אאא

א. פיוס ובקשת סליחה על רקע סכסוך שכנים

" לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה"  (ויקרא יט יח).

כתב בספר החינוך (מצווה רמא) כי אין לנפגע לנקום או לנטור שכן כל הקורה את האדם הינו מאת ה' יתברך ולא באמת נגרם מהפוגע:

"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם."

הקושי בכבישת יצר הנקם או הרצון לנטור הינו עז ומפעפע בלב האדם, אך הידיעה כי כל קרות האדם הוא מיד ה' ויש בו כדי לכפר על עוונתיו  יכולה להשקיט את יצר הנקימה והנטירה אשר כדברי הט"ז (יו"ד רכח סע"ק יג ) כמעט רוב בני האדם נכשלים בו. מקודם '

בעניין זה יצוין כי אין באיסור הנקימה והנטירה כדי למנוע מהנפגע לפנות אל בית הדין בתביעה לחייב את הפוגע או את המזיק  לשלם את דמי הנזק, שכן אין הנפגע מחויב למחול על ממון המגיע לו על פי דין (עי' רמב"ן בפירושו על התורה ויקרא יט יח).

ב. האם נטירת הלב אסורה

הגמרא (יומא כג ע"א) מבארת מהם אופני הנקימה והנטירה האסורים: " איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה."

מדברי הגמרא עולה כי ככל שהנפגע מבטא בפני הפוגע את סירובו להיעתר לבקשת הפוגע להשאיל לו חפץ, אזי הנפגע עובר על איסור הנקימה, וכך בהתאמה ככל והנפגע מבטא בפני הפוגע את עניין פגיעתו באופן המתאר את רוחב ליבו ואת העובדה כי הוא אינו נוהג בדרכו של הפוגע בקפיצת היד והלב, הרי שהנפגע עובר על איסור הנטירה, כך גם כתבו היראים (מצווה מ (קצז קצח) ), הסמ"ק (קלא) והסמ"ג (יא) כי לעניין איסור נטירה יש לבטא ולומר בפה "איני כמותך..." וכדו'.

אבל רש"י (יומא כג ע"א) ורבינו יונה בשערי תשובה (שע"ג לח) וכן משמע מהרמב"ם (פ"ז דעות ה"ח) והחינוך (מצווה רמב) סוברים כי איסור הנטירה הוא אף במחשבה, ויש למחות את דבר הפגיעה מליבו וכדבי החינוך: "שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבבינו מה שהרע לנו אחד מישראל, ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר  ולא תטור"

ג. נקימה ונטירה בענייני ממון או גם בגין פגיעה

הגמרא במסכת יומא (כג ע"א) אומרת: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם והכתיב לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב... וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, דמפייסו ליה ומפייס"

מדברי הגמרא למדו היראים (סי' מ) וכן רבינו יונה (שע"ת ג לח) כי איסור הנקימה והנטירה חל רק בגין פגיעה ממונית וכפי תיאור הגמרא "אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני" אבל בגין פגיעה נפשית כגון שהפוגע העליב בדברים את הנפגע, אזי אין איסור נקימה ונטירה, והנפגע אינו עובר באיסור באם אינו משאיל לפוגע את החפץ המבוקש או אם הנפגע נוטר את דבר הפגיעה בליבו.

אולם הסמ"ג (ל"ת יב) וכן הסמ"ק (קלא) כתבו כי למרות ההיתר, יש לקיים את מידת החסידות ולמחות את הפגיעה מהלב: "ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חביריהם אף על פי שאין לאו בזה אם ינקום מחבירו, מדת חסידות היא להעביר על מדותיו כדאמרינן (שם ביומא) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וכן דוד היה משתבח במדותיו הטובות ואמר (תהלים ז, ה) אם גמלתי שולמי רע וגומר, וההוא חסידא (מגילה כח, א) דכל אימת דסליק לפוריא הוה אמר שרי ומחיל כל מאן דמצערן לי"

יש ראשונים החולקים וסוברים כי גם במקרה של פגיעה נפשית, חלים איסורי הנקימה והנטירה כך עולה מדברי הרמב"ם (פ"ז דעות הלכ' ז-ח) שלא הבחין בין סוגי הפגיעות וכן פסק החינוך (רמא) "...על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו..."

להלכה כתב החפץ חיים בהלכות לשון הרע (ל"ת ח-ט) בבאר מים חיים,  כי מאחר שקיימת מחלוקת ראשונים האם איסורי הנקימה והנטירה חלים במקרה של פגיעה נפשית, אזי ספיקא דאורייתא לחומרא וממילא גם במקרה של עלבון וכדו' יש איסור לנקום ולנטור.

ד. השקטת הלב מתוך אמונה כי עוונתיו גרמו

כאמור לעיל כתב החינוך "על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו..." ההבנה וההפנמה כי הפוגע והמזיק הוא אולי החוליה המבצעת אך הוא לא הוא באמת הגורם האמיתי יש בה כדי לסייע בהליכי ההתפייסות והשכנת השלום.

ה. בקשת הסליחה בעשרת ימי תשובה

במשנה מסכת יומא (פה ע"ב) מובא: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" בהקשר לריצוי החבר שנפגע  נאמר בגמ' (יומא פז ע"א) "אמר ר' יצחק, כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו שנאמר "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך אם ממון יש בידך התר לו פסת יד ואם לאו הרבה עליו ריעים" (משלי ו' ג').

המרדכי  עמ"ס יומא (סי' תשכ"ג) הביא את דברי המדרש, שיש למחול ולסלוח זה לזה בעשרת ימי תשובה בכדי שתתקבל תשובתן ותפילתן של ישראל לפני הקב"ה בחיבה ובשלום.

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ט) פוסק כי: "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.  (בהמשך דבריו כתב הרמב"ם שעל הפוגע לבקש שלוש פעמים מחילה ופיוס, ולאחר מכן אם הנפגע אינו מוחל אין הפוגע צריך לשוב ולפייס   את הנפגע.

כדברי הרמב"ם פסק השו"ע (או"ח סימן תרו' הלכ' א) שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שהפוגע יפייס את הנפגע, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך הפוגע לרצות ולפייס את חברו הנפגע. (בהמשך ההלכה פסק השו"ע כי אם הנפגע אינו מתפייס בראשונה יחזור ויפייסנו פעם שניה ושלישית ועיי"ש סדר הפיוס באם הנפגע אינו מתרצה למחול(

בבאר הגולה על השו"ע מצוין כי המקור לחיוב המיוחד של בקשת פיוס וריצוי לפני יום הכיפורים, הוא מדברי הגמרא (יומא פז ע"א) המספרת על הנהגות מיוחדת בעניין בקשת המחילה, כגון הנהגתו המיוחדת של רב אשר הגיע בערב יום הכיפורים אל פתח חנותו של מוכר הבשר שפגע בו, וזאת כדי שהקצב ייזכר כי עליו לבקש סליחה ולפייס את רב.

המשנה ברורה (או"ח סי' תרו סע"ק א) מביא בשם המטה אפרים, כי אומנם מי שפגע בחברו מחויב הוא לרצות ולפייס את הנפגע מיד לאחר שפגע בו, אך אם הפוגע נשתהה ולא פייס את חברו באמצע השנה' מחויב הוא לפייסו לפני יום הכיפורים והסיבה לכך היא כדי שהחוטא ייטהר ביום הכיפורים מכל עוונותיו כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וכו'.

ו. אופן בקשת הסליחה

ר' יצחק בלאזר זצ"ל בעל הכוכבי אור חידש להלכה כי בעבירות שבין אדם לחברו בקשת המחילה והפיוס היא תנאי הכרחי בהליך הכפרה והתשובה, ולכן אם הפוגע לא ביקש מחילה וסליחה מהנפגע, אזי גם אם הנפגע מחל בלב שלם, אין לו לפוגע כפרה וסליחה שלימה.

המקור לחידוש הדין הוא, מדברי הגמרא ביומא (פז ע"א) המספרת כי בערב יום הכיפורים רב  הלך והתיישב בפתח חנותו של אותו טבח שפגע בו וזאת כדי שהטבח ייזכר ויבקש את סליחתו.

ולכאורה אם מחילת הנפגע מספיקה בכדי לכפר על העבירה שבין אדם לחבירו, אזי מדוע רב היה צריך להטריח את עצמו ולהתיישב בפתח חנותו של הטבח? די בכך שרב היה מוחל בלב מלא לאותו טבח, ובכך העבירה של הטבח הייתה מתכפרת, אלא מתוך הנהגת רב מוכח כי לא די במחילת הנפגע, וכי על הפוגע מוטלת חובה ליזום פניה אל הנפגע ולבקש את מחילתו וסליחתו.

סברת ר' יצחק בלאזר היא שהבושה ואי הנעימות שבבקשת המחילה מחברו הם חלק בלתי נפרד מתהליך הכפרה והתשובה.

בדומה לחידושו של ר' יצחק בלאזר זצ"ל, מובא בספר מועדים וזמנים (חלק א' סימן נד) כי הבושה שבבקשת המחילה היא בבחינת ייסורים שיש בהם כוח למרק ולכפר, וממילא אם הנפגע מחל לפוגע בו בלב שלם, מבלי שהפוגע ביקש את סליחתו של הנפגע, הליך כפרת החטא לא הושלם במלואו.

במשנה ברורה (או"ח סי' תרו' סע"ק ב) כתב כי נכון לכתחילה שהפוגע ילך בעצמו אל הנפגע ויבקש את סליחתו, אך אם קשה לו לפוגע ללכת בעצמו, או שהוא יודע כי כדאי יותר לשלוח אדם אחר שישמש כשליח אשר יוכל לקרב את דבר הפיוס אל ליבו של הנפגע, אזי יכול הפוגע להסתייע באחר ולא ללכת בעצמו.

עוד כתב המשנה"ב כי במסגרת בקשת המחילה הפוגע נדרש לפרט לחברו את דבר העניין שהוא חטא כנגדו, אך אם הפוגע יודע שחברו יתבייש בעקבות פירוט הדברים שנאמרו עליו או שנעשו כנגדו, אזי אין צריך לפרט את עניין החטא.

בפסקי תשובות (סי' תרו' אות ד) הביא את דברי החפץ חיים (כלל ד' סעי' יב) שאם עבר וסיפר לשון הרע על חברו, אזי כאשר המספר מעוניין לחזור בתשובה על חטאו, יש להבחין בין מצב בו השומעים דחו את דברי המספר וממילא חברו לא נתגנה ונתבזה, לבין מצב שהשומעים קיבלו את דברי הגנאי.

במקרה הראשון שבו השומעים דחו את דברי הביזוי, ממילא חברו לא נתבזה ולכן עוון המספר מוגדר כעבירה שבין אדם למקום ואין המספר צריך לבקש את מחילת חברו (כפי שקיימת חובה בעבירות שבין אדם לחברו).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אך במקרה שבו השומעים קיבלו את דברי המספר וממילא חברו נתגנה ונתבזה, אזי עוון המספר מוגדר כעבירה שבין אדם לחברו וממילא יש למספר חובה לגלות לחברו את דברי הגנאי ולבקש מחילה.

בבאר מים חיים על החפץ חיים (אות מח) כתב, כי דברי ככל שדברי הקלון טרם גרמו  לחברו נזק וצער, אזי יש לעיין אם קיימת על המספר חובה לגלות לחברו את דברי הגנאי והביזוי. לכן ראוי שבמצב בו טרם נגרם נזק וגנאי, האומר את דברי הגנאי יתקן את דבריו ויסביר למי ששמע ממנו את האמירה המבזה, כי הוא טעה במחשבתו ולאור בדיקה נוספת התברר לו שפלוני הוא איש ישר ונקי ואין דברי הגנות נכונים. באמצעות מעשה זה יוכל המספר למנוע את ביזיונו של נשוא הדברים ובכך הוא יקל מעליו את הליך החזרה בתשובה.

במועדים וזמנים (ח"א סי' מד) מובא בשם ר' ישראל סלנטר זצ"ל כי אומנם המבקש את מחילת חברו צריך הוא לפרט את החטא, אך פעמים ייתכן שחברו כלל אינו מודע לכל דברי הביזוי והגנאי שנאמרו עליו וממילא אין לו צער ועוגמת נפש מהדברים. מצב זה מעלה חשש כי אם המספר ילך אל חבירו לבקש את סליחתו ויפרט בפניו את תוכן דברי הגנות, הוא עשוי לגרום לחבר צער ודאבון לב, לכן אומר ר' ישראל סלנטר, כי במצבים מעין אלו יש לשקול בקשת סליחה ומחילה כללית ובלא פירוט מדויק של דברי הגנות או המעשים שנעשו כנגדו מבלי ידיעתו.

הערה חשובה: הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה הדורשת הנחייה של מורה הוראה כיצד לנהוג בכל מקרה על היבטיו השונים.  

יהי רצון שנזכה לחיות באהבה ואחווה שלום ורעות.

לתגובות stern1416@gmail.com