אאא

1.

בשבת האחרונה, במהלך "מניין המרפסות" בניהול משפחת פרלמן, הוזמנתי מלמטה ברחוב לעשות "הגבהה". לאחר מכן כובדתי ב"מוסף" אך מכיוון שאני תמיד מסרב לשמש כשליח ציבור, סירבתי גם הפעם.

תשאלו, מדוע אני מסרב? מפני שאני חש חוסר ביטחון להיות ש"ץ.

לנאום ב"יד אליהו" בפני עשרת אלפים צופים, או בעצרת בחירות בבני ברק בפני כמאה אלף צופים, זה מבחינתי בסדר גמור, אבל להיות ש"ץ של עשרה מתפללים אני לא מסוגל. אם תרצו, זו עוד הוכחה למורכבות הפתלתלה של המושג "ביטחון עצמי".

אך הפעם, לפתע שיניתי פאזה. "אני מוכן להיות ש"ץ ב'ברכת החודש' אבל בתנאי שבמוסף יעלה מישהו אחר".
הוסכם.

וכך, בפעם הראשונה, לאחר 33 שנים, שאז נעשה ניסיון אומלל מצדי להיות ש"ץ בתפילת ערבית בהיכל ישיבת "כנסת חזקיהו", ניסיון שאף אחד מהנוכחים לא ישכח כל חייו (ואולי יום אחד יסופר הסיפור – אולי לא), עליתי להיות שליח ציבור בברכת החודש.

יש לי נוסח משלי ל"ברכת החודש" מימי הילדות (ליתר דיוק, נוסח של אדון גדליהו טסלר ז"ל מהמניין של ישיבת "תפארת ישראל" בחיפה), ואני נשאתי קולי כזקן ורגיל. ברם, חברי המניין מהמרפסות לא הבינו את פשר ההתרגשות הגדולה שאחזה בי.

כי אני נזכרתי ב"ברכת החודש" של חודש שבט תשע"ט, לפני שנה וקצת. גם אז הייתי "סוג של ש"ץ" אבל בפוזיציה של מרצה. אם זה נשמע לכם מוזר, אז הסיפור מאחורי מוזר ומופלא פי כמה.

2.

היה זה בעיר שכוחה בארה"ב, לשם הזדמנתי עם בני צביקי ז"ל, באחת מהשהיות הרבות בחו"ל במהלך הניסיונות הנואשים שלנו להציל את חייו.

היינו חייבים להישאר שם בשבת, ומכיוון שמדובר במקום כמעט נטול יהודים ביררתי מבעוד מועד וגיליתי שיש בית כנסת אחד של בכל העיר. של חב"ד. נסעתי לשם במונית ביום שישי כדי לטבול במקווה ולהצטייד באוכל כשר.

שאלתי את רב בית הכנסת אם יש עוד מניין באיזור המלונות והוא אמר שאין. שאלתי אותו כמה זמן לוקח ללכת ברגל והוא אמר לי "שעה וחצי כל כיוון".

"אין מה לעשות", אמר עוד לפני שהוצאתי הגה, "אתה אנוס. פשוט תתפלל בחדר, אין שום אפשרות שתצעד לכאן בקור הזה".

ברעיון הוא צדק. זה היה טירוף ללכת שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור בקור כלבים, גם אם הייתי צדיק גדול. ואני לא.
אבל דבר אחד הוא לא לקח בחשבון. "ברכת החודש".

אין מצב שאני מפספס ברכת החודש. כבר סיפרתי לכם שזו "התפילה שלי". חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה... מלא-מלא "חיימים".

אני שואל אותו, "או-קיי, ואיך מגיעים בכל זאת?"

הוא מסתכל עליי במבט של אחד שזקוק לישועה (מה שהיה נכון), ולאחר מכן מושך בכתפיו, יוצא אתי למונית ומבקש מהנהג להוביל אותי בדרך של שלושה רחובות ארוכים שכל אחד מהם הוא חצי שעה הליכה. כדי שלא אסתבך, הוא גם מצייר על מפה את הדרך כדי שאשנן. (אין מצב לקחת את המפה בגלל איסור הטלטול.)

3.

אני מגיע בחזרה למלון ומתייעץ עם צביקי ז"ל בקשר לכוונה שלי ללכת ברגל שעה וחצי לבית הכנסת ושעה וחצי חזור.

צביקי, שנראה אגב בריא לגמרי ותפקד כאדם רגיל למרות שהיה כחודשיים וחצי לפני פטירתו (אחרת לא הייתי מעלה בדעתי לעזוב אותו לכמה שעות), מסתכל עליי במבט של "מי החולה כאן" ואומר לי: "מבחינתי זה בסדר, אני ממילא אישן ואתפלל כאן, ואם יש בעיה אני אקבל מענה כאן במלון. אבל אבא, מבחינתך, הכל בסדר?"

השבת נכנסת, אנו מתפללים קבלת שבת בחדר, לבד, בסוף העולם. אני בוכה וצביקי מחבק אותי ובוכה גם הוא. לאחר מכן אוכלים סעודת שבת בחדר (המסעדה הכשרה היחיד בעיר מספקת גם פלטה חדשה וגם סיר חדש).

זו בפירוש הייתה אווירה כבדה, בניגוד לכל השבתות הרבות אותן בילינו במחיצת אנשים. בגרמניה אצל הרב שמאל אהרן ברודמן שליט"א, רבה הראשי של מינכן, אנשים חמים ומקסימים שאירחו אותנו בביתם, ובארה"ב אצל משפחת אלתר בברונקס, ואצל בן דודי הרב אליעזר מנדלוביץ מלייקווד (שהשבוע נפטר אביו, דוד שלי הרב יעקב מנדלוביץ ז"ל ממחלת הקורונה והוטס במטוס פרטי לקבורה בהר המנוחות).

שרנו קצת. פטפטנו הרבה, ולאחר מכן פרשנו לישון.

4.

בשעה 8 אני קם, מתלבש היטב, ויוצא למסע של שעה וחצי אל בית הכנסת ואל "ברכת החודש שלי".

הרחובות ריקים. קור מקפיא. ואני הולך ושר לעצמי את המילים "אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה רפואת הנפש רפואת הגוף לחולי עמך, ק-ל נא רפא נא לה, שלח רפואה שלמה לחולי עמך" בלחן המקסים של ברוך לוין. לפי החשבון שלי שרתי את השיר הזה לפחות 200 פעם בכיוון הלוך.

הדרך לא לקחה שעה וחצי אלא כמעט שעתיים. אולי בגלל שהרגל שלי נתפסה בדרך כמה פעמים. תכל'ס הגעתי עוד לפני "ברכו".

הרב היה המום. הוא לא באמת חשב שאני אצעד את הדרך הזו. מרוב הערכה גם נתן לי "מפטיר", אני קורא את ההפטרה וכולי נפעם לקראת "ברכת החודש" בגללה יצאתי לכל הצעדה הזו.

לאחר קריאת התורה הרב נושא דברים קצרים ולאחר מכן ברכת החודש, אה?

אז זהו. שאז אני מגלה לתדהמתי שאין ברכת החודש!!!

5.

לא. אני לא טעיתי בתאריך. מסתבר לי, שיש קהילות שאינן גורסות את הנוסח שכולנו מכירים. הן רק מכריזות על המולד והיום בו חל ראש החודש ואומרות רק את הפסוק:

"מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאַל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת הוּא יִגְאַל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל וְנאמַר אָמֵן". וזהו.

אין חיים ארוכים, אין חיים של שלום, אין חיים של טובה ואין חיים של ברכה. כלומר יש, אבל לא בנוסח הזה...

אני נכנס לסטרס. עזבו את זה שצעדתי שעתיים. אין מצב שאני לא אומר "ברכת החודש" במניין. אין להעלות דבר כזה על הדעת.

