אאא

שלום, כאן הקברניט; אנשים מבוהלים מקבלים בדרך כלל החלטות שגויות, ודבקים ברעיונות גרועים כדי לשרוד מצבים קשים. גם מדינות בפניקה נוהגות כך, והיום נדבר על מה קורה כשמדינה מבוהלת מוציאה דרישה בלתי הגיונית למטוס בלתי אפשרי, כדי לשרוד מלחמה שאי אפשר לנצח בה.

סיפורנו מתחיל קצת אחרי שהחלה המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, ביום אחד ב-1949 בו גילו האמריקאים לזוועתם שהיריב הסובייטי פיתח פצצת אטום; קודם לכן, היווה הנשק הגרעיני קלף מנצח בשרוול האמריקאי. הרוסים התאמצו לפתח אחת בשיא המרץ, ובינתיים לבנות צבא קונבנציונלי עצום, בתקווה שאלף או אלפיים טנקים ישרדו את המכה האטומית של הדוד סם.

והנה התהפך לו הגלגל: עכשיו לשני הצדדים יש את אותו קלף אטומי, ולרוסים יש גם מספיק ציוד צבאי סטנדרטי כדי לרצף את אירופה כולה במכתשי פצצות ועקבות טנקים. הגנרלים העריכו שהמלחמה הבאה תבוא אוטוטו, והיא תגרום למלחמת העולם השנייה להיראות כמו יום כיף בפיינטבול; ההיסטריה הזו הועברה אל הציבור האמריקאי והחברה כולה הוכתה בהיסטריה.

הושק קמפיין טלוויזיוני שלימד אנשים איך מתמודדים עם הפצצה גרעינית: מתכופפים ומסתתרים, כאילו שזה יעזור. ילדים התאמנו על כך בבתי הספר, והורים שלחו אותם לשם ונסעו לעבודה תוך שהם מקווים שהם יצליחו לשרוד אם דווקא היום תיפתח לה אם כל המלחמות.

בין זעקות האימה בפנטגון, החלו גם לפעול; נולד לו מיזם WS201A, שידוע גם בתור "מיירט 1954", ובמרכזו דרישה אחת: המפציצים ארוכי הטווח של ברית המועצות? אלו שנושאים את פצצות האטום משטח סובייטי? צריך מטוסים שיעצרו אותם, לא משנה איך - ושיהיו מוכנים עד 1954. אפילו מפציץ אחד עם פצצה אחת שיצליח לפגוע ביעדו יגרור את העולם למלחמה אטומית כוללת, ושואה גרעינית היא לא משהו שחכם להיכנס אליו אם אין לך בביוידעם פלנטה ספייר.

אבל יירוט מפציצים מושלם הוא אתגר פראי, כפי שהוכיחה המלחמה הקודמת: אם שולחים מספיק מטוסי הפצצה, תמיד יגיעו די מהם כדי להשמיד את המטרה. ופה מספיקה פצצה אחת כדי להרוס עיר שלמה (למשל, וושינגטון הבירה) ולהכניע מדינה.

בנוסף, מפציצי ברית המועצות הביניבשתיים הולכים ומשתפרים במהירות. הראשון היה הטופולב TU4 שהועתק אחד לאחד מה-B29 האמריקאי המשובח, ועתה מפותחים כאלה עם מנועי סילון שיאפשרו טיסה גבוהה יותר, מהירה יותר וארוכה יותר. מי יודע, אולי יוכלו כך לאגף את ארצות הברית ולהצית אש גרעינית במרכזי השלטון תוך חמיקה מכל מגן.

פיקוד ההגנה האווירית של ארצות הברית, הגוף שעליו נפלה המשימה הזאת, החליט שיש פיתרון אחד: מטוס קרב שיהיה כל כך מהיר, שיוכל לצוד את מבני המפציצים בדרכם ליעד, עוד לפני שיתפצלו בין מטרות משנה. לשם כך, יזדקק למנועים חדשים, טילי אוויר-אוויר, עיצוב שטרם נראה ויכולת טיסה על קולית. יצרניות המטוסים, הטילים, המכ"מים והמנועים צווחו "כן, בוס!" והסתערו על שולחנות השרטוט. כולן רצו נתח מ-WS201A, כי התקציב היה מסחרר וחברה שתזכה תוכל להבטיח את עתידה - לפחות עד שיתחילו ליפול הפצצות של רוסיה.

חברת ריפבליק מניו יורק ניגשה למכרז עם כוכבים בעיניים: במלחמת העולם היא בנתה חמישה-עשר אלף מטוסי P47 Thunderbolt לארה"ב ובנות בריתה, ומטוסי הסילון הראשונים שלה - ה-F84 Thunderjet בראשם - חצו אף הם את קו עשרת אלפים ההזמנות.

ריפבליק ידעה לבנות מטוסי קרב, והחזיקה אצבע רגישה על הדופק של הפנטגון, כדי להבין את הצרכים נכונה. המקרה הזה היה שונה: הצבא בא בדרישות מוגזמות ובכירים בחברה התלבטו מה לעשות. אך גם התקציב היה מוגזם והפיתוי היה גדול מדי; ריפבליק החליטה לקפוץ גבוה עם מטוס מוגזם. קראו לו XF103 והוא נראה ככה:

מה אנחנו רואים פה? גוף דק וארוך עם כונס אוויר שנותן לו סטייל של כריש חללי; אין חופת טייס בכלל - רק חלון קטן; אין תותחים או טילים שאפשר לראות; ויש כנפיים קצרות ביחס לגוף והרבה סנפירים שיוצאים מכל כיוון.

יש סיבה טובה שאין לו כנפיים גדולות: העילוי שמרים אותו באוויר נועד להגיע בעיקר בכוח הסילון. המנוע שלו נועד לשלב בין הנעת טורבו-סילון שתאיץ אותו למהירות מאך 3, והנעת מגח-סילון (ראם-ג'ט) שתיכנס לפעולה בשלב זה. מדובר בהנעה שנשענת על מהירות אוויר על-קולית כדי ליצור בעירה חזקה יותר ולהאיץ עד למאך 5 - קצת יותר מששת אלפים קילומטר בשעה. כשיש לך כל כך הרבה כוח, אין צורך בכנפיים גדולות; אתה הרבה יותר טיל מאשר מטוס.

כדי לאפשר את המהירות הזו, תוכנן המטוס בצורה שנתנה לו מראה כל כך משונה. במקום חופת הטייס שמייצרת התנגדות אוויר, ישנו פריסקופ שמאפשר צפייה לפנים. החלון הקטן שנמצא בצד הקוקפיט נועד רק לסייע כשנוסעים על הקרקע, כדי להימנע ממכשולים. תחת זאת, אמור הטייס להשתמש במכ"מ רגיש כדי לדעת מה נמצא סביבו, באיזה מרחק ובאיזו זווית ממנו.

אין תותחים בסיפור הזה משום שאין טעם בהם; המטוס הזה נועד לצמצם טווח אל המטרה במהירות ולשחרר אליה טילים למיניהם, לא לרדוף אחריה, לתמרן ולירות בתותח. למעשה, כושר התמרון של הכלי הזה היה אמור להיות די מוגבל - כשריפבליק הסתמכה על מהירותו כמכפיל כוח מרכזי בקרב.

וטילים? כאן מתגלה המטוס כרובוטריק: הוא תוכנן לשאת ארבעה טילים שמאוחסנים בתוך תאים בגב שלו. בנוסף, מאחורי תא הטייס נשלפו שתי כוורות רקטות בלתי-מונחות, למקרה בו הטילים יחטיאו. בתרחיש זה, יתקרב ה-XF103 למפציצי האויב וישגר עליהם בין 18 ל-36 רקטות 2.75 אינץ'.

