אאא

א) חפצים שמנהג המקום להניחם בשטח הרכוש המשותף, כגון מקום בו נהוג לעשות שימוש בלובי הבניין לצורך הנחת עגלות ילדים או אופניים וכדו' הרי שאין בעלי הדירות רשאים למנוע שימושים אלו, ובלבד שעגלות הילדים או האופניים וכדו' אינם גורמים להפרעה לשימוש הסביר כגון הפרעה למעבר נוח בלובי הבניין או לובי הקומה וכדו', או הפרעה לשימוש במקלט וכדו'.

ב) חפצים שאין ידוע מי בעליהם והם מונחים בשטחים המשותפים ומהווים מטרד או הפרעה לשימוש הסביר, מותר מעיקר הדין לפנותם ולהוציאם למקום הפקר, אלא שראוי להודיע לבעלים ולהתריע בפניהם בטרם הוצאת החפצים לרשות הפקר.

ג) חפצים נטושים המונחים בשטחי הרכוש המשותף כגון במקלט, בחצר האחורית וכדו' ניתן למכור את חלקם כדי לממן את אחסנת החפצים הנותרים, אך ככל והחפצים אינם בעלי ערך מספיק, הרי שניתן למכור את כולם ולשמור את המעות כדין מעות אבידה. נחלקו השו"ע והרמ"א האם מכירת החפצים צריכה שומת בית דין או שניתן לשום את החפצים ללא מומחה ומבלי לקבל את הסכמת בית הדין.

מקורות:

א) שולחן ערוך חושן משפט סימן קסא סעיף ה "אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים, או לגדל בו תרנגולים, חבירו מעכב עליו. וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה..."

שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן שא "אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים או לגדל תרנגולים חבירו מעכב עליו, וכן שאר דברים שאין דרך המקום לעשותם בחצרותם בכולם השותפים מעכבין וכו', במקור הדין בגמ' ב"ב נ"ז ובפוסקים מוכיח דהטעם משום דממעט שטח החצר ששאר בני החצר יכולים להשתמש בו, ופשוט דשייך גם בזה"ז בחצר או בחדר המדרגות."

שולחן ערוך חושן משפט סימן קסב סעיף א "בני מבוי כופין זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. אבל אם באו להעמיד לו דלתות, אפי' אחד מהם יכול לעכב ולומר אני רוצה ליכנס בחבילתי עד פתחי. ואפילו אם יסכימו כולם להעמיד דלתות, בני רשות הרבים מעכבים עליהם."

ובסמ"ע סימן קסב ס"ק ב כתב: "והמשקוף שעל הדלת מעכב אותי מלכנוס בחבילתי שעל כתיפי, וגם הדלת עצמה תעכב אותי מלכנוס, עד שאצטרך לפרוק חבילתי שעל כתיפי או מעל ידי כדי לפתוח הדלת, וזה יהיה לי עכבה וטירחא..."

ב) שולחן ערוך חושן משפט סימן שיט "מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן."

וכתב הרמ"א "יש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור (הרא"ש וטור)"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וביאר בסמ"ע ס"ק ב "מדברי מור"ם ז"ל שכתב דין זה בלשון יש אומרים, מוכח דס"ל דפליגי בעל סברא זו עם בעל הסברא שהביא המחבר, שדעת המחבר היא דעת רמב"ם ס"ל דאינו אלא מדת חסידות להודיע, ואם לא ירצה לעשות חסידות פטור אף אם לא הודיעו ויפסד, והיש אומרים ס"ל דצריך להודיעו, ואז אם יופסד פטור, הא אם לא הודיעוהו חייב באונס הפירות, וכ"כ הב"י וד"מ בהדיא."

ג) שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסז סעיף כד "....וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהם ג' ימים. מכאן ואילך מוכרן בב"ד." וברמ"א כתב: " וי"א דאין צריך בי"ד, ויכול לשומן ולקחתן באותן הדמים (טור בשם ר"י והרא"ש)."

וכתב בפתחי חושן ח"ב סי' ו סע"ק לח ביאר את סברת הרמ"א "שמשיב אבידה הוא בחזקת כשרות ואין חושדין אותו שישומו בזול".

הערה: הדברים נכתבו לעיון וכמראה מקום ואין בהם כדי הוראת הלכה למעשה אשר עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו.