אאא

הביטוי העממי "טלית שכולה תכלת" הוא לא בדיוק "טלית שכולה תכלת"… הביטוי הזה נתפס בעיני הציבור כמושג חיובי וטוב, בעוד שמהפרשה שלנו עולה שהטלית הזו היא לא בדיוק ולא ממש "כולה תכלת".

ובכן, הבה נעשה קצת סדר בדברים:

בסוף הפרשה הקודמת ציותה התורה שכל בגד בעל ארבע כנפות יוטל בו "פתיל תכלת" על כנפי הבגד, הפתיל תכלת הוא אחד מתוך שמונה פתילים לבנים. או ליתר דיוק: 4 פתילים מתוך 32 הפתילים שבארבעת כנפות הטלית.

והנה מגיע קרח וצובע את הטלית כולה בצבע תכלת וטוען שלא חייבים לקשור לה פתיל תכלת על ארבע כנפותיה, והוא בא עם קל וחומר, ומה אם "פתיל תכלת" אחד פוטר את הבגד כולו, טלית שכולה תכלת על אחת כמה וכמה שפטורה. מה בעצם הוא רצה לטעון-להרויח? איזה מסר הוא ניסה להעביר בכך לשומעי לקחו?

וגם: בקל וחומר שעשה הוא בעצם מתייחס ל"פתיל תכלת" אך הוא מתעלם מהפתילים הלבנים הנמצאים בטלית. למה?

ועוד שאלה חשובה: למה אנו - רוב בני ישראל - לא מטילים תכלת בציצית? האם זה ענין מקרי וטכני שפשוט נשתכחה חלילה תורת החילזון (הוא החילזון שבדמו נהגו קדמונינו לצבוע את התכלת) או שמא יש בזה עוד ענין עמוק ונסתר?

רבו מספור ההסברים בפרשת קרח, כמו גם טענות קורח שרבים הם. הוא רצה להיות כהן גדול ולהקטיר קטורת. הוא טען שמשה בדאי. הוא טען שמשה דואג למקורבים שלו. הוא חמד את נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. הוא טען שבית מלא ספרים פטור ממזוזה. וטלית שכולה תכלת פטורה מפתיל תכלת. ועוד.

קרח מכריז עמוק בעובי האדמה עד עצם היום הזה "משה אמת ותורתו אמת" מובא ש"אמת" זה ראשי תיבות של שלושת המחלוקות העיקריות על משה: א'הרן מ'זוזה ת'כלת. שלושתם נבעו מחוסר ההכרה ב"משה אמת ותורתו אמת".

הרבי מליובאוויטש מבאר ששלושה מחלוקות אלו מבטאים שלושה אסכולות שונים בעבודת ה' שקורח ניסה להציג נגד משה רבינו, ושלושתם נרמזות באופן מדהים באותיות שמו של ק'ר'ח שבשלושתם יש קוים מקבילים לאות ה' רק שכל אחד מחפש שינוי קטנטן אחר.

הביאור המלא נמצא בלקו"ש ח"ח פרשת קרח.

הביאור דלהלן יתמקד בחלק השייך ל"טלית שכולה תכלת" בלבד וכפי שמבאר "בעל התניא" בספר "לקוטי תורה".

שני אופנים ישנם בעבודת ה':

האופן הראשון הוא עבודת ה' מתוך קבלת עול פשוטה ותמימה. דרך זו היא הדרך הראשית בה מודרך האדם מקטנותו לקיים את רצון ה' בלי שאלות, ולמרות שאינו מבין. עבודת ה' מתוך תמימות ילדותית וצייתנות.

אך "אליה וקוץ בה", אם הילד יגדל בדרך זו ויתרגל לעשות מצוות אך ורק מתוך קבלת עול פשוטה הוא עשוי לגלוש במהרה למחוזות ה"מצות אנשים מלומדה". הוא יעשה את המצוות, אך בלי שום חיוּת במעשה המצוות.

האופן השני הוא לגדול ולהתבגר בעבודת ה'. להתעמק בתורת ה' ובמצוותיו, למה ה' ציוה לעשות כך ולא אחרת. מה המשמעות של המצוה וכו'. הבנת הענין מולידה רגש וקשר פנימי למעשה המצוה הסתמי. צריך להתבונן גם בגדולתו האין סופית של הקב"ה מֶצַוֶה המצווֹת, התבוננות זו תוליד בהכרח רגש של יראה. וכשיתבונן באהבת ה' אלינו, עם ישראל, גם רגש אהבה יצטרף ל"חגיגה". מי שאוהב את ה' יקיים את מצוותיו מתוך חיות ולהט של אהבה ויראה.

אמנם עלינו לשלב גם אהבה וגם יראה בעבודת ה'. ואמנם היראה "היא ראשית העבודה ועיקרה ושורשה" אבל רוב חיי היהודי צריכים להסתובב סביב אהבת ה'. אם רוב הזמן האדם יסתובב סביב יראת ה' הוא עשוי להיות פרנואיד… אי אפשר לאדם רגיל לחיות בצל היראה רוב הזמן… (כדוגמת בנין: אמנם היסוד הוא ביטון חזק ומכוער - היופי לא משנה בבואנו לבנות יסוד מוצק לבנין. אך רוב הבנין הוא מלוטש ומסוגנן באופן שיהיה ראוי למגורי בני אדם)

מסופר על רבי זושא מאניפולי שהוא ביקש בתפילתו לזכות ליראת שמים של רבינו הרמב"ם, ענו לו משמים שהוא לא יוכל לעמוד בזה. אך הוא המשיך להתעקש - "עם קשה עורף הוא" למעליותא - וביקש יראת שמים של הרמב"ם למרות הקושי שבדבר. כשקיבל את מבוקשו הרגיש איך היראת שמים לא נותנת לו מנוח, הוא כל הזמן היה רץ ומתחבא מתחת למיטה ומאחורי הדלת וכו' וכו' וכו'. עד שלבסוף ביקש שיקחו ממנו את היראת שמים הלזו.

ובכן, לפנינו אם כן שני חלקים: א. מעשה המצוה הפיזי. ב. רגש וחיוּת במעשה המצוה. הרגש גם הוא מחולק לשניים: יראה ואהבה.

ומכאן נעבור למהות מצות הציצית.

ה"זוהר הקדוש" מציין שהפתילים הלבנים בטלית הם מסמלות "אהבה", בעוד ה"פתיל תכלת" מסמל את ה"יראה" (כמבואר גם בגמרא שהתכלת דומה לים הדומה לרקיע ובא לעורר את האדם ליראת שמים). 32 פתילים ישנם בארבעה כנפות הבגד כמנין "לב". ה"לב" הוא פנימיות האדם ובתוכו שורה הרגש - אהבה ויראה. לכן גם רוב הפתילים הם לבנים כי עיקר העבודה הפנימית באדם עליה להתבטא באהבת ה', ורק חלק מזערי מוקדש ליראת ה'.

יתירה מזו מוסיף הזוהר: "אנן בחביבותא תליא מילתא", מאז החורבן, הנשמות הם נמוכות מדי מלהכיל יראת ה' ולכן בדורות שאחר החורבן אט אט ה"תכלת" נעלם מהנוף היהודי כי צריך להתמקד אך ורק באהבת ה'. לא במקרה אין לנו היום "פתיל תכלת", כך נהוג אצל רוב/כל בני ישראל זה כאלף שבע מאות שנים ויותר. ורק בדורות האחרונים ניסו כמה צדיקים לחדש את ענין התכלת. אך עדיין רוב בני ישראל נוהגים שלא להטיל תכלת בציצית, וזה לא ענין מקרי, חלילה, אלא מסמל ענין מהותי בעבודת ה'. כנ"ל. (ועדין יש מקום ליראה הכלולה באהבה. או בקיצור: דרגות ואופנים שונים של יראה. ואכמ"ל)

הפתילים, אם כן, מסמלים את האהבה והיראה. בעוד הטלית עצמה מסמלת את המעשה הפיזי של המצוה. זאת מפני שהמצוה ממשיכה אור המקיף את האדם בדוגמת הטלית העוטפת את הגוף.

וכאן מגיע טענתו של קרח "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?

קרח הבין שמעלת אהרן נמדדת בעיקר בנשמת הגבוהה ובעבודתו הפנימית הנעלית, הוא הבין שבאהבת ה' ויראתו אי אפשר ל"התחרות" באהרן. אי לכך הוא טען שעבודה פנימית היא בכלל לא ה"פואנטה" של היהדות. ה"פואנטה" - לשיטתו הקלוקלת - היא לקיים את המצוות באופן הכי פיזי שיש מתוך קבלת עול אפילו ללא רגש. ואם נכונה שיטתו הרי "כל העדה כולם קדושים" שהרי גם האנשים הפשוטים מקיימים מצוות במעשה פיזי "ומדוע תתנשאו" במה משה ואהרן טובים יותר מהיהודי הפשוט המקיים מצוות במעשה ממש?

כדי לחזק ולהוכיח את שיטתו הוא המציא פטנט - "טלית שכולה תכלת".

הטלית, כפי שציינו, מסמלת את המעשה הפיזי. לטלית (קרי: המצוה) צריך להוסיף "פתיל תכלת" במקביל לפתילים הלבנים (קרי: אהבה עם נגיעות של יראה).

"טלית שכולה תכלת" מסמלת מעשה המצוה (טלית) מתוך יראה וביטול מוחלטים. יראה מוחלטת אינה רגש של יראה כמו ה"פתיל תכלת" כי אם ביטול מציאות ורגש האדם, וקבלת מרות מוחלטת. לשם המחשה: ה"קבלת עול" דומה יותר ליראה מאשר לאהבה. אך היראה היא רגש בלב בעוד קבלת עול היא חסרת רגש. מזה מובן שה"טלית שכולה תכלת" מסמלת עשיית המצוות מתוך קבלת עול מוחלטת, וביטול מציאות ורגש האדם בעשותו את המצוה.

קרח היה בטוח שאם יצבע את ה"טלית כולה בתכלת", ויקיים מצוות מתוך קבלת עול מוחלטת, הוא יקפיד על קלה כחמורה… הוא יהיה פטור מרגש אהבה ויראה המסומנים ב"פתיל תכלת" ושאר הפתילים הלבנים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

(הסיבה שקרח צבע את הטלית כולה בתכלת (והתעלם מהפתילים הלבנים) כי הוא היה לוי, וע"פ קבלה שורש הלויים ממדת הגבורה. ומסיבה זו הוא גם פיתח מחלוקת הנעוצה ומושרשת במדת הגבורה. ואכמ"ל)

וזו בדיוק הייתה טענתו: מי צריך עבודה פנימית רגשית? במה טובים משה ואהרן בעבודתם הפנימית משאר בני ישראל? "מדוע תתנשאו"?

אַמַמַה.

הוא לא קלט ש"טלית שכולה תכלת" היא לא בדיוק "טלית שכולה תכלת". הוא לא קלט שמצות ה' כוללת גם עבודה פנימית. קבלת עול זה טוב. 

קבלת עול זה היסוד של כל התורה ומצוות.

אך על היסוד צריך לבנות בנין נאה ומטופח הכולל רגשות - אהבה ויראה.

 

לתגובות והארות:
Misraeli770@gmail.com