אאא

הרב חיים אטיאס – דינים המצוים בליל הסדר

השנה בעקבות המצב המיוחד, רבים עורכים את ליל הסדר לראשונה לבדם. ולכן נאמר כמה דינים המצויים מאוד, שצריך לשים לבו אליהם, שרובם הם אף מעקרי הסדר לצאת בו ידי חובה.

קדש

  • אחד אנשים ואחד הנשים חייבים בארבע כוסות, ומצוה לתת יין  גם לפני הילדים שהגיעו לגיל חינוך, כדי לחנכם במצות, אולם אין צריך לשים בפניהם רביעית יין.
  • מצוה לשתות את ארבעת הכוסות בהיסבה, וההסיבה  צריכה להיות לצד שמאל, משום: א. שכיון שדרך האכילה היא שמחזיק את האוכל ביד ימינו ואוכל, א"כ אם יטה על ימינו לא יוכל לאכול ולא חשיב בכך דרך חירות. ב'. משום סכנה שמא יקדים קנה לוושט, שהוושט הוא בצד ימין, ואם יטה לימינו יפתח ה'מכסה' שעל הקנה ויכנס בו האוכל, ויבוא לידי סכנה.
  • טעה והיסב לצד ימין כאילו לא היסב כלל (משמעות המשנ"ב, חזו"ע).
  • איטר יד (מי שהוא 'שמאלי') יסב ג"כ על שמאל של כל אדם (רמ"א), ואם טעה והסב בימין כל אדם – יצא (משנ"ב, חזו"ע).

ורחץ

  • נוטלים ידיים כדיני נטילת ידים של פת, ע"י כלי, ועד הזרוע וכו' (משנ"ב, חזו"ע). וזאת משום שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ולא יברכו על נטילה זו.
  • אף שלא מברכים על נטילה זו, מכל מקום אין להפסיק בשיחה עד אחר ברכת ואכילת הכרפס, דתיכף לנטילה – ברכה (חזו"ע).

כרפס

  • טיבול הכרפס, אינו אלא כדי שישאלו התינוקות, 'מה נשתנה מכל הלילות', ולכן מספיק שאוכלים מהכרפס פחות מכזית (שו"ע). ומי שרוצה לאכול יותר מכזית – אינו רשאי, משום שנחלקו הפוסקים אם צריך לברך אח"כ 'בורא נפשות', וכדי לא להיכנס למחלוקת – לא יאכל יותר (משנ"ב, חזו"ע).
    ואם טעה ואכל יותר, לא יברך 'בורא נפשות', שספק ברכות להקל (חזו"ע).
  • מי שמטבל במי לימון צריך שיהיה רובו מים, משם שי"א שאם רובו ממימי הלימון עצמו – לא נחשב דבר שטיבולו במשקה, וע"כ יעשו רובו מים (חזו"ע).
  • כתבו המקובלים על דרך הסוד, להשאיר מעט מן הכרפס בצלוחית שבקערת ליל הסדר, שתהא הקערה שלמה עד לאחר אכילת מצה ומרור (בן איש חי). וכן נהגו בחסידויות בעלזא, וויז'ניץ, באיאן, סקווירא ועוד.

מגיד

  • קריאת ההגדה, וסיפור יציאת מצרים בליל הסדר הם מצות מן התורה, ועל כל אחד ואחד לצאת בהם, בין ראש המשפחה ובין שאר בני הבית. וגם הנשים חייבות בקריאת ההגדה, שאף הן היו באותו הנס (שו"ע, משנ"ב).
    ומכל מקום, כמו בשאר מצות, גם במצות ההגדה נאמר 'שומע כעונה', ולכן ראש המשפחה יכול לקרוא את ההגדה ולכוין להוציא את בני משפחתו, ויקימו בזה מצוה מדאורייתא וברוב עם הדרת מלך, ואין צריך שהם יקראו בעצמם (חזו"ע, נטעי גבריאל).
  • אף שנשים חייבות בקריאת ההגדה, מ"מ נחלקו הפוסקים אם חיובם הוא מן התורה או מדרבנן. ולכן נכון לכתחילה שאשה לא תוציא את האיש בקריאת ההגדה. ובדיעבד יצאו האנשים ששמעו ממנה, וטוב שיאמרו אח"כ את 'רבן גמליאל היה אומר... פסח, מצה, ומרור', וטעמיהם שבהגדה (חזו"ע).
  • על מצות סיפור יציאת מצרים נאמר בתורה 'והגדת לבנך', וע"כ כתבו הפוסקים שאין יוצאים ידי קריאת ההגדה בהרהור. ואפילו אם עורך את הסדר לבדו ואין לו למי לספר, עליו להוציא את המילים בפיו, ולא רק להרהר בהם (חזו"ע).
  • אסור להפסיק בדיבור באמצע ההגדה, אלא לצורך גדול או ברכת 'אשר יצר' (חזו"ע, נטעי גבריאל).

