירה, שינוע, הובלה וכל כיו"ב שנקרה בדרכו, בחסד או עבור סכום סמלי ממש הגובל בניצול.

לא פעם בני הבכור הרים גבה כאשר נתקלנו ביחד ביששכר שהיה עסוק ב'חסדיו' גם על חשבון זמנו בישיבה ושאלתו הדהדה באלם קול 'מה להלך זה בישיבה'? ואולי גם 'תורה מה תהא עליה'?...

ליששכר לא היתה מסוגלות ללמוד יום שלם.

הוא נע ממסגרת למסגרת עד שמצא מקום שיכיל את מצבו ויאפשר לו ללמוד 'בלי לחץ' וגם לשחרר אגרסיות בצורה אופטימאלית.

בהמשך התהליך, כאשר הוא מצא את מקומו, היה לו קל יותר גם לנצל את 'זמן האיכות' שלו בישיבה עם הגמרא, לרכוש עם הזמן מיומנויות, לחוות הצלחה בלמידה עם אברך, לקבל פידבק ובסופו של דבר להיתפס ל'פרוייקטים' כמו שהוא אוהב ולהביא את זה גם לעולמו הרוחני- הוא התמכר לטעם של 'סיום מסכת' ולראשונה, גם הצליח לסיים את הפרויקט הזה בהצלחה רבה.

ל'סיום' הזה הרגשתי צורך גדול לקחת את הילד שלי.

שיגלה כי עמוק בתוך 'יששכר הכולבויניק' מהשכונה שמרבה בחסדים ובעזרה לזולת, מתחבא לו 'יששכר המתמיד', המתמודד, שלא התייאש והצליח למצוא את הטעם בלימוד ובסופו של דבר השתמש בכל החסד והנתינה, העשייה והמלאכה- כאמצעי וככלי עזר לטובת הצלחתו האישית ב'לימוד תורה' שלו ולהתרכז בה באיכות כי היא מרכז חייו, גם הוא בחור ישיבה, בן תורה.

באותו 'סיום' של יששכר היקר שיתפתי את הציבור בסיפור הפותח ששמעתי ממרצה בקורס 'פסיכולוגיה של תהליכים גלובליים' אצלו למדתי באותה תקופה, את 'משל הצבי והאריה':

"מדי בוקר מתעורר הצבי באפריקה - הוא יודע שעליו לרוץ מהר יותר מהאריה המהיר ביותר, אחרת ייטרף. מדי בוקר מתעורר גם האריה - הוא יודע שעליו לרוץ מהר יותר מהצבי האיטי ביותר, אחרת הוא יגווע ברעב. לא משנה אם אתה צבי או אריה - כשהשמש עולה כדאי שתתחיל לרוץ..."

סיפורי הג'ונגל הפותחים שלו התחברו והזכירו לי משום מה את התפילה המפורסמת של רבי נחוניא בן הקנה: "אנו רצים והם רצים... אנו רצים לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת..."

כולם רצים, כולם עובדים ועמלים בעולם הזה, "כולי גופי דרופתקי נינהו" אומרת הגמרא- 'כולם יצרנים'. זה טבוע בנו. ומי שלא כך- משהו בעייתי בו ומצריך להידרש ולטפל בכך, "אני בדיכאון" הוא יעיד על עצמו לרוב.

אך בידינו היכולת לבחור לאן ללכת, אחר מה לרוץ ובמה לעמול...

'יששכר הכולבויניק' הפסיק לברוח מללמוד, הוא התחיל 'לרוץ' ליעד, מתוך בחירה, שייכות ומטרה אפשרית - לכבוש את הש"ס כולו.

***

הפסוק "אם בחוקותי תלכו" מעורר תמיהה.

מה עניין עמל התורה ולימודה לקיום החוקים?

ומה משמעות המילה "תלכו", מה בכלל שייך לשון 'הליכה' על חוקות התורה עליהן היה מתאים יותר לומר "אם את חוקותי תקיימו"?

אלא שדרכו של אדם שמחשבותיו סובבות סביב עיסוקו העיקרי. גם כאשר אינו עסוק באותו נושא, הרהוריו יברחו לשם באופן טבעי, מחשבותיו יהיו תמיד תפוסות בעניין שמעסיק אותו הכי הרבה, גם בשעת הליכה ברחוב, בעת אכילתו ולעיתים אף בעת שנתו בלילה.

במהלך סעודת ברית מילה שהשתתפתי בה דרש רב הקהילה את הפסוק "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים"... והקשה את השאלה המפורסמת- מדוע הברכות והאיחולים פותחים ב'יכנס לתורה'?...

"כל אחד מאחל את מה שנמצא לו הכי בראש..." טען הרב.

"ניתן לראות בנקל שאדם שיברך את רעהו ב'פרנסה טובה' אות הוא כי זה נתון בראש מעייניו בעצמו, או אחר שמכריז ומברך בבריאות לפני הכל והוא או בן משפחתו זקוק לס"ד בתחום..."

כאשר אנחנו מברכים את הילד "שיכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" אנחנו מעוניינים להנחיל כבר מקטנות ממש את הרעיון כי התורה היא מרכז החיים.

כל השאר- נועדו לשרת את התורה והם אגבה.

הבריאות, הפרנסה, החברה, הזוגיות וכן שאר הדברים החשובים בכל המישורים הם רק אמצעים וכלים שנועדו לעזור לנו לשים את התורה במרכז החיים וללוות איתה ביחד את מארג החיים כולו.

זה גם מה שמדגיש לנו רש"י במילים "שתהיו עמלים בתורה"- לא די שתלמדו תורה, צריך שתעמלו עליה, תעמלו על כך שהיא תהיה במרכז. טבועה בכם גם בצינורות החיים, כל כך עד שהיא תלך עמכם לכל מקום שתלכו, תלווה אתכם גם בעת ההמתנה לאוטובוס, במכולת, וברחוב- "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך". התורה במרכז החיים, והחיים כולם סובבים סביבה.

היא ה'נקודה'!

"אין התורה מכירה בפיצול חיי האדם – בין "צרכי הדת" הקדושים לה' לבין צרכי החול המופקעים משלטונו. כל החיים משועבדים לעבודת ה' ולמלוי ייעוד ה"אדם", ובראש ובראשונה: החיים המשפחתיים והאזרחיים". (הרש"ר הירש, בראשית עמ' כ"ג)

התורה מצריכה התקדמות, והתאמה תמידית של כל מישורי החיים במציאות אליה, לכן השימוש במנעד הלשון "תלכו".

הצדיקים נקראים "הולכים", כמ"ש "מתהלך בתומו צדיק" (משלי כ,ז) משום שהצדיק תמיד הולך ועולה במעלותיו הרוחניות. לעומתם ה"מלאכים" נקראו "עומדים" ("נתתי לך מהלכים בין העומדים").

מעניין לציין כי דווקא כאשר מדובר באיש חינוך הדרישה היא שהוא יהיה "מלאך"- "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות- יבקשו תורה מפיהו" (מועד קטן יז.).

איך אפשר לדרוש מ'אדם' להיות 'מלאך'? כמה מחנכים ישנם כיום שנוכל להעיד עליהם או הם על עצמם שהם 'מלאכים'?

מסירות נפש של המחנך

בעל ההפלאה, רבו של החת"ס כתב כי המשמעות של מחנך כמלאך במטאפורה מרמזת על כך שמדובר באדם שעשה 'ויתור' כלשהו על התקדמותו האישית, מתעדף ללמד ב'לופ' את החומר ה'שנתי' שהוא מעביר ב'חיידר',למרות שהוא 'עומד' במקום והיה יכול להתקדם בחיים הרבה יותר.

אם הרב הזה תקוע במקומו כבר 30 שנה כי הוא צריך להעביר את החומר הזה למישהו אחר- זה מלאך ה' צבאות.

מחנך שכולו מסירות ומגיע למסור נפשו לילדים מידי שנה, על אותו 'חומש בראשית' ו'נביא יהושע' ו'אלו מציאות' ומשקיע מעצמו והתקדמותו לתועלת חינוך הדור הבא- הוא 'מלאך' ורק מאחד שכזה כדאי לבקש תורה.

זהו ה'עומד' ששקול כ'מלאך' מכיוון שייעודו לשרת את האחר, והוא היוצא דופן, אך כל השאר מחויבים להתקדמות, התפתחות וצמיחה אישית שלהם בחיים המקבילים לחיי התורה והתפתחותם הרוחנית.

תפיסה של 'מהלך', 'תהליך', 'הליכה', תהפוך אותנו מ'מלאך' שעומד במקום ל'אדם' אנושי, מתפתח ומתקדם, שממצה את עצמו וייעודו בעולם ולומד לשלב בעמל רב את אתגרי חייו על פי חוקי התורה ולשים אותה בנקודת הכובד של חייו, במרכז.

להצלחת אסתר בת חיה שרה

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com (ולא לשכוח את הנקודה!...)