אאא

"אם היתה לכם אפשרות לשאול בחור שהגיע אליכם לישיבה מרחוק, שתי שאלות בלבד, כדי לתהות על קנקנו מכל הבחינות. מה הייתם שואלים אותו"?

כך שאלתי בעבר בתחילת זמן אלול בישיבה גבוהה לנוער מתמודד שבה שימשתי כמנהל חינוכי את הנערים הלומדים בה, מהם כאלו שחוו בעצמם לא מעט ראיונות קבלה למיניהם, חלקם צלחו וחלקם הכזיבו, עד שהגיעו למקום שהכיל אותם כמות-שהם.

התשובות היו מגוונות. חלקם כיוונו למקום הלימודי- השגרתי, חלקם למקום החווייתי, הרוחני, ההתנהגותי, הרגשי והחברתי.

כל שאלה- תשובה כזו העידה לא מעט על מה אותו בחור היה רוצה שישאלו אותו וכיצד הוא היה שמח שיתייחסו אליו ואל החוזקות שלו.

ואתם, מה אתם הייתם עושים? באלו שתי שאלות הייתם בוחרים למבחן הכניסה?

לאחר שתהרהרו ותגבשו לעצמכם את התשובה שלכם, אתם מוזמנים להמשיך ולדעת מה היתה התשובה של רבי שמע'ן שקופ בסוגיא זו כנראה, את מבחן הכניסה ל"חיים האמיתיים"...

כולנו מזהים את השם של הגאון "רבי שמעון שקאפ" כ'מותג'. שם דבר לחריפות ופלפול ישיבתי, עמקות ובהירות.

אך הסיפור הבא מגלה לנו טפח נוסף מאישיותו העצומה כבעל נפש אצילית ורגישה במיוחד.

את הסיפור הנפלא הזה סיפר בערוב ימיו בעל המעשה בעצמו, הרב משה ווינברגר מניו יורק:

"נער הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל.

הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע- שבועיים. הוריי ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכך עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעמים אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האמצא את הדרך? האם אצליח לעולם להשיג אוכל? האם אצליח במבחן? ואם לא אצליח? אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך הארוכה בה באתי בחזרה.. 

הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות שלי היתה להשקיע את עצמי בדף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה. עייף ומורעב כמובן, אבל מוכן כיאות למבחן, כי דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו למטרת בואי הציעו לי ללכת ולהיבחן במשרדו של ראש הישיבה, הלא הוא הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל.

משרדו של רבי שמעון, היה גם מטבח ביתו, הסלון וחדר השינה.  

רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות וביקשני לשבת על הכיסא. אחרי שקבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, פנה ואמר לי: 'ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד'.

הכנתי את עצמי בקפידה: הנה מגיע רגע האמת- המבחן!

'שאלה ראשונה: מתי אכלת בפעם האחרונה ארוחה חמה'?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: 'לפני כשלושה שבועות'.

קם רבינו ואמר: 'ראה, אין כוחי בבישול כרעייתי, אלא שהיא כרגע לא נמצאת בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע'. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כאשר סיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: 'עתה מגיעה השאלה השנייה'. כאן כבר הייתי בטוח: עתה, לאחר שהנני שבע,  אפשר כבר לבחון אותי כראוי על 'בטן מלאה'.

'השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה'?

שוב נדהמתי והשבתי בכנות: 'איני זוכר בדיוק'. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר, ביקשני ללכת לישון, וכיסה אותי היטב.  בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר שזו היתה מיטתו שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: 'שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ועוד צרות רבות. מה ששמר על יהדותי בכל השנים, נתן לי כח ותעצומות להתמודד עם כל אותן הטרגדיות, אלו הן רק אותן שתי שאלות. אותו מבחן הקבלה שעברתי בכניסתי לישיבת גרודנה"

פרשני התורה ובעלי המוסר מאריכים בדרשה זו "כי תצא למלחמה- במלחמת היצר הכתוב מדבר".

ונשאלת השאלה הבסיסית ביותר אולי: איך באמת אפשר להתמודד עם "יצר הרע" ומה שייך בכלל? הלא או בס"ה בני אדם, קרוצי חומר, ואילו הוא- מלאך. בריאה רוחנית. מה שייך להילחם בזה בכלל. האם זה "כוחות"?

את היסוד לתשובה אפשר לגלות מההשקה והליווי שבין סוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו:

התורה מלמדת אותנו את דיני פרשת עגלה ערופה: אם נמצא חלל באדמה, בין ב' ערים, מודדים הזקנים והשופטים את המרחק לעיר הקרובה ואז זקני אותה העיר נוטלים עגלה לנחל איתן, עורפים אותה ורוחצים ידיהם בדמה באומרם "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

רש"י התקשה על אתר: איך אפשר להעלות בדעתנו בכלל שזקני בית דין רצחוהו ושפכו דמו?

ותירץ: שבמשפט זה זקני הדור מסירים סמכות מעצמם ומכריזים כי לא קרה הדבר שהם ראו אותו קודם ופטרו אותו בלא אוכל וליווי ראוי.

ונשאלת השאלה: ואם הם כן היו רואים אותו ונותנים לו אוכל ומלווים אותו ד' אמות או אפילו עד שער העיר, האם אז לא היה נרצח??

והתשובה היא- לא!

