אאא

הגמרא במסכת שבת כד. מסתפקת האם בחנוכה צריך לומר את הודאת על הניסים בברכת המזון. צדדי הספק הם האם בגלל שימי החנוכה הם מתקנת חכמים אזי חכמים לא הצריכו להזכיר על הניסים בברכת המזון.

או שייתכן לומר כי גם ללא תקנה מיוחדת של חכמים  ראוי לומר את הודאת על הניסים מפני שבעצם האמירה יש בכדי לפרסם את ניסיו של הקב"ה ופרסום זה ראוי שיעשה בכל הזדמנות שניתן.

הגמרא מגיעה למסקנה כי בברכת המזון של חנוכה אין חובה לומר את הודאת על הניסים  אך אם רוצה לומר הרשות בידו.

ומבואר בחידושי מהר"ם בענט כי למרות שאין חיוב לומר את הודאת על הניסים בכל זאת מחדשת הגמרא שהרוצה לאומרה בתוך ברכת המזון אינו נחשב כמפסיק באמצע הברכה.

מדוע ספק הגמרא הוא רק  בברכת המזון ולא בתפילה

רש"י בשבת כד. מבאר כי הגמרא איננה מסתפקת האם צריך לומר על הניסים בתפילות של ימי החנוכה כיוון שימי החנוכה ניתקנו להלל והודאה כפי שאומרת הגמרא בשבת כא: וממילא ברור הוא כי התפילה שמהותה היא הלל והודאה יש לומר בה על הניסים כדי להלל ולהודות לקב"ה על ניסי החנוכה.

אבל בברכת המזון יש להסתפק האם כאשר מברך ומודה על הלחם והמזון צריך להוסיף גם את ההלל וההודאה על נסי חג החנוכה.

תוספות בסוגיא מבארים כי בתפילה היה לגמרא ברור שצריך לומר על הניסים מפני שמטרת האמירה היא לפרסם את הנס וממילא בעת התפילה יש פרסום הנס לרבים.

אבל ברכת המזון שהיחיד אומרה לעצמו בביתו אזי לכאורה אין פירסומי ניסא ועל כן מסתפקת הגמרא האם למרות זאת חכמים תיקנו שכן יש לומר על הניסים בברכת המזון.

ומתוך הדברים עולה שלכאורה רש"י ותוספות נחלקים מהי מטרת אמירת על הניסים. רש"י סובר כי האמירה נועדה בכדי להודות ולהלל והתוספות סוברים כי מטרת האמירה היא לפרסם את הנס.

וכתב הראש יוסף כי יש נפקא מינא למעשה בין שיטת רש"י לתוספות במקרה שהאדם מתפלל ביחידות. לרש"י הסובר כי אמירת על הניסים היא בכדי להודות ולהלל אזי גם בתפילת יחיד יש לומר על הניסים מפני שעת התפילה הוא הזמן הראוי להודות ולהלל.

אבל התוספות יסברו כי המתפלל ביחידות אין לו לומר על הניסים מפני שאין באמירתו פרסום הנס לרבים.

על פי סברת התוספות שאמירת על הניסים נועדה לפרסם את הנס כתב בחשק שלמה שבת כד. כי ספק הגמרא האם צריך לומר על הניסים בברכת המזון הוא דווקא ברכת המזון של ימי החנוכה.

אבל בברכת המזון של ימי הפורים ברור הוא שיש לומר על הניסים מפני שבימי הפורים קיימת חובה לעשות סעודה וסעודות אלו נעשות בריבוי אנשים כפי שרש"י מבאר את דברי המגילה "וכל משפחה ומשפחה וכו'" שבפורים מתאספים ואוכלים ביחד וממילא גם בברכת המזון יש פירסומי ניסא לרבים.

האם השוכח על הניסים בברכת המזון חוזר ומברך

הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ב' הלכה יג' פוסק שאם שכח לומר על הניסים בברכת המזון אינו צריך לחזור ולברך וכן כתב האור זרוע סי שכז' ועוד ראשונים.

וכתב הכלבו שאם שכח לומר על הניסים  יכול לומר על הניסים בהרחמן  וכתב שיאמר הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות וכו' בימים ההם בזמן הזה וכו'.

הראבי"ה ח"ב סימן תקסג' סובר שאם שכח לומר על הניסים בברכת המזון צריך לחזור ולברך ברכת המזון 

הסיבה היא כי מאחר שנהגו כל העולם להזכיר על הניסים בברכת המזון וגם המברך בעצמו כשהתחיל לברך היה בדעתו לומר על הניסים ממילא המברך החשיב את אמירת על הניסים כחובה על עצמו ולכן אם שכח צריך לחזור ולברך.

והביא הראבי"ה ראייה משיטת הבה"ג שסובר כי אפילו למ"ד שתפילת ערבית רשות כדאיתא בגמרא ברכות כז: בכל זאת אם שכח לומר יעלה ויבוא בתפילת ערבית של ראש חודש חוזר ומתפלל

והסברא היא כי בזה שבחר להתפלל ערבית הרי הפך את התפילה אצלו מרשות לחובה ולכן אם שכח צריך לחזור ולהתפלל.

וכתב התרומת הדשן שלהלכה לא פוסקים כשיטת הראבי"ה מאחר ולהלכה נפסק שהשוכח יעלה ויבוא בערבית של ראש חודש אינו צריך לחזור ולהתפלל ומכיון שראיית הראבי"ה מתפילת ערבית של ראש חודש אינה להלכה אזי גם הדין שנסמך על הראיה אינו להלכה ולכן השוכח על הניסים בברכת המזון של חנוכה אינו צריך לחזור ולברך.

עוד הוכיח התרומת הדשן שאין הלכה כשיטת הראבי"ה שהרי הגמרא מסתפקת האם צריך לומר על הניסים בתפילת מוסף של ראש חודש טבת.

ומתוך ספק הגמרא משמע שהזכרת על הניסים בתפילה היא חובה מפני שאם אמירת על הניסים היא רשות  הגמרא לא הייתה מסתפקת האם צריך לומר על הניסים אלא האם אפשר או נוהגים להזכיר על הניסים בתפילת מוסף.

ואם כן קשה מדוע בתפילה שהזכרת על הניסים בה היא חובה בכל זאת השוכח לומר על הניסים אינו צריך לחזור ולהתפלל.

ואילו לשיטת הראבי"ה השוכח לומר על הניסים בברכת המזון צריך לחזור ולברך למרות שהזכרת על הניסים בברכת המזון היא רשות ולא חובה כמו בתפילה.

ובמור וקציעה כתב ליישב את שיטת הראבי"ה שלברכת המזון יש עדיפות על התפילה לעניין הזכרת על הניסים.

וההסבר הוא  כי תפילה היא חובה הקיימת בכל יום וגם ביום מיוחד כגון שבת, מועד או חנוכה יש חיוב להתפלל מכוח חובת התפילה שיש בכל יום אלא שבימים המיוחדים מזכירים בתפילה גם את עניין היום כגון רצה יעלה ויבוא ועל הניסים  אך ברור הוא כי התפילה איננה נובעת מכוח היום המיוחד אלא מכוח חובת התפילה שיש לכל יהודי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אבל בברכת המזון הדין שונה  מפני שאין חובה לברך בכל יום ברכת המזון אלא רק אם אכל לחם אזי צריך גם לברך.

ולמרות שבדרך כלל אין חובה לברך ברכת המזון בכל זאת ישנם ימים מיוחדים שכן יש בהם חובה לברך וזאת משום שקיימת בהם חובה או עניין לעשות סעודה כגון בימי שבת, מועד וחנוכה וכדו' וממילא בימים אלו ברכת המזון נאמרת מכוח היום המיוחד שמחייב בסעודה ולכן לשיטת הראבי"ה השוכח על הניסים בברכת המזון צריך לחזור ולברך.

ובאמת מצינו שיש עניין לעשות סעודה בימי החנוכה שהרי הב"ח באו"ח סימן תרפב' ביאר בשיטת הראבי"ה שחנוכה ופורים נחשבים כמועד מפני שבמגילת תענית הימים הללו נחשבים כמועד ולכן יש בהם חובה לעשות סעודה וממילא השוכח להזכיר על הניסים בברכת המזון צריך לחזור ולברך.

ואף על פי שמגילת תענית בטלה כדאיתא בגמרא ראש השנה יח. כבר ביאר הטור באו"ח תרפו' שחנוכה ופורים לא התבטלו וממילא אליבא דהב"ח והמור וקציעה תובן שיטת הראבי"ה.