א) מרפסת הצמודה לדירה ומהווה חלק מהדירה, אין השכנים רשאים למנוע מבעל הדירה לעשות שימוש ברכושו הפרטי ולסגור את המרפסת באמצעות תוספת בניה, ובלבד שתוספת הבניה איננה גורמת לנזקים כגון האפלה, היזק ראיה או שימוש בזכויות בניה בשיעור העולה על חלקו היחסי של בעל המרפסת בזכויות הבניה המשותפות. כמו כן על בעל המרפסת לוודא כי תוספת הבניה איננה גורמת לפגיעה לא מקובלת בחזות הבניין.
ב) כמו כן, גג או גינה הצמודים ברישומי לשכת רישום המקרקעין או בהסכם שיתוף לדירה, רשאי בעל הדירה לנצל את רכושו הפרטי באמצעות תוספת בניה ובלבד שתוספת הבניה איננה גורמת לנזקים כאמור בסעיף א.
ג) הוספת בניה בשטח המשותף (כגון גג הבניין או החצר) וכן תוספת בניה באוויר החצר המשותפת, הינה למעשה שימוש ברכוש המשותף ובזכויות הבניה המשותפות. לאור האמור לשכנים עומדת זכות להתנגד לתוספת הבניה ככל ונהוג באותו מקום שהוספת בניה מהווה שימוש שאינו נהוג או שאינו סביר. כמו כן רשאים השכנים למנוע את תוספת הבניה ככל שהיא נעשית בניגוד להוראות הסכם שיתוף או תקנון הבית המשותף. להרחבה ראה בהערה למטה.
ד) נראה כי ככל ותוספת הבניה ברכוש המשותף או באוויר החצר גורמת לאחד מבעלי הדירות איזה נזק או הפסד כגון מניעת חניה, חסימת מקום לבניית סוכה, האפלה וכד' הרי שביד הניזק למנוע את תוספת הבניה שכן אין כל סברה שאחד מבעלי הדירות יעשה שימוש מזיק ברכוש המשותף ששייך גם לבעל הדירה הניזק.
מקורות:
א) שו"ת משכנות ישראל סימן ד וסימן ז.
ב) כעולה מדברי שו"ת משכנות ישראל בסימן ד ובסימן ז.
ג) הרכוש המשותף כולל בין השאר את חצר הבית המשותף, אוויר החצר וזכויות הבניה ככל שאין הסכם אחר בין בעלי הדירות או ככל ואין הוראה אחרת בתקנון הבית המשותף.
שו"ת משכנות ישראל (סימן ט) דן אם רשאי אחד מהשכנים בבנין משותף להוציא מרפסת לאויר חצר השותפין, והביא משו"ת לחם רב (סימן קלט) שאין אחד מהשותפין יכול להוציא לאויר חצר השותפין, שיד כולם שוה באויר החצר ואין רשות לשנות ממה שהיה בתחלה. ראיית הלחם רב מדברי הטור (ריש סימן קנד) שכתב, וכן אם קנה בית אצל ביתו אינו רשאי לפותחו לחצר השותפין, שכל אחד מבני החצר אין לו רשות לשנות כלל אלא כמו שבנאוהו או קנאוהו או ירשוהו יש להם לנהוג בו, ע"כ, הרי מוכח מדברי הטור שאסור לשנות בחצר השותפין.
שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן קע אות יז) כתב שאין האחד יכול לעכב על חבירו מלהוציא מרפסת על חצר השותפין, והוכיח כן מהא דסימן קנג (סעיף א) שהבא להוציא זיז על אויר חצר חבירו שיכול לעכב עליו מפני שמזיקו בראיה, ומשמע שכל שאין היזק ראיה (או שאר נזקין) אינו יכול למנוע ממנו הוצאת זיז על אויר חצירו, אף על פי שאינם שותפים כלל, דהא על חצר חבירו איירי, ולכן בסעיף ה (שם) גבי חצר השותפים שיש לו כבר פתחים וחלונות שאין טענת היזק ראיה, אינו יכול לעכב, עיין שם".
עי' פתחי חושן נזיקין פרק ד הערה ט מה שכתב על ראיית הלחם רב מדברי הטור וראיית המנחת יצחק.
ובשו"ת שבט הלוי חלק ח סימן רצט כתב: "...ובמה שרצית לדמות נדון זה להא דכתב הסמ"ע (קס"א סק"ז) דבדברים שהמנהג לעשותן בחצר הולכין אחריו ואינו יכול למחות בו. ואפילו העמדת רחיים שהוא דבר קבוע במקומו רשאי לעשות כדמשמע שם בשו"ע, וה"נ דרך בנ"א להגדיל דירתם ואין בכח השותף לעכב בידו מעיקר דיני השותפות, - עדיין הדמיון לרחיים לא ברור לי כ"כ דודאי מי שגר בשותפות גר כדרך העולם שצריכים רחיים וכיו"ב - אבל אין זה מהשתמשות הבית להוסיף אצל מבנה הבית אם לאו שיש רגילות ממש ותקנת העיר והוא קנה ע"מ כן, וכן המוכר מכר ע"מ כן, - ולכן טעם זכות השותפין צ"ע - אם לא שע"מ כן נחתם החוזה"
ד) פתחי חושן חלק ז פרק ד הערה ט "ולכאורה נראה דאף לסברת המנחת יצחק שלא אסרו לשנות אלא כשיש היזק, אבל כשאין היזק מותר, היינו דוקא כשאין שום צד היזק, והיינו שבכל צד שהוא לא יבא נזק לשאר השכנים, אבל במקרה שיבא נזק כלשהו, אף על פי שמדיני נזקי שכנים לא היה יכול לעכב, היינו כשבונה בשלו, אבל בנ"ד סוף סוף הוא מעל שטח השייך לכל השכנים, יכול לעכב גם בנזק כל דהו, כגון שזה יפריע לו לתליית כביסה, או כשירצה הוא להוציא מקום לסוכה לא יוכל או אפילו הסתרת השמש והנוף, שבנזקי שכנים אין זו סיבה למנוע, בנ"ד יכול לעכב."
הערה: הדברים נכתבו לעיון וכמראה מקום ואין בהם כדי הוראת הלכה למעשה אשר עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו.