אאא

יש לכם אולי מושג איך החיים שלנו עומדים להשתנות אחרי החגים?

מה הקטע הזה של המלכה? איפה אנחנו בתוך כל המהלך הזה? השם הוא מלך על כל העולם גם לפני וגם אחרי שאנחנו נאמר מלכויות. מבחינתנו השינוי הכי משמעותי יהיה במשקל, לא?!

אמרו לפני מלכויות..." השם אתה המלך!" נו...וכל השנה אנחנו לא ממליכים את השם?

פעמיים ביום אנחנו מצווים לקבל עול מלכות שמים בקריאת " שמע ישראל" כל יום מאה ברכות ואנחנו אומרים ברוך אתה.. אלוקינו מלך העולם, ולפני כל מצווה אנחנו מברכים מלך העולם, אז מה ההבדל בין קבלת עול מלכות שמים של כל השנה ל"אמרו לפני מלכויות" של ראש השנה?

מה השם צריך שנמליך אותו? יש לו כל כך הרבה מלאכים ושרפים בשמים שעושים רצונו ואומרים " קדוש, קדוש, קדוש! איפה אנחנו? ב"אמרו לפני מלכויות "? במה אנחנו נלבש? או איפה נשב בבית הכנסת? ליד מי? כמה זמן התפילות? מה יוצא לנו מזה?

ננסה היום להבין מה יוצא לנו מזה, איך חיים את זה.

בראש השנה מוטלת עלינו עבודה מיוחדת, אמרו לפני מלכויות.. כדי שתמליכוני עליכם. כל ענין המלכות, שנצטווינו להמליך את הקב"ה הוא טעון הסבר. מה כביכול "חסר" לקב"ה שהוא זקוק לנו שנמליך אותו? ידוע הרי שאין מלך בלא עם, אם העם לא מקבלים עליהם את עול המלכות אז -אין מלך נקרא מלך, הוא נקרא מושל. הבדל בין מלך למושל כותב הרב עזריאל טאובר זצ"ל בספרו פרקי מחשבה, אינו מצד השליט, הוא בכל מקרה שולט בחפצו כל וכולם כפופים אליו.

ההבדל בין מלך למושל מתבטא ביחס הנתינים אליו. אם בכל דרך הם מחפשים להתחמק וחיים בתחושה של פחד וחובת ציות אזי מעליהם מושל. אם " מלכותו ברצון קבלו עליהם" אדרבא הם מקיימים בשמחה רצונו ואף מוסיפים על מה שהם חייבים את מצוות הלב.

בראש השנה אנחנו מתבקשים "אמרו לפני מלכויות" תנו לעצמכם את ההזדמנות השנה שאהיה למלך עליכם. זו עבודת ראש השנה להמליך. אנחנו לא מבקשים בקשות פרטיות על עצמנו, בראש השנה אנחנו הופכים לנותנים לקב"ה מלכויות.

בכל המועדים האחרים אנחנו מקבלים מהקב"ה, בפסח מקבלים חרות משתחררים משעבוד מצרים, בשבועות מקבלים את התורה, בכיפור מקבלים סליחה ומחילה, והנה בראש השנה אנחנו הופכים לנותנים והקב"ה כביכול מקבל מאתנו. בראש השנה העבודה לנו אישית, כמה אנחנו ממליכים את הקב"ה, כמה אמון אנחנו נותנים באהבתו. לכן זה חג מכוסה – בכסה.

כל החגים הם באמצע החודש שהלבנה במילואה. כל מעגל השנה היהודי, כל החגים הם אמצעים להגיע להמלכת השם לבניית הקשר שלנו עם השם באמצעות, העצמת הערך העצמי של האני הפרטי שלנו. המלכת השם במובן הפשוט, זה מה היחס שלנו לקב"ה, כמה אנחנו חיים את :"באור פניך יהלכון". כמה חשבון אנחנו עושים לקב"ה בחיים שלנו? ואיזה חשבון? האם היחס לקב"ה מתוך יראה ופחד כמושל עלינו או מרוב אהבה, עד כמה אנחנו ששים ושמחים לעשות רצון קוננו. עד כמה אנחנו חיים את הקשר?

 מבחן אישיות

בואו נבחן רגע איך אנחנו חיים את הקשר. את החלומות שלנו, מה אנחנו עושים כדי להגשים אותם ומה מניע אותנו באמת.

מסופר על רווקה מבוגרת שהתפללה לזיווג הרבה מאוד שנים, הדליקה נרות, היתה בציוני צדיקים, רצתה להתחתן. הכירה בחור, האמת היא שלא היה לו מקצוע, גם לא חסכונות, גם לא דירה, אבל מה- היא רצתה להתחתן אז היא קנתה דירה, ריהטה אותה, נתנה לו גם זכות חתימה בכל החשבונות, קנתה לו את בגדי החתונה, גם את הכובע, וגם את הנעליים. כמה יפה הוא נראה מתחת לחופה. היא שילמה על הכל, גם על החתונה וגם על התזמורת.

אחרי החתונה הם נוסעים לדירה החדשה שהיא קנתה, ברכב שהיא רכשה, ולמחרת בבוקר הוא יורד הבחור החתן המהולל למכולת, אומר שהוא רוצה לקנות כמה מצרכי מזון אתם יודעים, לחמנייה, חלב. וחולפות להן שעה, שעתיים, והחתן דנן לא חוזר. הלילה ירד והיא בוכה, אולי קרה לו משהו חס ושלום, אולי איבד את הזיכרון, פונה למשטרה, נערכים חיפושים, לא מוצאים. שבוע, שבועיים, היא כבר לא יכולה להסתיר את הסוד, איזו בושה, חודש, חודשיים אין חיים, לא מכתב לא צלצול. אבל מה, הבנק לא מפסיק לדווח על משיכות כספים מהחשבון.

כך היא עוברת שנה. היא בודדה, היא בוכה, היא כועסת, היא חרדה, היא דואגת, לא חתן לא כסף, איזה חיים יש לה. מה כולם יגידו? היא חייבת לעשות משהו! למה היא התחתנה אתו? היא כל כך כעסה על עצמה, האשימה את עצמה.

בלילה של יום השנה הראשון לנישואין האומללים, היא ישבה עצובה, איך לא, מדפדפת באלבום, בתמונות, והיא בוכה. היא בוכה על הכל. איך היא יכולה להתפלל עכשיו, כל כך כואב לה הלב. פתאום היא שומעת דפיקה בדלת. היא קמה לפתוח, ואתם לא מאמינים מי עומד שם בפתח, לבוש באותם בגדים של החתונה, בגדים שהיא קנתה. הנעליים, הכובע. איזה יפה הוא נראה, הוא מחייך אליה את החיוך שלו, ויש לו גם זר פרחים, הוא נכנס לדירה ואומר אני ממש מבקש סליחה שלא הבאתי לך לחמנייה וחלב לפני שנה, האמת היא שהיא המומה. היא נקרעת. היא רוצה לצעוק היא רוצה לכעוס, אבל היא גם רוצה לאהוב, היא רוצה לקוות שיהיה טוב.

לתת לו להיכנס? מה אתם אומרים? היא נתנה לו להיכנס, היא האמינה לו. נתנה לו לפתוח דף חדש והוא אומר לה את חיוורת. בואי תשבי, למה את שותקת את נראית מתוחה? מה אתם הייתם עושים? אבל היא דנה אותו לכף זכות, ישבה מולו, האירה לו פנים, לא שאלה שאלות, הדחיקה את כל המחשבות שלה וכל כך שמחה שהוא ביקש סליחה.

אבל אתם יודעים, הגיע הבוקר וצריך לאכול, אז הוא שוב בקש כסף, שוב ירד למכולת ו שוב לא חזר. הפעם היא כבר לא עירבה משטרה, לא סיפרה להורים, אפילו על הביקור, והיא נשארה בודדה. ביום השנה השני לנישואין היא לא פתחה את האלבום אבל הפעמון צלצל, ודפקו בדלת, ומי היה שם? החתן דנן. לבוש עם אותה חליפה, פרחים, חיוך. מה הייתם עושים?

סיפרתי לכם את הסיפור הזה כדי לשקף לנו, איך אנחנו חיים את החיים כאן , איך אנחנו חיים הקשר. השכינה כביכול אומרת: "נתתי לכם הכל! גם את הכסף שבקשתם למכולת. קבלתם והלכתם, חזרתם אחרי שנה לבקש סליחה , ליום אחד ושוב "הלכתם למכולת". כמה סבלנות יש לקב"ה אלינו. ואנחנו? למה אנחנו לא חוזרים הביתה? כי המלכנו אותו על כל העולם, אבל לא על עצמנו!

