אאא

באי אחד שכנו בשלום ובשלווה כל המידות שבעולם.

אי זה נקרא בפי כולם "אי המידות" והוא היווה דוגמא לאידיליה של כל הכוחות והמידות הטבועות בעולם.

יום אחד נמהר, הקיץ הקץ על אותו האי השליו וסופה איומה וגועשת התקרבה אליו בצעדי ענק.

בלית ברירה, נפרדו כל המידות זו מזו, ארזו את מטלטליהם ופנו במהירות לסירות ההצלה הפזורות על החוף, בכדי לצאת למסע ההישרדות שלהן, על מנת להגיע אל חוף מבטחים ולבנות שם את ביתם החדש.

הרציף היה עמוס בסירות הצלה. מידה מידה והסירה שלה כבר פנו ללכת לדרכם, והסופה- מתקרבת ומתחילה לתת את אותותיה.

כל המידות הרימו עוגן ויצאו למסע, ורק מידה אחת נאחזה בכל כוחותיה בענף עץ שעדיין עמד על האי, ליד ביתה ההרוס, ולא הטתה אוזן לשוועתם של חברותיה המידות הנוספות שהפצירו בה לנוס על נפשה.

"איך אוכל לעזוב את המקום הזה, לאחר שכל כך השקעתי בו עמל ויזע" טענה אליהן מידת ה"השקעה" בחזרה, וצפתה בעיניים כלות בעוד קיר שהתמוטט לו באי ומנגד במידות ה"שלום", "חמלה", "דאגה", "רעות", "אהבה" ו"ענווה" שלמרבה הצער נוטשות אותה ושטות לדרכן.

האי המשיך להתמוטט לו ו"השקעה" נאחזה בעץ האחרון שנשאר לו בתוך הים שסביבה והבינה ש"הגיעו מים עד נפש" ואכן לא נותר לה ברירה- כדי לחיות חייבים לעזוב את האי בעל כורחה.

דא עקא, שכל שאר הסירות כבר התרחקו לעבר האופק והסירה שלה נשברה מאימת הסערה. זעקה "השקעה" לעבר הים הגדול, שם ראתה סירה שנוצצת בחשיכה באור יקרות של פנינים ויהלומים, כסף וזהב- זו היתה הסירה של מידת ה"עושר".

"עושר!...עושר!..." קראה לה "השקעה", "בבקשה חוסי נא ובואי לעזרתי..."

אך עושר הגיבה בקרירות כשהתנצלה: "מצטערת, אין לי מקום בסירה. סירתי עמוסה בשלל רב. מה אעשה? זוהי מידתי!..." והמשיכה לדרכה.

שוב ראתה "השקעה" רחוק בים את סירתה של מידת ה"פחד", אותה היא זיהתה לפי התותחים, השרשראות וכל אמצעי ההגנה השונים. "פחד!...פחד!..." היא זעקה לעברה, "הלא אנו בידידות מזה שנים רבות, בואי נא לעזרתי וחושי לחלץ אותי!..."

אך מידת הפחד, חיוורת משהו, ענתה בקול חלש: "נכון. אנו אומנם ידידות ואני מעריכה זאת עד מאוד. מה רב רצוני לחוש לעזרתך.. אך אני מפחדת לחזור!.. מה אעשה?... זו מידתי!..."

לפתע שמעה השקעה עוד סירה מאחוריה, אותה היא זיהתה מיד לפי צלילי המוזיקה שעלו מן הסיפון וקולות סוערים של צהלת האנשים. זו היתה סירתה של מידת ה"שמחה". "שמחה שמחה!..." קראה לה השקעה בקול צרוד, אך זו, אפילו לא שמעה אותה מעוצמת הווליום שהיה על הסיפון.

ברוב ייאושה, התעלפה לה מידת השקעה, מצפה ומקבלת על עצמה כבר את הגרוע מכל.

אך לפתע, כמו משום מקום, הגיעה סירה עתיקה, משם יצא אדם מבוגר, עם זקן ארוך ולבן שיורד על פי מידותיו ולקח את "השקעה" המעורפלת על כתפיו הגרומות.

כאשר קמה "השקעה" על חוף מבטחים רגוע, ניסתה להיזכר מיהו מושיעה האצילי כדי להודות לו, אך היא לא זכרה. לפתע היא פגשה על החוף את מידת ה"ידע" ושאלה אותה: "האם את יודעת מי הוא מושיעי? אני חייבת לו את חיי..."

"וודאי שאני יודעת" ענתה מידת הידע, חצי נעלבת, "הלא זו היא מידתי..." ומיד פתרה את התעלומה: "מושיעך הוא---- מידת ה"זמן"!..."

"אבל מה הקשר שלו אלי, אנחנו בכלל לא מכירים אפילו?..." תהתה בקול מידת ההשקעה...

"את זה אני כבר לא יודעת.." התנצלה מידת הידע והסתלקה מהר למרבה הבושה, "אולי תשאלי את שכנתי- מידת החכמה.." היאהמליצה.

דפקה השקעה בביתה החדש של מידת ה"חכמה" ושאלה את שאלתה.