האוכל והליווי היו מעניקים לו גם כבוד, הערכה וחשיבות עצמית. כאשר הוא רואה איך זקני העיר מתייחסים אליו בכבוד והערכה כאחד האדם, זה ממלא ומעצים אותו בכוחות פיזיים ונפשיים כאחד, המעניקים לו כלים וכח להתמודד על כל דבר שיעמוד בדרכו, למרות פער הכוחות, גם עם רוצח.

וזו היא גם התשובה למלחמת היצר שבתחילת הפרשה. מי ש"מרים ידיים" מראש בטענה שזה גדול עליו להתמודד עם היצר, סופו אכן שייפול. רק מי שיודע להעריך נכונה את כוחותיו, לגלות ולהכיר את הכלים שבידו, מסוגל להתמודד בנקל גם עם יצר הרע ולמרות הפער המשווע בכוחות.

הגר"י ניימן זצ"ל ביאר מעט שונה. לפי דבריו הכרזת זקני העיר היא קבלת אחריות על כך שהם פטרו את הרוצח בלי לוויה, מאכל ומשקה. היינו, שבכך שהם פטרו אותו בלא התייחסות ראויה, הם אכן שפכו את הדם כביכול! כי עצם מצבו הירוד שהוביל אותו להיות רוצח נבע ממחסור בתשומת לב ואהבה. ואילו היו זקני בי"ד מאתרים אותו בנקודת הזמן הנכונה, ומטפלים בו באמצעות עידוד והכוונה מתאימה, היה אולי נשאר בליבו מהאהבה והחמלה שנהגו בו וכך היה ממשיך לשקף ולהקרין גם לעולם, ולא מגיע רח"ל לידי רציחה.

משני הכיוונים הנפלאים אנו למדים מהי כוחה של תשומת לב לזולת, יחס חיובי תקין ומעצים כלפי העולם ומה רבה האחריות של כל אחד בחסרון הנ"ל.

גם אל בחור חדש שמגיע לישיבה יש להתייחס לאורך "פירמידת מאסלו" המפורסמת.

תחילה לא לזלזל בכלל בקשייו הטכניים, בהתאקלמות הבסיסית שלוקחת לו זמן. ללמוד היכן נמצא החדר שלו, איזו מיטה כדאי לבחור, איפה חדר האוכל, השירותים, לאן יורדים כדי לשתות כשצמאים, והיכן נמצא הטלפון הציבורי בבניין בית המדרש, כדי להתקשר כשמתגעגעים... כל זה בבחינת ה"ארוחה חמה ומיטה לנוח" של הגאון רבי שמעון שקופ.

ההתמצאות הזו היא הביטחון הפיזי הבסיסי שלו וההתמצאות במרחב ובלעדיה הוא לא יוכל להתקדם הלאה ולעלות במעלות הסולם.

לאחר מכן עלינו להיות שם עבורו ולתת לו ביטחון חברתי ככל האפשר, עד שהוא מתאקלם ומוצא חברה מתאימה לפחות בהתחלה, למצוא לו חברותא או ליצור אינטראקציה ראשונית בינו לבין חבר חדר. לא יתכן שיהיה בחור בודד ששותק ומחכה שמישהו ישים לב אליו ובינתיים הוא אוויר!

רק לאחר מכן שייך להגיע לפסגת הפירמידה, לחיפוש עצמי, למימוש והגשמה וללימוד תורה בתנאי רווחה ושלוות נפש פנימית.

לאחר מכן יש גם מקום "לוויה" מסוג אחר, חזקה אף יותר. לוויה בדברי תורה.

השל"ה הקדוש הביא 'סגולה' לומר בכל יום פסוקים שמתחילים ומסתיימים באותיות השם של האדם, כדי שלעתיד לבוא, כאשר יגיע לבי"ד של מעלה, הוא לא יתבלבל וישכח את שמו.

מפתיע! הלא הגיוני יותר שאדם יזכור אחרי המאה ועשרים שנה את שמו. שם שקראו לו מיום הברית ואותו שמע כמה וכמה פעמים ביום, יותר מאשר פסוק שהוא אומר בתפילת שמונה עשרה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אך היסוד הוא, כפי שנתבאר מהרב מפונוביז', שזהו כח של תורה. פסוק אחד מהתורה נספג בצורה אחרת ומועיל יותר אפילו מהדבר הכי מזוהה עם האדם- השם שלו. צריך "ליווי" של פסוק לבי"ד של מעלה כדי לזכות להגיע עם ה"שם". בחובתנו לתת ליווי ותמיכה לכל נצרך. ליווי חומרי, פיזי וגם רגשי. אך באפשרותנו להוסיף ולהעניק לו גם "ליווי" בדרגה גבוהה ומהותית אף יותר- ללמדו תורה. 

כדי להגיע לתכלית הנרצה בס"ד, כדי שנוכל לומר בעצמנו "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אין לנו אפשרות לעשות קיצורי דרך, 'לדלג' על שלבים במעלה הסולם, ללמד תורה לעדרים ולצפות שללא מענה רגשי, נפשי וחברתי- לא יהיו כאלו שיסטו מהעדר, שלא באשמתם. עלינו לתת את הדעת גם לצרכים הרגשיים והנפשיים של כל נער בתחילת (ובהמשך) דרכו.

"שב בתוך עמך, לך אל האנשים, חיה בינותם, למד מהם. קח את אשר הם יודעים ובנה את הטוב שיש בכוחם לתת. הצלחתך תימדד כאשר בלכתך יאמרו האנשים: "כל זאת עשינו בעצמנו".

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com