אנחנו חיים ביחד , באותו בית. אבל לא מרגישים נשואים במהות . התחתנו באלול "אני לדודי ודודי לי" אבל, עדיין מרגישים לבד.

לא מרגישים מחויבים, כי לא בטוחים אם הקשר הזה טוב לנו או לא. לפעמים נדמה לנו שהקב"ה טוב אלינו ולפעמים הפוך. אנחנו חיים בין שני כוחות מנוגדים. בין גאווה לייאוש. כי אין אמצע. אנחנו חיים את הפחדים שלנו, מה יגידו? מה אני צריכה לעשות? או למה עשיתי את זה?

הפחדים מנהלים אותנו. אם מצליח לנו אז אנחנו "משמינים מגאווה" אן לא המליח מיד צונחים לתהומות ייאוש. מה יש באמצע? מלכויות! מלכויות זה חיים של באור פניך , חיים של אמונה פשוטה, אמון בכל מה שהקב"ה מעביר אותנו.

מאיפה התחילו הפחדים שלנו אתם שואלים?

הכל התחיל מהאדם הראשון מחטא עץ הדעת. אם האדם הראשון לא היה אוכל מעץ הדעת עד כניסת שבת, היה כל העולם מגיע לשלמות.

מה זו השלמות שנחסרת בעולם מאז החטא האדה"ר? שאנו לא חיים את החיים עם התחושה שהקב"ה טוב ומטיב לכל! כמו שכתב האדה"ר במזמור שיר ליום השבת פרק צ"ב בתהלים:" טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". לא חושבים כמה טוב השם. לא חיים "באור פני מלך חיים". חיים תחושות של "האישה אשר נתת עמדי", הכל בגללה, והיא גם מוצאת אשמים. אנחנו חיים בפחדים. לא יודעים מה ילד יום. מי יודע? פעם הקב"ה מסדר את הדברים כמו שאנחנו מבינים, פעם לא. ואנחנו מתפללים שהכל יהיה טוב גלוי ונגלה , זה מובן. אבל אנחנו צריכים להוסיף בתפילה".

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם!

הקב"ה כביכול אומר לנו :"על כל העולם אני מולך, תתרכזו בלהמליך אותי עליכם".

מה פספסנו?
את העיקר! את המלכויות! את העיקר!
את הממרח של הכריך- בין הגאווה לייאוש יש אמונה!
זה את הסיפור האמיתי שאנחנו צריכים לספר לעצמנו בחיים.

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם! מלכויות זו הצורה שאנחנו מתייחסים להנהגת השם אותנו. זה אופי הקשר בינינו. כמה אנחנו בוטחים במלכו של עולם? כמה אנחנו נותנים אמון בו? כמה אנחנו פועלים מתוך מקום של מנוחת הנפש.

התחדשות, משנים סטטוס

אז למה אנחנו חיים את הפחדים ?
ראשית, פחד זה מנגנון הגנה וחשוב לפחד מהדברים הנכונים. זה מנגנון ששומר עלינו מסכנות.
ושנית , לפחד יש תפקיד לקרב אותנו אל השם בתפילות. לפחד מהלא נודע יש גם תפקיד לאפשר לנו בחירה. כי בעולם שלנו הכל מכוסה – "בכסה" .

ואז אנחנו לא יודעים ,הקב"ה טוב? הקב"ה לא טוב ח"ו. לפעמים הוא טוב אלי ולפעמים לא. וזה הכי עצוב שאנשים חיים ככה . בנים אנחנו להשם הוא אוהב אותנו, הוא מחכה לנו, הוא ברא את כל העולם לתכלית שאנחנו נתקרב אליו, נתקן עולם במלכות ש-ד-י. שנהפוך בכוח ההמלכה את הגישה שלנו, את המבט של -למה זה קורה לי? למבט של -יש לי זכות.

כל מה שקורה, גם הטוב הנגלה וגם זה המכוסה, לא נגדנו. אנחנו שותפים למשהו גדול בהמלכת השם בעולם. זה חלקנו בלהפוך את ה"כסה" ליום חגינו. הקב"ה נותן בנו אמון יותר משאנחנו נותנים בעצמנו. הוא אוהב אותנו יותר מה שאנחנו אוהבים את עצמנו.

למה זה קורה לנו?
כתוצאה מחטא האדם הראשון .