מידת החכמה, ששמחה מאוד לראות את "השקעה" בחיים, שמחה להפגין את חכמתה וענתה לה בהטעמה:

"למה מידת ה"זמן" הצילה אותך את שואלת?...

כי רק ה"זמן" יכול להעריך את ה"השקעה"!..."

***

המליון הראשון של רוטשילד

בשביל תוצאות צריך לעבוד. זוהי הנחת היסוד ששמענו מילדות.

"מה שבא מהר הולך מהר" כך טענו לנו לא פעם, לצד משפטים דומים כמו: "אין כסף קל" והבן דוד השני שלו: "כסף לא גדל על העצים".

אפילו על רוטשילד מספרת הבדיחה שאת המיליון הראשון הוא עשה מתפוח שהוא מצא זרוק ברחוב, אותו הוא לקח, צחצח וניקה ומכר בשתי פרוטות, מהם קנה 2 תפוחים, צחצח אותם ומכר ב4 פרוטות, מהם קנה 4 תפוחים, צחצח אותם ומכר אותם ב8 פרוטות, מהם קנה 8 תפוחים, צחצח אותם ו.....

ואז סיפרו לו שאבא שלו נפטר והוא ירש את המיליון!...

אבל כמה 'רוטשילד' יש בעולם?

האם ה'תהליך' נדרש רק בשביל ה'תוצאה'?

בשבוע שעבר הסתיימה שנת הלימודים בלא מעט מקומות לימוד. לציון שלב זה חולקו כתמיד תעודות. "גליונות הערכה" שמכמתים בעיקר ציונים וסטטיסטיקות של 'מבחן התוצאה', ולא את התהליך המורכב אותו עוברים אנשים עם נשמות עד להגעה אל הציון הנכסף או המאכזב.

גם ב'עולם האמיתי' אנו חיים לא מעט על פי "מבחן התוצאה" המתגמל והמחייב.

לא מעט אנשים בוגרים יותר סבורים למשל כי הם מחויבים ל"תואר ראשון" או ל"דוקטורט", בכדי להצדיק את שמם הטוב וניסיונם ובשביל 'מבחן התוצאה'- להשתלב בעבודה כשאיפתם, לתוצאה הסופית ישנה משמעות גם כלפי עצמו כבר והיא מעלה או מורידה את הערך והתפיסה העצמית שלנו כלפי עצמנו, אך זה אולי הזמן להזכיר כי יש דברים שמשקיעים כרגע ולא רואים להם תוצאה מיידית, אך הזמן - הפרספקטיבה, נותנים ערך ומדד להשקעה. רק בפרספקטיבה של זמן- ניכרת ההשקעה.

תעודה על התהליך

פרשת השבוע נותנת לנו תזכורת מרעננת וחשובה לכך ביחס שהיא מעניקה לחשיבות התהליך כשלעצמו:

"תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" כך מסיים בלעם, נביא הגויים, שניחן ביכולות ובכלים נדירים את נאומו שהפך מקללה לברכה, ומאיבה לשאיפה. שאיפה 'לעבור צד' ולהיות יהודי.

ה'כתב סופר' ביאר שאלו היו גם המניעים של בלעם לברך את עם ישראל: גם כדי להיות בצד עם המנצחים, כדי שאולי הניצחון שלהם יתייחס אליו, כמאמר הגר"א בלעם מלשון "בלי-עם".

בלעם שאף תמיד להיות בצד המנצח, המוביל, בלי קשר למי הוא המנצח.

מהרגע שהבין שעם ישראל יוצא עם ידו העליונה ניסה לברך אותם, כדי שכאשר ניצחונם יפורסם הוא יוכל לקחת קרדיט על הניצחון ולטעון שזה קשור לברכה שלו ובכך יזכה לתחזוק שמו הטוב ב'מבחן התוצאה'.

כמו"כ מביא הכת"ס כי מרגע שבלעם ידע מה מנת חלקם של עם ישראל, הוא רצה כבר להכניס את עצמו בכללם- "תהי אחריתי כמוהו", וממילא כשבירך אותם היה בדעתו שמברך גם את עצמו, ולכן התעקש גם אולי כ"כ שלא לשוב מברכתו לאחר מכן, משום שכעת ראה עצמו כבר כחלק מהמבורכים ובוודאי שלא יפעל כנגד עצמו.

אך בכך בלעם בוחר ב'קיצור דרך' נוסף בשאיפה שלו שמאפיין את הנהגתו.

הוא מבקש "למות כיהודי", אך לא "לחיות כיהודי".

בלעם מבין כי התוצאה של להיות יהודי- אכן משתלמת. אך הדרך לשם, התהליך, לא פשוט ואפילו קשה.

כבר מעקידת יצחק שנקראת כך דווקא ע"ש האקט של "העקידה"- הקשירה למזבח ניכר שהדרך להיות יהודי אינה קלה, ואת המסע המורכב הזה מתחיל ולומד על בשרו כל תינוק מהרגע שהוא הופך להיות יהודי מושלם, בגיל שמונה ימים, בברית המילה, וממשיך לאורך כל "תורת המוסר" שבחיי היהודי עובד ה'.