מוציא-מצה

  • כשמברכים על אכילת מצה, ראוי ונכון שלא לשוח בדבר שאינו מענין הסעודה עד לאחר הכורך, משום שברכת המצה והמרור שאחריה עולות גם על הכורך (שו"ע). ואם שח אין צריך לחזור ולברך.
    (ומדת חסידות שלא לדבר כלל עד לאחר אכילת אפיקומן, והמחמיר תבוא עליו ברכה (חזו"ע).)
  • כשאוכל את המצה, לא יאכל עמה משהו אחר, משום שזה מבטל לשיעור המצוה, וכן אין לטבל בסלט וכדו', ובדיעבד אם טיבל  בדבר מועט – יצא.
    ולכן מי שאינו בקו הבריאות, וקשה עליו אכילת המצה יכול לטבל את המצה במי פירות או תבשיל אף לכתחילה. ומ"מ אסור להשרות המצה במי פירות וכדו' – שלא יוצאים בזה ידי חובה (אף למי שחולה) (חזו"ע).
  • זמן אכילת מצה ומרור לכתחילה הוא עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות יאכלם בלא ברכת המצות (משנ"ב, חזו"ע).

מרור

  • אין לאכול מהמרור קודם שיאכלנו לשם מצות מרור, שהרי אם אכל ממנו קודם, איך יברך אח"כ 'על אכילת מרור'? ולכן צריך שבשעת המצוה יהיה המרור חדש לפניו, שלא אכל ממנו קודם (חזו"ע).
  • כשמברך על עלי המרור צריך שיהיו העלים לחים, ובקלחים יוצאים ידי חובה אף אם הם יבשים (שו"ע). ולכן הנכון הוא לשרות את עלי המרור במים כדי שיהיו לחים. ויזהר שלא להשרותם 24 שעות רצוף, משום שע"י כך נעשה המרור כבוש שאין יוצאים בו ידי חובה (חזו"ע).

צפון

  • אכילת האפיקומן צריכה להיות לתיאבון, ואם היה שבע כל כך עד שקץ באכילתו, לא יצא ידי חובה, אולם אם אינו אוכל לתיאבון כל כך, רק שאינו קץ באכילתו - שפיר דמי. ולכן החכם עיניו בראשו וישים לב בשעת הסעודה שלא יאכל יותר מידי, משום שצריך לאכול את האפיקומן כשעוד הוא מתאווה לאכול.
  • אסור לאכול שום דבר לאחר אכילת האפיקומן (שו"ע), אולם מותר לשתות מים ושאר משקים שאינם משכרים כגון תה או קפה (ואפי' עם סוכר) (חזו"ע). וכן נהג החת"ס לשתות קפה לאחר האפיקומן.
    אולם י"א ששאר משקין (חוץ ממים) מותר רק במקום צורך גדול (משנ"ב, שו"ע הרב).
    ואם טעה ואכל פירות וכיו"ב, חוזר ואוכל אפיקומן כדי שתשאר טעם מצה בפיו (משנ"ב, חזו"ע).

הלל

  • יקפיד לסיים את קריאת ההלל קודם חצות הלילה, וכן את שתית כוס רביעי (רמ"א). ומ"מ אם נתאחר עד אחר חצות הלילה יכול לומר ברכת יהללוך (כה"ח, חזו"ע).

היכן מסיבים, ומה הדין כששכח ולא היסב?

שתית ארבע כוסות: צריכים הסבה.

ואם שכח ולא היסב?