א. נוצר מצב שאנחנו חיים "בתחושת זנב", כמו גרר, מובלים .מנסים להיות "קשורים למשהו" משהו חייב להוביל אותנו. אנחנו רודפים אחרי מטרות משתנות.
במקום להמליך את המלך, אנחנו ממליכים את כלם! עלינו.
כולם אמרו, כולם יודעים, כולם קונים, כולם חושבים, כולם טסים, לכולם יש ורק לי אין!
"כולם "הזה התולדות שלו: לחץ חברתי, שיווק, פרסומות, פוליטיקה, מותרות, רדיפה אחרי "העדר".

ב. כתוצאה מזה שכולם עושים, נולדה מציאות של - חייבים! מה לעשות ? חייבים! מי החליט?
מה זאת אומרת? "המלך כולם" אמר : אז חייבים ללכת , חייבים להיות, חייבים ללמוד, חייבים לקיים מצוות, חייבים לנקות את הבית. איפה נעלם הרצון שלנו? איפה נעלם ונאלם האני היחודי? איפה נעלמה השמחה? תחשבו על זה! אנחנו עושים הכל כי חייבים, עם טעם של "חצץ בפה"

ג. התחושה שהכל "חייבים" הולידה, שנאה עצמית. ספור חדש שאנחנו מספרים לעצמנו. חיים ללא הוראות יצרן. עד היום חשבנו שיש סיפורי מתח, סיפורי חז"ל, סיפורי אגדות, ועכשיו אנחנו מגלים ז'אנר חדש של סיפורים- הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לפני שאני מחליטים, בוחרים, פועלים, אוכלים, חיים! לפי "המלך כולם" השפחה "חייבים" ואני ? סיפורים שאני אשמה, סיפורים שאני לא טובה, סיפורים שאני כועסת על עצמי וסיפורים שהכל נגדי, לקחו לי , עשו לי ,ופגעו בי.
לחיות בפחד, זה לחיות בתחושת "זנב".

והתחושה שלנו ,במהות הפנימית אנחנו " עומדים לבד" כישות נפרדת, ואז כל הערך שלנו נגזר מכוח עצמנו כביכול. ומה שאנחנו מוצאים בתוכנו, יש לנו או אין לנו, הם כמובן מוגבלים. ואנחנו מונעים לעסוק כל הזמן ללא הפסק בניסיון להשלים את החסרונות שלנו לפי סולם ערכים שהגדרנו לעצמנו שהוא המלכויות של "כולם". במחשבה שזה מה שיהפוך אותנו למאושרים. אבל כאשר המהות הפנימית שלנו מכוונת ל"אתם ניצבים כולכם היום" ומרגישים כניצבים בארמונו של מלך, מעצם השייכות אל המלך מעצם המלכויות, נחשף בפנינו הערך המלכותי של הכל, שלנו, של החיים שלנו, של כל מה שאנחנו חווים בחיים. אנחנו לא מנותקים כזנב לטאה, אנחנו חיים מחוברים לראש. מלכויות – זה לחיות עם הקב"ה באור פני מלך, לעשות חשבון לקב"ה.
ראש או זנב?

כל החיים אנחנו מספרים לעצמנו סיפור , כל סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו הופך לטבע ומשפיע על הבחירות שלנו על חווית החיים שלנו. בראש השנה נפתח חלון התחדשות , לספר לעצמנו סיפור אחר על עצמנו. למה אני מתכוונת? שניצור שנקדם שנספר לעצמנו את הסיפור הנכון , כמה אנחנו אהובים, כמה הקב"ה נותן בנו אמון, כמה הכל לטובתינו. ככה נקדם את ההצלחות שלנו ונהיה לראש ולא נחיה את הזנב.

הזנב במהות שלו תפל לגוף, הוא לא מוליך את הגוף, הוא מאחור, הוא לא נושא את הראש קדימה. אז להיות זנב זה לחיות נחשל וגם נכשל. זה אדם שמרגיש שהוא קרבן של החיים, חי כל הזמן את החוויה הרגשית, בעל זהות עצמית של קרבן. אתם לא יודעים מה עשו לי אתם לא יודעים מה אמרו לי אתם לא יודעים מה לקחו לי. אדם שכל הזמן יש לו גרסה של התמסכנות, מתלונן.