אני רץ אל הרב ואומר לו בשקט: "תקשיב, אני צעדתי לכאן כל הדרך בגלל 'ברכת החודש'". הוא אומר לי, "נו, ומה היה עכשיו? ברכת החודש!"

אני אומר לו: "חכה רגע", מחפש איזה סידור עם הנוסח הרגיל ובסוף גם מוצא. הוא מסתכל וניכר בו שבפעם הראשונה התוודע לנוסח הזה. (כמו שאני התוודעתי בפעם הראשונה לאפשרות שאין נוסח כזה...)

"אין מה לעשות", הוא אומר לי.

6.

אני לא מוותר. אני חייב את "ברכת החודש" שלי.

אין ברירה. אני ניגש אליו שוב ואומר לו את השם שלי. הוא מופתע. אומר לי במאור פנים, "יש כאן בספרייה את כל הספרים שלך באנגלית".

"תעשה טובה", אני אומר לו, "אני באתי לכאן כל הדרך בגלל 'ברכת החודש', בבקשה תאפשר לי לומר בציבור את הנוסח המלא".

הוא אומר לי, "אני מאד מכבד אותך אבל גם אתה תסכים אתי, אי אפשר לשנות מהמנהג".

אני אומר לו: "אתה צודק אבל יש לי רעיון. לפני כמה דקות עלית לבמה ונאמת. בוא תגיד למתפללים שיש כאן איזה סופר מישראל שרוצה לברך אותם, ככה אתה תקבל נאום ואני אקבל את ברכת החודש שלי".

"זה רעיון", הוא מתלהב. "הולכים על זה". הוא מבקש שקט מהקהל (שחיכה כמה רגעים ועקב אחרי ההתנהלות).

"נמצא אתנו סופר מישראל שצעד במשך שעתיים מ... (כאן נקב בשם המלון), והוא רוצה לברך אתכם. בבקשה.
ואני עולה לבמה בלי להתבלבל (בהרצאות כבר אמרתי, אין לי שום בעיה) ואומר באנגלית רצוצה: When I raise my hand say "omen" (כאשר אני מרים את היד תגידו "אמן").

ואז אני מתחיל לומר בעל פה, בלי מנגינה, ממש כמו מרצה, את הנוסח המוכר והאהוב של "ברכת החודש:

7.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ... שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים. חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה. חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה. חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה. חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת. חַיִּים שֶׁיֵשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא. חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. חַיִּים שֶׁל עשֶׁר וְכָבוֹד. חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם. חַיִּים שֶׁיְּמַּלֵא ד' מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה בִּזְכוּת תְּפִלַּת רַבִּים. אָמֵן סֶלָה.

את "מי שעשה ניסים" כבר אמרנו, לכן המשכתי:

יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם. לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. (הרמתי את היד) לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. (הרמת יד) לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. (הרמת יד) לְפַרְנָסָה טוֹבָה וּלְכַלְכָּלָה. (הרמת יד) לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. (הרמת יד) לִשְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת. וְלִבְשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת וְלִרְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְלִגְאוּלָה קְרוֹבָה וְנֹאמַר: (שתי ידיים למעלה)
והקהל אמר "אָמֵן".

8.

בקידוש שהתנהל לאחר התפילה, ניגשו אליי מתפללים רבים שאראה להם איפה רשום הנוסח המקסים הזה ואני הראיתי להם מתוך הסידור היחידי שמצאתי שם עם הנוסח שאנו רגילים אליו. הם מצידם הראו לי תפילה השלמה שנאמרת 5 פעמים בבוקר שבת מברכים לפני התפילה, תוך כדי אמירת כל ספר התהילים. תקנה חבדי"ת מפוארת עם נוסח תפילה מיוחד אחרי כל ספר.

מצד שני, כולם אמרו שהם לא הולכים לוותר על ברכות כאלה ואני הרגשתי כמו רבי שמחה בונים מפשיסחא, או כל צדיק אחר שבא למקום שכוח ונידח כדי לחדש שם את "ברכת החודש". יש יהודי מבני ברק שהיה שם בבית הכנסת והוא יעיד שהסיפור נכון מתחילתו ועד סופו.

חזרתי למלון בצעדי מחול. אין לי מושג כמה לקחה הדרך משום שבשבילי זה נדמה כמו רבע שעה. כה שמח ומאושר הייתי. צביקי ז"ל עדיין נם את שנתו, וכשהתעורר שמח בשמחתי מחד, וצחק אתי על משוגותיי מאידך.

מאז סיפרתי את הסיפור בכמה הזדמנויות ובכל פעם אני מקבל משובים של אנשים שהפכו ל"מכורים" ל"ברכת החודש". אף אחד מהם לא מבין איך לא שם את ליבו לברכות ולבקשות הכל כך חשובות שכתובות שם.

ואם הסיפור הזה יחזק מי מקוראי העיתון בהקפדה על ברכת החודש יהיה זה לזכותו של בני האהוב מאיר צבי ז"ל. ת.נ.צ.ב.ה. 

חודש טוב לכל עם ישראל!

כל אחד ו"התפילה שלו" להאהיב את התפילה. מאחורי הטור המאד אישי הזה, עומדת שיטה נפלאה להנחיל את התפילה לילדים בדרך של להאהיב אותה עליהם. לחבר אותם. לגרום להם לראות בתפילה את מה שהיא באמת: קשר ישיר עם מי שיכול לשמור עליהם, להיטיב עימם ולהגשים את משאלותיהם.

לצורך המשל: ילדים נדרשים לעיתים למלא חובות נימוסיים כלפי בני משפחה מבוגרים: "תגיד שלום לדודה חנה", או "בוא תספר לסבא רבא בנימין מה למדת השבוע".

לא כל ילד מסכים לקיים את המטלות הללו. וככל שהן מורכבות ודורשות ממנו זמן, הוא עשוי להתחמק מהן או לעשותן כבעל כורחו, מה שיפגע בדודה חנה או יגרום לסבא רבא בנימין למחוק את הילד מהצוואה שלו...
אבל...
כשהייתי ילד, היו לי הרבה דודות. אבל דודה אחת אני בחיים לא אשכח, למרות שלא דיברה מילה אחת עברית. קראו לה פייגא מרים הוטרר ע"ה (אשת הנדיב הבלגי שאול הוטרר ז"ל) זוג ערירי שפיזרו את כל כספם לצדקה ובעצם בנו את רוב מוסדות בובוב בעולם. פייגא מרים הייתה בכלל בת דודה רחוקה של אימא שלי.

אבל כשהיא הייתה מגיעה, כולנו המתנו לה בהתרגשות במשך שעות מסיבה פשוטה: היא הייתה מביאה כסף ושוקולדים. בילדותי מעולם לא קיבלתי יותר מלירה אחת בבת-אחת מאף אחד בעולם. והיא הייתה יכולה לתת לכל ילד עשר לירות. זה היה כמו לזכות בלוטו. כולנו ישבנו שעות והתמוגגנו ממוצא שפתיה והסכמנו לכל דבריה למרות שלא היה לנו מושג מה היא אומרת.

אם ילד היפראקטיבי כמוני, יכול היה לשבת כמו ילד טוב ירושלים במשך שעות לשמוע דודה שמדברת באידיש, אז כל ילד יכול להתחבר לתפילה שמובנת לו - אם רק יחוש שהיא מעניקה לו. בפרט אם מעניקה את כל מה שיש לו וגם יכולה להגן עליו, להרגיע את פחדיו ולתת לו המון דברים שאין לו.

סיפרתי כאן על "מבזקי התפילה" של אבא שלי שיחי'. מה שאני מבקש הוא להנחיל את השיטה הזו ככלי עזר להורים המבקשים לחבר את הילד שלהם לתפילה.

כל שצריך זה לגרום לו להרגיש שהתפילה מועילה לו. וכדי לעשות זאת, צריך רק למצוא כמה שיותר "עוגנים" שיחברו את הילד למושג "תפילה" באופן רגשי ובאופן מעשי.

כעת נעשה תרגיל קטן: פנו אל הקרובים שלכם ותשאלו אותם לאיזו תפילה הם הכי מתחברים. עליהם לענות את התפילה הראשונה שעולה במוחם ברגע השאלה.

אחרי שינקבו בשם התפילה תשאלו אותם "למה דווקא היא?" ולאחר התרגיל הזה כבר לא תצטרכו שום הסבר על השיטה שלי.

מתוך מדגם נבחר שעשיתי לאחרונה אצל ילדים ומבוגרים התשובות היו מדהימות: "המלאך הגואל" - כי אחרי שאני אומר את זה אין לי פחדים.

"אתה חונן", "והאר עינינו", "פתח ליבי" - הרבה שלי בחיידר פעם לקח אותי בהפסקה לצד, הניח לי יד על הכתף והראה לי בסידור את כל המקומות שמבקשים על תורה. זה אחד הדברים שבכל תקופת קשיים בלימוד בישיבה החזיק אותי.
"ותציליני מפגע רע/ חבר רע" - מגרש העבודה שלי. (איש ציבור...)

הפרשת חלה - כי זו עת רצון ואני יכולה לבקש כל מה שחשוב לי.

"קידוש לבנה" - בגלל הפסוק "כשם שאני רוקד... כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה" אני מרגיש שזה שומר עליי למשך החודש הקרוב. (איש ציבור)

"שמע ישראל" - אני מתחברת מאז שהייתי ילדה והמורה דיברה חזק שזה הפסוק שמחבר כל יהודי לקב"ה.

"והערב נא" - כי זה ממתיק לי את הלימוד. (אברך).

"איגרת הרמב"ן" - כדי לעבוד על מידת הכעס שזו מידה קשה לתיקון.

"אלוקי נצור" - בגלל הפסוק "וכל הקמים והחושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם".

"מזמור לתודה" - בכל פעם שאני רוצה להודות להשם.

"וזכני לגדל" - זה הדבר היחיד שאני רוצה בעולם.

"ברכת כהנים" – אמונה זכה שהברכה מסורה לכהנים ועוברת ישירות לציבור

9

הדבר הראשון שמושך ילדים (ואולי גם מבוגרים) לתפילה זה בקשות. הקב"ה הוא הנותן. אנחנו צריכים לבקש.

הדבר השני (ואצל מבוגרים הוא לפעמים ראשון) הוא שמירה והגנה. החיים מלאי פחדים. רק בורא העולם יכול להגן עלינו.

הדבר השלישי הוא "תודה" להודות על מה שניתן לנו (גם בידיעה שמי שמודים לו ימשיך לתת).
והדבר הנעלה ביותר הוא התחברות פשוטה לבורא העולם. 

השבוע נשאל רבינו מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א על ילד שקם מאוחר ואין לו חשק להתפלל האם ללחוץ או לנדנד..

מרן הגרי"ג שליט"א הגיב מידית: "חלילה בכפיה. רק בדרכי נועם. הילד יודע מה שטוב. צריך לתת לו עידוד. שירצה. שיהיה לו חשק. בכפיה זה הפוך. זה גורם רק ריאקציה. תוצאה הפוכה. רק בצורה מעניינת. בידידות. מתוך אהבה. מה שהאבא עושה זה גם הוא עושה. יש טבע של חיקוי. ואם מכריחים אותו התוצאה הפוכה. שלא ירגיש שיש כורח עליו. כלל חשוב בחינוך שלא ירגיש ביקורת עליו. אם מרגיש ביקורת זה כואב לו מאד וגורם לו לפריקת עול".
עד כאן דבריו הנפלאים.

כל מה שאנו צריכים לעשות זה למצוא את נקודות ההתחברות. רק בטוב. רק בנועם "הילד יודע מה שטוב", אמר רבינו מרן ראש הישיבה שליט"א. כל מה שאנחנו צריכים זה להפגיש אותו עם הטוב.