אאא

 

מחקר שפורסם לאחרונה מציע תובנות מרתקות לגבי השאלה כיצד נמשכו חיי היהודים בארץ ישראל, בעקבות חורבן בית המקדש השני בידי טיטוס והרומאים ולאחר מרד בר כוכבא (המרד השני של העם היהודי שהתרחש בארץ ישראל בין 135-132 לספירה, נגד האימפריה הרומית). על פי הידוע לנו, לאחר כישלון המרד הגדול ובראשית המאה השנייה לספירה התחזק מעמדה של ציפורי, העיר היהודית במרכז הגליל, ולאחר מרד בר כוכבא היא הפכה למרכז של חיים יהודיים פוריים ותוססים, שעה שישבו בה חכמים רבים. בסוף המאה השנייה לספירה, עקר רבי יהודה הנשיא ועמו מוסדות ההנהגה היהודיים את מקום מושבו בבית שערים ועבר להתגורר בציפורי, בירת הגליל היהודי.

על פי ממצאים חדשים שהתגלו בציפורי, אתר שנחפר בעשורים האחרונים על ידי צוותי חפירה אחדים ובעיקר בידי משלחת של חוקרי האוניברסיטה העברית בירושלים, השימוש בכלים שונים מאבני גיר (גיר קירטוני שנחצבו מסלע קרבונטי רך) שהיה נפוץ מאוד בקרב האוכלוסייה היהודית בתקופת בית שני, לא נפסק עם חורבן ירושלים ויהודה במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה כפי שחשבו זאת בעבר, אלא המשיך בגליל - למרכז החדש של החיים היהודיים בישראל באותה תקופה, במשך לפחות עוד שתי מאות שנים.

במחקר שפורסם בכתב העת (Bulletin of the American Schools of Oriental Research  - BASOR), אותו הובילו מיה שרמן ופרופ' זאב וייס מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, נמצאו שברי כלים רבים מאוד בציפורי שהיו עשויים מאבני גיר בשטחי חפירה שונים, בעיקר בעיר התחתית. בין היתר, נמצאו קערות, כוסות, ספלים, גביעים, מגשים, מכסים לקנקנים, קרטרים (כלי גדול בעל גוף חביתי, מפתח רחב ורגל מעוצבת), פקקים לבקבוקים ועוד. חלקם היו בעלי חריטות וחלקם נמצאו ללא עיטורים. הפריט המפתיע ביותר היה קרטר שנותר בשלמותו ושהתגלתה יחד עם כלים חקלאיים במילויי האדמה, שכיסו את בית החווה שהוקם בסמוך לעיר, לאור הממצא הארכאולוגי במאה השלישית לספירה, ונהרס במהלך המאה הרביעית לספירה.

כלי מיכל (קרטר) מבית חווה בסמוך לציפורי  (גבי לרון)
כלי מיכל (קרטר) מבית חווה בסמוך לציפורי (גבי לרון)
הגדלה

בניתוח גיאוכימי של הכלים (בדיקת ההרכבים של איזוטופי החמצן והפחמן באבני הגיר), שנעשה בידי תמי זילברמן וגל יסעור מהמכון הגיאולוגי לישראל, ניתן היה להבין כי חלק ניכר מהם יוצר במחצבות מקומיות שפעלו באזור הגליל התחתון. כדי להעריך אם הכלים בציפורי יוצרו ברובם או לפחות בחלקם בגליל או בירושלים, נלקחו דגימות גיאוכימיות בנוסף גם משתי מחצבות באזור ירושלים (חיזמה והר הצופים).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ההשוואה הזאת הוכיחה כי 80% מהכלים שנבדקו מציפורי הצביעו על כך שאבני הגיר הרך מהם ייצרו את הכלים הם מאזור הגליל ולא מירושלים. "שניים מהם שוכנים לא הרחק מהעיר - אחד מצוי בבית לחם הגלילית והשני שוכן בסמוך לכפר א-ריינה למרגלות הר יונה, לא הרחק מנצרת", מסביר פרופ' וייס. הגם שאין בידינו הוכחות ברורות לייצור כלים באזור זה גם בתקופה המאוחרת, לדבריו, הגיוני לחשוב שבתי מלאכה מקומיים פעלו בגליל התחתון לפחות עד המאה השלישית לספירה.

הפרשנות המקובלת ביותר לכך שכלי אבן גיר היו נפוצים בתקופת בית שני קשורה להלכות הטהרה היהודיים, כשעם חורבן המקדש פחת העניין בהם. על פי חוקים אלה, כלי אבן, בניגוד לכלי חרס, לא קיבלו בתוכם טומאה. אלא שהאנשים שהתגוררו בציפורי המשיכו להשתמש בהם לאחר חורבן המקדש ולפיכך הקפידו על דיני טהרה, כפי שעולה מהממצאים החדשים. בנוסף, לכלי האבן נתגלו בציפורי מקוואות רבים שהיו בשימוש באותה תקופה. פיזורם של המקוואות במרבית שטחי החפירה בציפורי, כולל בעיר התחתית, משמשים עדות נוספת לנוכחותם הבולטת של היהודים במקום.

"באתרים ביהודה שנהרסו בידי הרומאים לאחר מרד בר כוכבא פסקו החיים היהודיים לגמרי, ועל כן לא נמצא שם עדות מאוחרת לשימוש בכלי אבן אלו. לעומת זאת, בגליל ובמיוחד בציפורי, מהערים המרכזיות בגליל באותם ימים, נראה כי החיים נמשכו במסלולם הקבוע, ולא הייתה עדות שתושבי המקום סבלו כתוצאה מדיכוי המרד ביהודה", מסכם פרופ' וייס. "בקרב יהודי ציפורי היו כאלו שהמשיכו לשמור על מנהגי הטהרה לפחות עד ראשית המאה הרביעית לספירה, עדות לכך יש למצוא בכלי האבן ובמקוואות הטהרה שנמצאו ברחבי האתר".