אאא

הגמרא במסכת בבא בתרא (כו ע"א) מספרת כי לרבא בר רב חנן היו עצי דקל בסמוך לכרמו של רב יוסף, בשלב מסוים ציפורים שישבו על עצי הדקל נכנסו לכרמו של רב יוסף והזיקו לגפנים ובגין זאת רב יוסף ביקש מרבא בר רב חנן שהוא יכרות את העצים הגורמים לנזק.

רבא בר רב חנן סירב לכרות את עצי הדקל בנימוק המבוסס על דברי רב (ב"ק צא ע"א) כי עץ דקל המניב פירות בשיעור של קב אסור לכרות אותו וכן בנימוק כי כריתת עץ פרי מהווה גם סכנה וכדברי  דברי רב חנינא  שאמר כי בנו נפטר מפני שהוא כרת דקל שהניב פירות.

א.      מדוע סבר רב יוסף כי על רבא בר רב חנן לכרות את עצי הדקל

נזקי שכנים בדרך כלל נוצרים מפעולה או מעשה ברשתו הפרטית של אחד השכנים אשר מחוללת השפעה ונזק ברשותו של שכן אחר, וכגון, בניית קיר בחצר עשויה להאפיל על בית סמוך, ונטיעת אילן בפרדס עשויה להסב נזק לשדה אחרת סמוכה וכדו'.

נחלקו רבי יוסי וחכמים האם בדיני שכנים חל הכלל המקובל בדיני הנזיקין שעל המזיק להרחיק עצמו ועל המזיק להסיר את מחולל הנזק.

רבי יוסי סובר שבאופן עקרוני הכלל בדיני שכנים הוא: "זה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו" (ב"ב כד ע"ב), קרי כל אחד מהשכנים רשאי לעשות שימוש ברשותו הפרטית על אף שעשויים להיגרם מכך נזקים לשכנים מסביב (ובכפוף להרחקות שקבעו חז"ל) מלבד נזקי "גירי דליה" – חיצים של המזיק – שאלו סוגי נזקים הנגרמים ישירות מפעולת המזיק. (ראה בהרחבה נזיקי גיריה דיליה ב"ב כה ע"ב ודברי הראשונים והאחרונים בביאור הסוגיא). 

לאור האמור נחלקו הראשונים האם דרישת רב יוסף לכריתת עצי הדקל בשל נזקי הציפורים מתאימה לשיטת רבי יוסי (הסובר שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו) או רק לשיטת חכמים.

תוס' (ב"ב כו ע"א ד"ה אבל בגפנים  בעי טפי) סוברים כי דרישת רב יוסף מתאימה גם לשיטת רבי יוסי ומבארים התוס' כי רבא בר רב חנן לא נתן זרעי דקל באדמה וגידל את העצים מיומם הראשון, אלא רבא בר רב חנן  נטע עצי הדקל בגירים  ולכן הנזק שנגרם מעצי הדקל מוגדר כ- גירי דיליה – שמשמעותו נזק ישיר מנטיעת העצים ולכן קמה חובה לכריתת עצי הדקל.

בביאור דברי התוס' כתב החזון איש (ב"ב סי' יד סק"ה) כי מאחר שטבע הציפורים לנוח ולקנן בראשי האילנות אזי נטיעת אילן גבוה היא למעשה הזמנה מיידית של ציפורים לשבת על העצים באופן שברור כי הם יזיקו לנטיעות הגפן הסמוכות, לעומת זאת נתינת זרע באדמה וגידול האילן מיומו הראשון לא תהיה מוגדרת כנזק גירי דיליה שכן צמיחת האילן והכשרתו לשמש כמקום קינון לציפורים נעשתה באופן טבעי ולא על ידי פעולת הנוטע. 