בכוס ראשון: לספרדים - חוזר ושותה בהסבה ולא מברך בפה"ג.
(ואם נזכר שלא היסב עד לאחר שסיים ברכת 'אשר גאלנו' (לפני שתית הכוס השניה), ימזוג כוס וישתה בהיסבה, וימתין מעט וימזוג עוד כוס וישתה בהיסבה.) (חזו"ע).

ולבני אשכנז – אסור לחזור ולשתות עוד כוס בהיסבה, דהוי כמוסיף על הכוסות. אולם לכתחילה עדיף שבעת הקידוש יכוין שבדעתו אולי לשתות יין בין כוס ראשונה לשניה, ואז אם שכח יוכל לחזור ולשתות, בלא ברכת בפה"ג (משנ"ב).

כוס שני:

לכו"ע חוזר ושותה בלא לברך בפה"ג (רמ"א, חזו"ע).

כוס שלישי:

לספרדים - חוזר ושותה בהיסבה ולא מברך בפה"ג. אולם אם אינו בקו הבריאות וקשה עליו מאוד לחזור ולשתות - יכול להקל ולא לשתות שוב (חזו"ע).

לאשכנזים - אסור לו לשתות עוד כוס, דנראה שמוסיף על הכוסות (רמ"א).

כוס רביעי:

לספרדים - כנ"ל גבי כוס שלישי. ולגבי ברכת הגפן - אם נשאר קצת בכוס היין, יחזור וימלאנו וישתה בהיסבה בלא ברכה, ואם לאו, יחזור ויברך על הכוס החדשה (ומי שירצה לחוש לפוסקים שלא מברך, יברך בפה"ג בהרהור הלב) (חזו"ע).

לאשכנזים - אסור לשתות עוד כוס כנ"ל (רמ"א).

כרפס: אין צריך הסבה, ואם רוצה להיסב – רשאי (חזו"ע). ויש שנהגו להיסב וכן נהגו הגר"ח ובנו הגרי"ז מבריסק.

קריאת ההגדה: אינה צריכה היסבה (שו"ע הרב, חזו"ע). ובחסידויות זידיטשוב ולעלוב נהגו להיסב בהגדה.

אכילת מצה: צריכה היסבה. ואם לא היסב יחזור ויאכל בהיסבה (שו"ע), ולא יברך עליה שוב אפי' אם דיבר בינתיים. ואם נזכר לאחר שברך ברהמ"ז, יחזור ויברך ברכת 'המוציא' ולא 'על אכילת מצה' (ביה"ל).
לנוהגים שאישה מיסבת – אם שכחה, אינה צריכה לחזור.
אם היסב רק בכזית אחד – א"צ לחזור (ביאור הלכה)

מרור: בלא היסבה משום שהוא זכר לעבדות (שו"ע).

כורך: צריך היסבה. ובדיעבד אם שכח וקשה עליו לחזור – א"צ לחזור, וכל שכן לנשים שיש להקל להן יותר (חזו"ע).

אפיקומן: צריך היסבה, ובדיעבד אם שכח יצא (משנ"ב, חזו"ע). ואם נזכר קודם שברך ברכת המזון, ולא קשה לו לאכול שוב – טוב שיאכל שוב בהיסבה, לצאת ידי כולם. אולם לאחר ברהמ"ז – א"צ לחזור (חזו"ע).

  • להערות והארות ניתן לפנות כאן

הרב חננאל סהר – סיפור אמונה

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י' פס' ב')

עשרת המכות הן ללא ספק מהסמלים העיקריים של יציאת מצרים בכלל וליל הסדר בפרט, כל תהליך היציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, עובר דרך סדר המכות הללו.

ולא בכדי מניינן עשר, כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וכמו שהאריך לבאר אדוננו המהר"ל בחיבורו הנורא גבורות השם עיי"ש.

והנה בעניין זה ישנה שורה נוספת בהגדה: "רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב". 

ורבים ראו כן תמהו, מה עניין בסימן זה, ומה טעם ורמז יש בו?!

וכנגד המקשים, כן רבו התירוצים בכל מיני גוונים ואופנים.