אדם שמספר לכולם כמה החיים שלו קשים, כמה הוא סובל, בגלל מי הוא סובל, עד שהוא מתחיל להאמין לסיפורים שהוא מספר על עצמו. אל תחשבו לרגע שלא היו לו רגעים מתוקים. שאף אחד לא אוהב אותו. אבל אדם כזה שחי בתודעה של זנב, מתרכז רק בנקודות השחורות, וחס וחלילה מלהזכיר קבלת אחריות, בחירה, מה פתאום, כולם אשמים. ואם מכעיסים אותו מה אתם חושבים? בטח הוא כועס. אז חשבתי כולם אצלו קרבן אשם,קרבן חטאת ,קרבן עולה, והוא בטח, הכהן הגדול שמקטיר קטורת של קיטורים ומסכי עשן. הוא כועס על הכולם ובצדק, כי מה שמניע אותו זה האמון ב-כולם הזה.

במהות הפנימית שלו, בחוויה הפנימית בסיפור שהוא מספר לעצמו הוא לבד מול כולם! ונדרש להיות סוג של "גיבור על". מה שמנהל אותו , אלו הפחדים והחרדות מהכולם מהחייבים מהאני הלא מושלם שלו.

אימא יש לך ילדים, ברוך השם, את הראש שלהם. אבא יקר, יש לך ילדים? ברוך השם אתה הראש שלהם. בבקשה אל תאבדו את הראש, לא לחיות זנב. מה זאת אומרת לא לחיות זנב? ‏הם שיגעו אותי. אני לא יכולה יותר, ואז אנחנו נופלים לכעס. מה זה כעס? אני אספר לכם. כעס זה כוח ששולל את המציאות. מי שמספר לעצמו שהשם לא אוהב אותו, שולל לעצמו את המציאות. ממהר לכעוס מאבד פרופורציות.. תזכרו, שהכעס הוא הזנב שלנו, בעצם תחליף רגשי למה שכן היינו צריכים לעשות. אז אנחנו בעצם כועסים על עצמינו. אתם יודעים על מה? שאנחנו לא זוכים להמליך את השם. לחיות בתודעה של ראש, בתודעה של מנצח, של מוצלח, של יכול, זה בעצם לקבל אחריות, מתחילים לחשוב, משתמשים בראש לפני שמגיבים ולא רק בלב.

נכון, הילדים הרגיזו, הפכו, לא הקשיבו, אתם צודקים, אבל בבקשה אל תהיו זנב. זנב זה שמנענע אתכם פעם לכעוס פעם לבכות פעם לאכול פעם לצעוק. בואו, תקבלו אחריות גם בחינוך גם בזוגיות בצורה הכי פשוטה אני יכולה להגיד לכם. אתם רוצים לחיות ראש? אז בבקשה, אמרו לפני מלכויות, זו הנוסחה שפותחה עבורנו, השם רוצה אותנו פה, ניצבים מולו, נכונים לחיות , להתמודד, לגדול. השם רוצה גם את האני המיוחד של כל אחד מאתנו וגם את האחדות שעולה מתוך השוני את "כולכם" ולא כתופעת עדר, ולא כבבואות חיוורות של פחדים ממה אומרים ומה חייבים וכמה אני לא בסדר.

אם אנחנו באמת רוצים להמליך את הקב"ה , באמת רוצים ליצור התחדשות בחיים שלנו, אנחנו צריכים ללמוד להתבונן, להסתכל לכאבים של החיים שלנו בעיניים. נעצור דקה ביום את המרוץ ונחשוב כמה חשבון אנחנו עושים למה כולם חושבים? או למה אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים גם וגם. כמה פעמים אנחנו פוגעים בעצמנו במחשבות לא טובות על עצמנו. כמה אנחנו לא מוצלחים, כמה אנחנו צריכים להשתפר .

תתפסו את נקודות הכאב האלו, כי הן נקודות המינוף לשינוי. אם לא נשכיל להבין עד כמה אנחנו עושים חשבון לדברים הלוא נכונים לא נוכל לעורר בעצמנו את הצורך להשתנות. נמשיך לנסות להשתיק את הכאבים של החיים בהתמכרויות להתמסכנות, קורבנות ותחושות "זנב" שונות.

ובכן תן פחדך...

