אאא

פרשנות לא נכונה למעשיו או לכוונותיו של שכן בבית המשותף יכולה להצית מחלוקת קשה. עוד רגע של מחשבה ופרשנות לצד הזכות היו יכולים למנוע את הכעס ואת ההידרדרות אל תוך הסכסוך.

הגמרא במסכת שבועות (ל ע"א) דורשת מהפסוק "בצדק תשפוט את עמיתך"(ויקרא יט טו) "הוי דן את חברך לכף זכות". מדברי הגמרא עולה כי אחת מההלכות הנלמדות מהפסוק בצדק תשפוט את עמיתך מורה על החובה לשפוט ולדון את האדם כי מעשיו נעשו בצדק ועל פי הדין וזאת למרות שאין הדברים נראים כך בהכרח.

מדברי רבינו יונה עולה כי חובת לימוד הזכות היא מצוות עשה מן התורה (שערי תשובה שער ג אות ריח) : "והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד טובה ולצד הזכות, אם האיש הוא ירא אלקים - נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה, ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו - יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכז, ב): הדן את חברו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות, והוא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך".

כדרבי רבינו יונה ניתן גם להסיק מדברי ספר החינוך (מצווה רלה) שכתב כי לימוד הזכות הוא חובה: " גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חבירו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות. ונמצא שעיקר כל כוונות המצוה להועיל ביישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש."

וכן משמע מדברי הסמ"ע (עשין קעז), סמ"ג (עשין קו), סמ"ק (סי' רכד) והרמב"ם (פיה"מ אבות א ו) כי לימוד הזכות היא מצוות עשה מן התורה הנלמדת מהפסוק בצדק תשפוט את עמיתך.

ב. האם יש לדון כל אדם לכף זכות

הגמרא במסכת ברכות (יט ע"א) העוסקת באופן יישום החובה לדון לכף זכות מתייחסת לחובת לימוד הזכות רק בהקשר של תלמיד חכם הנראה עובר עבירה: "תנא דבי רבי ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי - בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה."

מדברי הגמרא עולה כי למרות שתלמיד חכם נראה עובר דבר עבירה גמור ולא רק מעשה שניתן לפרשו לצד זכות או חובה, בכל זאת יש לתלות בזכותו ולומר כי הוא עשה תשובה על מעשהו.

רבינו יונה שדבריו הובאו לעיל סובר כי אדם שהוא ירא אלוקים, יש לשפוט את מעשיו על הצד הטוב וזאת למרות שהמעשה נראה שאינו על פי הדין ויש לפרשו על הצד השלילי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות א ו) מרחיב את החובה ללמד זכות באומרו  כי גם אדם שלא ידוע לך אם הוא צדיק או רשע, הרי שיש לשפוט את מעשהו לצד הטוב ולא לפרש את מעשהו לצד השלילי ושלא על פי הדין הראוי, וזאת על אף שניתן לחשוש כי מעשיו נעשו שלא על פי הדין ובכוונה שלילית, אבל צדיק מפורסם שידוע כי פעולותיו והנהגתו נעשים על פי הדין הרי שיש לשפוט מעשיו ולפרשם על הצד הטוב על אף שפעולתו נראית כשלילית ושלא על פי הדין: "עניינו, שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר, שאם יפורש באופן מה הריהו טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע - פרשהו כטוב, ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה - צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: "כל החושד כשרים לוקה בגופו".

להלכה פסק החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ג סעי' ז): "ודע עוד כלל גדול ועיקר בעניינים אלו, אם הוא רואה אדם שדיבר דבר או עשה מעשה, בין ממה שבין אדם למקום או ממה שבין אדם לחבירו, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד הטוב ולצד הזכות, אם האיש ההוא ירא אלהים נתחייב לדון אותו לכף זכות אפילו אם הדבר קרוב ונוטה אצל הדעת יותר לכף חובה.

ואם הוא מן הבינוניים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו, אם הספק שקול, צריך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רז"ל הדן את חבירו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות, והוא נכנס בכלל מאמרו יתברך בצדק תשפוט עמיתך. ואפילו אם הדבר נוטה יותר לכף חובה נכון מאד שיהיה הדבר אצלו כמו ספק ואל יכריעהו לכף חובה."

עוד עולה מדברי  החפץ חיים בבאר מים חיים (הלכות לשון הרע עשין ג סע"ק ג) כי חובת לימוד הזכות חלה על אדם שמכירים כי הוא צדיק או בינוני אבל ביחס לאדם שאינו מוכר הרי שבמקרה בו ניתן לפרש את המעשה גם לטוב וגם לרע לימוד הזכות היא מידת חסידות אך איננה חובה מדאורייתא (ועי' פיה"מ אבות א ו ).

לתגובות: stern1416@gmail.com