כשראו הגנרלים בפנטגון את העיצוב הזה קפצו משמחה ואני יכול להבין אותם; נראה שאכן נמצא מענה לאיום האטומי הסובייטי, ועתה עליהם רק לשפוך הרבה מאוד כסף על הרעיון של ריפבליק ואז לפזר מטוסים כאלה לאורך הגבול ולישון בשקט.

ואולם, היה ברור שמדובר במטוס שמצריך שורה ארוכה של פריצות דרך טכנולוגיות, ושמדובר בהימור. ולכן, ליתר ביטחון, בחר הפנטגון גם במטוס ה-XF102 דלתא דאגר של חברת קונבייר, שהיה הרבה יותר פשוט וישים. לאחרון היתה כנף דלתא בסגנון מיראז'י מסורתי, מנוע חזק אך סטנדרטי, ומהירות מירבית של מאך 2.

חברת ריפבליק לא התרווחה בכסאה: אם אתגרים הנדסיים היו גבעות ופערי ידע היו שלג, עמדה החברה לטפס פה על האוורסט. הבה נתחיל בקטן: את הפריקסקופ לא היה קל לפתח, אך החברה הצליחה. היא פשוט מיקמה אחד על מטוס F84 והוכיחה שאפשר לטוס גם בלי לראות קדימה בשדה רחב.

גם כיסא המפלט היה אתגר: אם אין חופה, לאן אמור להיפלט הטייס? התשובה במהופך; ריפבליק פשוט בנתה את תא הטייס כקפסולה נשלפת, שבמקרה חירום פשוט משתגרת כלפי מטה עם רקטות ופותחת מצנחים. מה אם יש תקלת מנוע קריטית מיד לאחר ההמראה? או בעת הגישה לנחיתה? ובכן, ריפבליק קיוותה שזה לא יקרה; אף טייס לא היה שורד פליטה שכזו.

נמשיך לאתגר הבא: איך משלבים מנוע סילון עם מנוע ראם-ג'ט באותו הגוף, על אותו כונס האוויר? אלכסנדר קרטוולי, מהנדס יצירתי ומוביל הפרויקט בריפבליק, הציע לקבלנית המנועים קרטיס רייט לקחת מנוע J67 ולשדך לו את הראם-ג'ט כמודול שיתפקד בזמן טיסה סטנדרטית כמבער אחורי; כשיגיע המטוס למהירות הנדרשת, יתחיל לפעול כמנוע בפני עצמו. מנועים כאלה זוללים דלק בטירוף והגוף - מאורך ככל שיהיה - לא יכל להכיל הרבה ממנו, אז ריפבליק עיצבה מיכלי דלק נתיקים שיתאימו לכנפיו הדקיקות של המטוס.

כל אלה היו רעיונות יצירתיים ועיצובים יצירתיים, אך להנדסה חוקים משלה: תצורת הקפסולה הכבידה על המטוס והגבילה את ביצועיו; פיתוח המנוע המהפכני של קרטוולי פשוט לא התקדם מהר מספיק משום שהצריך עבודה בטמפרטורות מטורפות וצריכת דלק של אוניה קטנה; וגוף המטוס עצמו הפך למכשול - כשטסים במהירות של 6,000 קמ"ש נוצר חיכוך עם האוויר אשר מחמם את המעטפת. מחמם מספיק כדי להמיס מתכות.

היתה מתכת אחת שיכלה להתמודד עם הטמפרטורה הזו ועדיין להיות קלה מספיק: טיטניום. אבל בשנות החמישים אף אחד בעולם לא ידע לעבד טיטניום בצורה מספיק זולה ומדויקת כדי לבנות ממנו כלי טיס. ובדיוק אז נכנסו הגנרלים ושאלו את ריפבליק נו, מה עם מטוס הקסמים שלנו?

ולחברה לא היתה תשובה. היסטוריונים וחוקרי תעופה סבורים שריפבליק היתה יכולה לצלוח חלק גדול מהמגבלות, אם היתה עוברת למנוע חלש יותר ולטיסה איטית יותר, אך גם אז היה זה סיפור של שנים ארוכות. וגם אז, המטוס עדיין היה רגיש מאוד להתחממות מבנית, מה שהיה מייקר מאוד את התחזוקה שלו ופותח פתח לתאונות וליקויים.

לא היתה ברירה: ריפבליק נטשה את התוכנית באגרופים קפוצים ב-1957, והגנרלים הקצו את התקציב שלה לפיתוח מטוסי קרב אחרים. כשחשבו על כך לעומק, הבינו הגנרלים שאין מטוס שיכול לעצור מלחמה גרעינית וכל הרעיון היה מיותר מראשיתו; הרי אי אפשר לאטום הרמטית מרחב אווירי. האמריקאים בעצמם הצליחו להפציץ את אירופה הכבושה יום-יום בשנות הארבעים, כשגרמניה הנאצית הקצתה אלפי מטוסי קרב ואלפי תותחי נ"מ לחסימת התוקפים. בנוסף, הבינו בפנטגון שמעבר לפינה נמצאים כבר טילים בליסטיים ביניבשתיים, חידושים שמגיעים מן החלל ומצריכים מענה אחר לגמרי, כזה שלא מגיע ממטוסים.

מאז אותו מכרז, הלכה ריפבליק ונחלשה בוושינגטון, ולא הצליחה להשיג חוזי מטוסי קרב עיקריים. אמנם הצליחה לזכות במכרז שהביא לעולם את ה-F105 (מפציץ-קרב שהיה איום ונפלא בו זמנית, ועליו אספר בטור משלו), אך ימיה הלכו ונגמרו. בשנות השישים נרכשה בידי חברת פיירצ'יילד, שבעצמה נחלשה והתפרקה לגורמים עם הזמן (למשל, כיום נמצאים חלק מנכסיה בבעלות אלביט).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אגב, ארה"ב נשארה היסטרית והמשיכה לקבל החלטות גרועות. למשל, להשקיע רק בהרתעה ובפיתוח מפציצים יותר ויותר מוגזמים, כמו ה-XB70 מהמם והמטוס האטומי, ובעוד מוזרויות מיותרות. כמה פצצות אטום סובייטיות נפלו על אדמת צפון אמריקה? אפס (כמה אמריקאיות? 13, אבל זה כבר טור אחר).

יש סוף מפתיע לסיפור: מישהו בנה את המטוס עליו חלמו הגנרלים: מטוס יירוט שטס יותר מ-3,000 קמ"ש, חמוש רק בטילים, ויכול להגיע למפציצים בטרם ישגרו את החימוש שלהם. למישהו הזה קראו מיכאיל גורביץ' ולחברה שלו קראו מיג.

כן, הסובייטים הם שהצליחו להגשים את החזון של ריפבליק, במטוס המיג 25. זה קרה רק ב-1964 ואחרי הרבה אילתורים (למשל, שימוש בוודקה בתור חומר נוגד קיפאון), אך הרוסים הצליחו - ומסיבה אחת: הם הלכו על טכנולוגיות בדוקות ומוכחות, אותן שיפרו ושדרגו לפי הצורך. עד היום, המיג 25 ויורשו, מלך המיגים מיג 31, הם מטוסי היירוט הכי מהירים שיש.

מה למדנו? שלא בריא להתאהב ברעיונות עד עיוורון ושקריטי לנתח לעומק את הטכנולוגיות הזמינות לעומת הדרישות המבצעיות, כדי להימנע ממצב בו הון עתק נשפך על מוצר שלא יוכל לספק מה שנדרש ממנו. ואולי גם שכדי להגיע למהפכה טכנולוגית, לא צריך להמציא את הגלגל מחדש - רק לשפר קצת את הצמיג. טיסה נעימה!