"ובכן תן פחדך השם אלוקינו על כל מעשיך.. אנחנו מבקשים בראש השנה. נבקש מהשם שנזכה לפחד מהדברים הנכונים , נירא מלוא לעשות לו חשבון. פחד מהדברים הלוא נכונים הוא הדרך הסלולה למחלות נפש על ענפיהן.
אנחנו מבינים עכשיו מה הולך להשתנות? אנחנו עומדים לקבל אחריות על החיים שלנו.

עד עכשיו עשינו מה שכולם עושים גם בראש השנה , חייבים להתפלל, חייבים לקום לסליחות , חייבים. אז הכל בטעם חמוץ של "חייבים" .חייבים לקיים מצוות ,עושים וי על כל התפריטים- כן התפללתי, ברכתי, נטלתי. ובטוחים שחוסר הסיפוק שמלווה אותנו בחיים, תחושות ההחמצה, זה כי אנחנו לא מספיק כמו כולם, או לא מספיק עושים מה שחייבים. תחושות שהן כר נרחב לרגשי אשמה או הלחץ החברתי או גם וגם. עסוקים בלנסות לשנות את המציאות. במקום לקבל אחריות על עצמנו.

אנחנו נרדמים בשמירה

מסופר על ז'אן שהיה חייל קוזאקי בצבא של הצאר ניקולאי. הוא נשלח לסיביר. היה לו תפקיד לשמור על המחסן נשק הגדול. הוא היה שעות ארוכות עומד, קור אימים אבל הוא לא יכול לזוז, לא כי הוא קפוא, כי הוא לא יכול להמרות את הציווי של הקיסר. וכל שעה היה יוצא משמר לפטרל בסביבה ולבדוק איך שומרים על מחסן הנשק. אבל היה באותו יום קר גם במושגים הקפואים של סיביר, הוא עמד על המשמרת שלו כבכל יום אבל הכוחות שלו התחילו לנטוש אותו לאט לאט והוא מנסה לנער את עצמו מהקרח ,מנסה לחמם את עצמו ושום דבר לא עוזר, האיברים שלו התחילו לקפוא. והוא צונח על השלג.

המשמר שמפטרל עומד לסיים את הסיור, ואז הם מזהים כתם מונח על השלג הצחור. הוא היה מוטל שם כאבן שאין לה הופכין, חציו חי חציו מת. מיהרו לחמם את החבר שלהם הקפוא, הזעיקו רופא, עשו כל מה שהם יכולים להשיב אותו לחיים הוא ממש גסס. בשניות האחרונות הוא חזר לחיים וכעבור יומיים הוא שב למשמרתו. אבל מה אתם חושבים? לא מספיק שהוא קפא, הגיע צו מלכותי שהורה לו להתייצב בעוד חודש למשפט בגין התרשלות בביצוע תפקיד.

העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, זעם אדיר הציף אותו, יש להם עוד שאלות על אדם שכמעט קפא למוות? יום רביעי נקבע ליום משפט.הוא מגיע לדוכן ועוד לפני שמתחיל המשפט הוא פורץ בצעקה- איך אתם מעיזים לדרוש מאדם שקופא למוות, נושם נשימות אחרונות, להמשיך לעמוד על המשמרת שלו. השופט כבר רצה לחתום את גזר הדין לטובה, אבל אז הקטיגור אומר- יאמר לי כבוד השופט, האם זו לא התרשלות בתפקיד? איך יכול חייל לקפוא, הרי מהפחד של הקיסר ירום הודו הוא היה צריך כולו להזיע ולהתחמם...לפחד מהקיסר ולא מהקור.
והנמשל ברור. לא להירדם בשמירה.

מתחילים דיאטה!

"אמרו לפני מלכויות כדי תמליכוני עליכם", זו "הדיאטה" הכי טובה בשבילנו! זהו הפתרון לכל "השומן" של "וישמן ישורון ויבעט" לכל הכאבים שיש לנו בחיים. נכון זו דרך חיים שדורשת שינוי הרגלים, מחשבה תחילה " לפני שמכניסים לפה", אבל זו דרך שאנחנו שותפים לה. דרך שמרפאה את החיים. יש פחדים יש חרדות אבל מהדברים הנכונים.

מלכויות- להעמיד את הקב"ה במרכז החיים שלנו. לחיות מלכויות , זו דרך שיש בה עומק של זיכרונות עד כמה הדברים בעדנו, עד כמה יש לנו זכות אבות ואימהות, עד כמה שום דבר לא מובן מאליו והכל מתנות חינם. שום דבר לא נגדנו.