ובספרי פרשת האזינו. מצינו לרבי יהודה שמפרש הוא שיטתו: "ד"א יערף כמטר לקחי - ר' יהודה אומר: לעולם הוי אדם כונס דברי תורה כללים, שאם כונסן פרטים - מייגעים אותו, ואין יודע מה לעשות. משל למלך שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה: נוטלים פרט - מייגעים אותו, ואין יודע מה לעשות; אבל אם מצרפם, ועושה אותו סלעים - פורט ומוציא בכל מקום שירצה. וכן מי שהלך לבית אילנים לשוק, וצריך מאה מנה או שתי ריבוא: אם מצרפם סלעים - מייגעים אותו ואין יודע מה לעשות; אבל אם מצרפם ועושה אותם דינרי זהב - פורט ומוציא בכל מקום שירצה". (ספרי האזינו ש"ו כ"ט).

נמצא דרבי יהודה בסימניו מתכון לכלול כמה פרטים לקבוצה אחת ולכלל אחד, וזה הוא עניין נתינת הסימנים. 

וביאור נפלא מצינו בפירוש המלבי"ם (שמות ז יד): "ויאמר ה' אל משה. המכות נחלקו לג' סדרים, כמ"ש ר"י היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ומכה אחרונה שהיא מכת בכורות היא חוץ מן הסדרים, כי תכליתה היה שישלח את ישראל, ואז נתרצה לשלחם, אבל תשע הראשונות לא היה תכליתם לשלח את ישראל כי ה' חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש אלוה, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו, ומכל סדר באו שתי מכות בהתראה, והמכה השלישית היתה בלא התראה, יבא הסדר הראשון דצ"ך, לברר מציאות ה', כמ"ש בזאת תדע כי אני ה', וע"ז באו שתי מכות בהתראה, ואחר שחזק לבו בא מכת כנים שלא בהתראה, כי לא היה ענינה לברר איזה ענין, שכבר נתברר מציאות ה' ע"פ שנים עדים, רק בא דרך עונש להכותו מכה של בזיון על שהכביד לבו, ולכן לא התרה בו תחלה, וכן שתי מכות הראשונות מן הסדר השני באו בהתראה, ובאו לברר שה' משגיח גם בארץ, כמ"ש במכת ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ואחר שנתקיים זה ע"י שני עדים בא מכת שחין בלא התראה, כי לא בא לברר דבר רק להכותו מכת בזיון דרך עונש. וכן שתי מכות מן הסדר השלישי באו בהתראה ובאו לברר שהוא בעל היכולת מאין כמוהו כמ"ש במכת ברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, ואחר שנתקיים ע"פ שני עדים בא מכת חשך בלא התראה כי לא בא רק דרך עונש, שרשעים בחשך ידמו, ואחר שנתבררו שלשה העקרים האלה, בא מכת בכורות לכופו שישלח את העם".

העולה מדבריו שעשרת המכות מטרתן היתה נטיעת האמונה בשלושה עיקרים:

א. יש לעולם אלו-ה

ב. משגיח הוא על העולם

ג. הוא לבדו בעל היכולת ואין בלתו

ודברי המלבי"ם נשלבים כמין חומר, בדברי הרמב"ן היסודיים והידועים בסוף פרשת בא: "ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמ' ה יב), ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה: ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה". 

נמצא שכל קבוצת מכות באה להשתית יסוד אמונה, שהיו העולם מכחישים או מסתפקים בו.

וזה הוא עומק עניין חלוקת עשרת המכות לג' קבוצות, באופן שכל מכה משתייכת לקבוצה הבאה ליטוע עיקר אמונה באופן מיוחד.

יסודות אלו אשר הן עיקרי האמונה, שומה עלינו לבאר לזכור ולהזכיר, בכל עת ובכל דור והיא שעמדה לאבותינו ולנו.

ומי יתן ובימים אלו אשר מחד החושך יכסה ארץ, ומאידך אצבע אלוקים ניכרת בכל זוית ופינה, נזכה ונחזה בשובו לציון ברחמים גדולים.

וכמו שחתם הרמב"ם ספרו הגדול: "קרוב מאד האל לכל קורא אם באמת יקרא ולא ישעה נמצא לכל דורש יבקשהו אם יהלך נכחו ולא יתעה".

  • להערות והארות ניתן לפנות כאן

פסח כשר ושמח!