אאא

לפני כשנתיים, במסגרת חופשה משפחתית, חיפשנו אתר מתאים לילדים, מקום שיסגור לנו חופשה בת כמה ימים, שיהיה גם על הדרך מהצפון למרכז וגם חוויתי ומעניין. ברשימת האתרים למחזיקי כרטיס הטבות מסוים, הופיע אתר שאת שמו לא אומר מטעמי דיבה, כפי שתבינו בהמשך. על פי הפירוט נכתב כי המקום מוצל וכולל, מסלול לאופני תלת אופן, יצירה בעץ, מגרשי גולף, מבוך, מגלשת מים, ואפילו רכבת שתסתובב בפרדסים הסמוכים. כל זה היה נשמע לנו כמו משהו אטרקטיבי ששווה אפילו שעת נסיעה ללב עמק יזרעאל.

יצאנו למקום, ובשער הכניסה אחרי שעה של הסתבכות עם אתר הקנייה של ארגון המורים, הצלחנו להשלים קנייה ולהוכיח להם שברשותנו כרטיסי כניסה תקפים ומשולמים. מיד אחרי השער, במבט אחד הבנו שהאתר מוכה שמש ושכל מתקני העץ כבר ספגו את המכה לפני כמה שנים ונשארו כך דהויים על עומדם.

אותה השמש גם 'סידרה' לנו סגירה של מגלשת המים בשעות הבוקר המוקדמות יותר, התנחמנו במראה מבעד לברזנט הירוק - מגלשת המים הייתה למעשה טרמפולינה אחת, עם צינור מים שמישהו חיבר למעלה. שלוליות של בוץ, נקוו בתחתית המגלשה.

את מה שאנחנו הבנו, הילדים הבינו במתקן הבא: מסלול האופניים, וזאת מפני שהמאמץ הנדרש לסיבוב הפדל, היה בלתי מידתי אפילו לאיש מבוגר, משתי סיבות, האחת כי אופני התלת אופן היו מיושנים ובלתי מתוחזקים  ושנית, כי הנתיב המיועד לאופני ישיבה האלו, הורכב  מתריסי עץ שהונחו במרווחים של כמה סמ' האחד מהשני, דבר שגרם לתקיעה מחודשת של הגלגלים הכבדים בכל סיבוב מחדש.

במסלול הגולף שהיה דשא סינתטי קרוע, עם כמה חורים סתומים, וכדורים מקומטים, החלטנו שאנחנו זזים הלאה וכבר  התחלנו לחפש מעיין פשוט וטוב כדי לשכשך בו את כל הבאסה מחצי היום שנשרף, במובן של הזמן והחום גם יחד. 

'יאללה עושים את המבוך, וזזים' אמרנו.  המבוך שהיה עשוי ממחיצות קש, דווקא היה נחמד. אבל השמש, שעמדה כבר במרכז הרקיע, עלינו, המשיכה לקפוח ולטגן את הראש. לזכות בעלי המקום,  נאמר, שאולי גם הם ידעו את מה שידענו, ולכן בנו 'סוכת מציל' גבוהה במרכז המבוך. הילדה טיפסה למעלה, והורתה לנו משם את כיוון היציאה, והופ, היינו בחוץ. יצאנו מאותה דלת שנכנסנו.

הסיפור הזה ממחיש לנו סיפורם של מסעות.

וחשבתי על עם ישראל. ועל מסע המדבר שלו, שלשמו מוקדש חומש שלם. אותו מסע שמתחיל דווקא רגע אחרי שקיבלו את התורה ומסתיים במינוי יהושע. העם כל כך רצה לצאת ממצרים להגיע אל האתר ה'נכסף' - המקום בו יקבלו את התורה, אבל לאלתר הוא גילה שהאתר הזה הוא נקודת המוצא של המסע ולא קיצו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אז הנה הסיפור בקצרה, עם ישראל יוצא ממצרים, קורע את הים, רואה מה שיחזקאל בן בוזי לא ראה, ומקבל את המתנה- ארוזה בסרט של פרחים. אפילו לא רצה לבדוק מה יש בה. כמו שאומרת הבדיחה אם זה בחינם תביא שניים. וכך עם ישראל תחת 'ניגון הסוכריות'  עולה לתורה, רץ, משתוחח ומרים לעצמו מהרצפה את צפיחיות הדבש - מן, ובשר השליו.  והמדבר כמו מדבר, אינו מוותר ומעמיד את העם באתגרים רבים, דיבה, מחלוקת, מי מריבה, בלעם , מדין ופעור, וברקע מהדהדת  התלונה שחוזרת על עצמה, לחזור למצרים, למה לקחתנו למות במדבר.

אפשר לחשוב על המדבר כמבוך אחד גדול  וקשוח שמזמן את הנכנס אליו, לצעוד עד הפתח השני - היציאה של המבוך,  אל הארץ המובטחת. טבעו של המדבר, שמאותו רגע שנכנסת אליו הוא מבקש להקשות ולהסיג לאחור, אבל כדי להגיע אל הצד השני, מוכרחים אנו, לחצות אותו.

מבוך המדבר אינו חושף את 'סוכת המציל' - הר נבו. כי הבטה שקופה שכזו, (כמו שהוצגה לפני משה רבינו) מראה  את פתח היציאה, אבל מבטלת את האתגר ומונעת מאיתנו את האפשרות שלשמה הגענו , לצאת בצד השני. 

המדבר, וזה אולי עוד לימוד נהדר, מבקש את החיכוך בחול, את העקבות התועות שלנו. במלכים מסופר על אליהו הנביא שגם ביקש נפשו למות במדבר תחת רותם אחד, ואז מתגלה אליו האלוקים. יש שעה בה האדם מגיע לקצה הסיבולת שלו, ומבקש את את נפשו למות בחום, ושם מתגלה לעיניו "מחזה המדבר", ה'פאטה מורגנה', אותו מחזה שמציג את הסיכוי לחיים,  ובעצם את 'פתח היציאה' שממנו נצא, מאובקים אמנם, אבל עטורי ניצחון הדרך.