אע"פ שבחזותם החיצונית היו כאמור אברהם אבינו ובלעם זהים זה לזה, גילה בסוף בלעם את הריקבון שבו בהשתוקקותו "תמות נפשי" דווקא. הוא לא מבקש לחיות כיהודי, כי לחיות כמו יהודי זה מורכב וקשה. 'עומס דת' של איסורים והגבלות מקשים. הוא כן רוצה לקצור 'אינסטנט' את פירות היהדות בעוה"ב, את חיי הנצח המוקדשים ליהודי המאמין. למות כיהודי ולזכות בפריבילגיות השמורות למשקיעים, אך ללא כל מאמץ ועמל בחייו בשביל להיות ראוי להם.

הח"ח הציג אותו כאדם שחי ולבוש כבן תורה רק בשביל התוצאה המיוחלת ולא בשביל הדרך והתהליך, כזה ש'מברך בשביל לאכול ולא אוכל בשביל לברך'.

חינוך אי אפשר לזייף

במדרש רבה מובא שהקב"ה סתם את טענות אומות העולם שאמרו לפניו לא נתת לנו מנהיג כמשה רבנו בכך שהביא להם מנגד את- בלעם. כלומר בלעם היה דומה ומקביל באומות העולם עד למשה רבנו. כך שחיצונית ומהותית עושה רושם שגם אברהם אבינו וגם בלעם ניהלו ישיבות מוצלחות. המפרשים מדייקים מכאן שמבחינה חיצונית היה גם בין אברהם אבינו לבין בלעם הרבה דמיון. החל מהמראה המייצג וכלה במהלך והדרך (וכן הובא מהגר"א ששניהם נתנסו בעשרה ניסיונות מקבילים).

גם היכולות שלהם היו משותפים ודומים. יכולת הנבואה הנדירה, לדבר עם הקב"ה, גדול האומה, מעמיד תלמידים הרבה, מחשב את השעה שהקב"ה כועס וכיו"ב. לא מדובר בכלים של מה בכך שכל אדם פשוט ניחן בהם... אבל עם אותם הכלים- הם עדיין מגיעים לתוצאות שונות. למה?  כי השאלה היא מה עושים עם הכלים וכמה השקעה ועבודה יש על זה בדרך, בתהליך הנכון.

מפורסם הסיפור מרבי שלום שבדרון זצ"ל ששמע את  הגנב של השכונה מתפלל בבית הכנסת בבכי תחנונים "ורוח קדשך אל תקח ממני". הוא היה בטוח שהנה הגנב חזר בתשובה אם הוא כבר משווע ל"רוח הקודש", אך הגנב סיפר לו שהוא זקוק ל"רוח הקודש" לצורכי 'עבודתו', כיון שרוח הקודש מאוד תועיל לו כשהוא רוצה לדעת לאן לפרוץ בלילה... אותם כלים, תוצאות שונות.

חיצונית א"כ היה כ"כ קשה להבדיל, כ"כ קשה לבחור לאיזו ישיבה להירשם. שניהם היו "ראשי ישיבות", שניהם הרביצו מוסר בתלמידיהם. אז היכן ניכר ההבדל? מהו הפרמטר המרכזי לבדוק? בתלמידים!

הפער בין משחק מזויף לאמת צרופה תורגש בחינוך. חיים שלמים אפשר לזייף, אך חינוך לא.

אדם שהוא רקוב מבפנים לא יוכל לחנך דור טרי ובשל לצמוח ולגדול. בסופו של דבר נוצר ומתעצם לו פער שמורגש בדור ההמשך- התלמידים.

לכן כאשר מגיע מישהו מהצד שמתבלבל מהדמיון, מהכלים והיכולות הדומים לשניהם, מ'התוצאה' החיצונית בשטח, ורוצה להסתכל ולבדוק לאן לשייך עצמו? מהי "דת" ומהי "כת"?

העצה עבורו היא תסתכל ותבדוק מה התוצאה. מי יצא מאלו ומי מאלו, איך נראים הפירות של ההשקעה. "מתלמידיו של אברהם" או "מתלמידיו של בלעם" כי זיוף שכזה לפעמים אי אפשר לתפוס באדם עצמו רק לאחר מכן, בפרספקטיבה רחבה יותר "מתלמידיו של..."

בלעם- עם אותם כלים טכניים כאברהם אבינו, כושר נבואי, תלמידים, גדול הדור לאומות העולם, דיבור עם הקב"ה ועדיין- לא שם.

כי ההבדל טמון ב"השקעה", ובלעם מקפיד תמיד לבחור את הדרך הקלה... פתרונות קסם שמובילים לתוצאה אופטימאלית ברגע... גם בסופו הוא בוחר ורוצה במותו להיחשב יהודי... 'תשפריצו עלי קצת מים ובמותי אהיה יהודי'. בלי השקעה לאורך החיים להצדיק את הזכות להיות יהודי, על כל הקושי הכרוך בזה לאורך הדרך.

מוטב להיות 'אדם סובל' מאשר 'בהמה מאושרת'.

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער עיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com