הרא"ש (פ"ב סי' כח) , רבינו יונה( ד"ה הני מילי ) וכן הריטב"א (ד"ה רבה,) סוברים כי גם לשיטת רבי יוסי (הסובר שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו) קמה לה חובה לכרות את עצי הדקל  משום שהנזק לכרם הסמוך התרחש בעקבות פעולה של בעל עצי הדקל להפריח את הציפורים מ עצי הדקל כדי למנוע נזק לדקלים,  וממילא נדידת הציפורים לכרם הסמוך וגרימת נזקים לכרם מוגדרים כנזקי גירי דיליה של בעל עצי הדקל ולכן הוא מחוייב בכריתת עצי הדקל גם לשיטת רבי יוסי. (ראה חזון איש ב"ב סי' יד סק"ה בביאור שיטת הראשונים). 

ב.      איסור כריתת עצי פרי ועצי סרק

איסור כריתת עץ פרי נלמד מהפסוקים (דברים יט כ) "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור..." (עי' ב"ק צא ע"א).

רבינו גרשום (ב"ב כו ע"א) מבאר כי האיסור מוגדר כלאו של "לא תכרות" האמור בפסוקים ולשיטת רש"י (ב"ק צ ע"ב ד"ה אע"פ שאינו רשאי) האיסור מוגדר כלאו של "בל תשחית" המוזכר בפסוקים (ראה רש"י ב"ק צ ע"ב ד"ה אע"פ שאינו רשאי)

על עניין איסור ההשחתה ללא צורך או תועלת כתב בספר החינוך  (מצוה תקכט): "שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם".

ג.       אילן הגורם לנזק

לעיל הובאו דברי הגמרא (ב"ק צא ע"א) כי אילן שאינו עושה פירות בשיעור של קב מותר לקוצצו, וביאר במשיב דבר (ח"ב סי' נו)  כי מדברי הגמרא האוסרת לקצוץ את האילן באם הוא עושה שיעור מועט של קב פירות ניתן להסיק כי איסור בל תשחית של אילן מאכל הוא איסור חמור שאין בו תכלית ממונית אלא התורה הקפידה על כריתת אילן מאכל גם כששווי פירותיו נמוך. (ראה רא"ש ב"ק פ"ח סי' טו כי השיעור המינימלי משתנה מאילן לאלין ובהתאם לחשיבותו ולפירותיו) .

בהמשך הסוגיא (ב"ק צב ע"א) אומרת הגמרא כי מותר לכרות אילן מאכל באם הוא יוצר נזק לאילנות אחרים, ולעניין זה הגמרא מספרת על גפנים שטעמם נפגם מעצי דקל שגדלו בסמיכות להם, ובגין זאת נדרש היה לכרות את עצי הדקל שפגמו בטעם הענבים.

ד.      שיטת הריטב"א והרמב"ן

לאור דברי הגמרא הנ"ל כתב הריטב"א ( ב"ב כו ע"א ) כי אילן שגורם נזק לאנשים אחרים בוודאי שמותר לכרות אותו, שכן איסור בל תשחית של ממון חברו עדיף וגובר על איסור בל תשחית של האילן (ועי' בריטב"א בהסברו מדוע רבא בר רב חנן לא הסכים לכרות את הדקלים ובמה נחלק על רב יוסף).  כ

שיטת הריטב"א פסק הרמב"ן (ב"ב כו ע"א ד"ה הא) שכתב כי על אדם להפסיד כל אשר לו ולא לגרום לזולת נזק "...והרי הוא מזיק, ומצוה להרחיק את עצמו אפילו להפסיד כל מה שיש לו ולא יפסיד חברו פרוטה", וכן פסקו רבינו יונה ד"ה הני מילי,  ועוד ראשונים).

ה.      שיטת התוספות

תוספות (ב"ב כו ע"א ד"ה אנא) סוברים שבאופן עקרוני אסור לכרות אילן מאכל גם אם הוא יוצר נזק לזולת, מלבד מקרים חריגים שבהם הנזק גדול ומשמעותי וכפי שהגמרא (ב"ק צב ע"א) מספרת על ענבים שגדלו בסמיכות לתמרים וטעמם השתנה לחלוטין, שזהו נזק גדול אשר בו ובדומה לו מותר לכרות אילן מאכל.

על פי שיטת התוספות ביאר החזון איש (ב"ב סי' יד סע"ק ו) כי רבא בר רב חנן סירב לכרות את הדקלים שלו למרות הנזקים שהם הסבו לכרמו של רב יוסף, משום שרבא בר רב חנן סבר שכריתת הדקלים הינה נזק כלכלי העולה על הנזקים שנגרמים  לכרם של רב יוסף וממילא אין כל היתר לכריתת הדקלים. 

ו.        ביאור מחלוקת תוספות עם הריטב"א והרמב"ן

בביאור מחלוקת הראשונים (תוספות, הריטב"א והרמב"ן)  לעניין כריתת אילן מאכל הגורם לנזק, כתב בחידושי ר' נחום (אות פג) כי תוס' והראשונים נחלקו האם יסוד דין הרחקת נזיקין בדיני שכנים, הוא דין איסורי או דין ממוני.

לשיטת התוס' הזכות של השכן למנוע פעילות מזיקה היא זכות ממונית וממילא ככל והשכן המזיק אינו יכול לכרות את האילן, משום שיש איסור תורה המונע ממנו לכרות אותו, אזי לא קמה לשכן זכות ממונית לתבוע את הרחקת הנזק.

אבל הראשונים החולקים על תוס' סוברים כי הזכות למנוע מהשכן לקיים פעילות מזיקה נובעת מהאיסור להזיק שזהו איסור עצמאי וממילא אין באיסור כריתת אילן פרי כדי להתיר לעבור על איסור אחר של גרימת נזק לזלות. לאור האמור עולה כי בעל האילן המזיק צריך לעבור על איסור כריתת אילן מאכל כדי שלא לעבור על האיסור להזיק לאחרים (איסור בל תשחית של ממון חברו עדיף על איסור בל תשחית של האילן  – ראה ריטב"א לעיל).

 להלן דברי חידושי ר' נחום: "...אכן נראה לומר דנחלקו ביסוד דינא דהרחקת נזיקין, דהנה יש לדון אי דין הרחקה הוא משום איסור מזיק או דאיכא תביעת ממון דהרחק עצמך שלא תזיקני ולא משום דהסומך עובר על איסור מזיק.....ונראה דבזה נחלקו התוס' והרמב"ן, דדעת התוס' דיסוד חיוב הרחקת נזיקין הוא משום דאית לי' עלי' דמזיק תביעת ממון דיקצוץ, והיכא דאיכא איסור בל תשחית אינו יכול לתבוע דיקצוץ, דהא גם את שלו אסור לו לקצוץ, ואיך יתבע ממנו לקוץ, וכשאין תביעת הרחקה אין איסור מזיק. אכן דעת הרמב"ן דחיוב הרחקת נזיקין הוא משום דאסור להזיק, ולא שייך דיותר לו להזיק משום דקא עבר אבל תשחית."

ז.        קציצת ענפי אילן

כתב במשנה למלך (איסורי מזבח פרק ז' הלכה ג) כי איסור כריתת אילן משום בל תשחית חל על כריתת האילן עם שורשיו, אבל קציצת  ענפים מהאילן מותרת ואין בה איסור בל תשחית. 

בדרכי תשובה (יו"ד סי' קטז סע"ק כא) הביא בשם שו"ת מהר"י באסן כי קיים איסור בל תשחית גם בקציצת ענפים בלבד וכן פסק בשו"ת בית יצחק ח"א יו"ד סי' קמב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ח.      העולה מדברים

א.      אילן מאכל המאפיל באופן הגורם למטרד הסתפקו הפוסקים האם מותר לכורתו ומהי מידת האפלה המתירה את כריתתו ובכל מקרה יעשה שאלת חכם.

ב.      ככל והחכם הורה להתיר, יש לקצוץ בתחילה את ענפי האילן הגורמים להפרעה, ורק בלית ברירה יכרות את העץ על שורשיו. (חוות יאיר סי' קצה)

ג.       אילן הגורם לנזק שהחכם התיר לכרותו,ראוי כי הניזק יכרות את האילן שכן בשבילו הנזק הנגרם מהאילן גדול משווי האילן.  (שו"ת בנין ציון סי' יא). 

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה אשר עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות הפרטניות של כל מקרה.

לתגובות stern1416@gmail.com