עד שלא נפנים עד כמה אנחנו סובלים היום, עד כמה אנחנו כאובים , כמה מכאוב נוסף לנו בחיים מהעובדה שאנחנו לא חיים מלכויות. זה ממש כמו לאכול מתוק ולכעוס על עצמנו שאנחנו משמינים. בואו נתבונן בכאבים של החיים שלנו בזוגיות , בחינוך הילדים, עם עצמנו, להכיר את הכאב האמיתי שלנו . התרחקנו מהמהות הפנימית , ברחנו רחוק מעצמנו. במקום לחיות לפי הוראות יצרן מתוך הכרת הערך העצמי שלי, מתוך הכרת הטוב, הכרת הערך של החיים שלי. לחיות מלכויות זה להתנהל במציאות מתוך תחושה שאנחנו שותפים אנחנו משמעותיים, אנחנו אף פעם לא לבד.

"ואתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם.." פרשה זו היא הכנה לראש השנה, ליום הגדול והקדוש יום שבו אנחנו מקבלים את מלכותו ברצון ומעוררים מחדש את ההשפעות הטובות לשנה החדשה עבורנו. השפעות של ל"למענך אלוקים חיים..."
כואב לי!

התבוננות בעומק הכאב שלנו, כמה אנחנו עושים חשבון לכל הדברים הלא נכונים . לכמה פחדים , כמה תסכולים, כמה פיזור נפש, וחוסר שמחה זה גורם לנו. היכולת להביט לכאב בעיניים, כמה אנחנו מכאיבים לעצמנו-זו ראשיתו של תהליך הבראה! זה המנוע לתהליך של חיים באור פני מלך.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אנחנו ניצבים, עומדים לפני השם, בל יום ובכל רגע. הוא מהווה אותנו, מנשים אותנו. ללמוד לחשוב אחרת, להרגיש אחרת לפעול בגישה שונה לחלוטין לחיים. במסע הזה נדרש הרבה פעמים "לעקוד" את הרצונות הטבעיים שלנו, לוותר על דברים שהיינו בטוחים שעושים לנו טוב, אבל מסתבר שפגעו בנו. לחלק הזה של המסע , לחלק של ההתגברות על הטבעיים שלנו , על הרצונות שלנו ל"אכול" את עצמנו, לעשות חשבון לכל מה שכל העולם חושב עלינו, לוותר על כל זה קוראים מסירות נפש, וויתורים, "עקדת יצחק"- "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך.." ובניגוד לכל מה שמסרת לעולם תעשה את רצון השם. אלו השופרות-

מי שזוכה לניצבים, יזכה גם שיקוים בו :"וילך", מחיל אל חיל. יזכה להתקדם בהבראת החיים של עצמו.
עם הרבה עבודה אישית יומיומית של התגברויות והמלכת השם ב"כסה" נזכה בעזרת השם
ל " אשרי העם יודעי תרועה השם באור פניך יהלכון". ובשעה שאנחנו עושים חשבון לקב"ה הוא עומד מכיסא הדין ויושב בכיסא רחמים! כל השנה עבורנו.

תכל'ס מה עושים?
"ואתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם.., גם הכולכם!
מקבלים את הכוח שבזמן הזה כהכנה לשנה טובה ומתוקה.
נתבונן השבוע במהלך החג עד כמה אנחנו מונעים מהסיפורים הלא נכונים שאנחנו מספרים לעצמנו על "כולם" ועל "חייבים" וכמה שיש לנו עוד "להספיק ולעשות" כדי שנרגיש בסדר עם עצמנו?
זיהיתם נקודת כאב- לדוגמה, הגשתם בקשה להלוואה נוספת על החריגה לכם , כי כולם מחדשים את פינת האוכל וגם אתם חייבים ואיך זה שכולם לפניכם ואתם לא חשבתם על ה קודם?
מצוין עצרו! תרגישו לרגע כמה שזה לא משתלם ,כמה התחייבות אתם עומדים לקבל על עצמכם , כמה" עול כולם" כמה "עול כי חייבים "במקום "עול מלכות שמים".

"נאמר מלכויות", נספר לעצמנו את הסיפור מחדש , שאנחנו מעמידים במרכז הסיפור את הקב"ה ולא את "הכולם".
מחכה לשיתופים שלכם, שבת שלום, שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל!