כאשר קיבלתי את ההצעה לראיין את ד"ר חנה קטן, הסתקרנתי, לשמוע ממי שפסגות מקצועיות רבות  נכבשו על ידה את האמת שמאחורי הקלעים...היה מרתק.    

- מה היו השאיפות של חנה הצעירה?               

מגיל קטן הייתי מסתכלת סביבי, בוחנת, מלקטת את הנכון לי ואת הפחות, בונה לעצמי סולם ערכים, כאשר עליתי ארצה גרתי רמת אביב, סביבה חילונית לגמרי. ממש כמו חו"ל. בשבת היו מסיבות סלוניות על גג הפנטהאוז שממול לביתי. שירות לאומי עשיתי בקיבוץ  שעלבים. הייתה ישיבה סביבה התפתח גרעין תורני, בוגרי הישיבה אברכים ברובם. בערבים היינו לומדות עם נשות האברכים בספרי מחשבה ומוסר. שם נחשפתי לבית של תורה, נשמתי את האווירה וכאן נולדה שאיפתי עליה אשתית את חיי-

מעוניינים לשוחח אישית עם ד"ר חנה קטן? כנסו>>

בית של תורה.

בית של תורה ומשפחה גדולה היוו את פסגת שאיפותיי, לשם חתרתי וכיוונתי את עצמי לאורך הדרך. למדתי במכללה בירושלים, שם פניתי אל למודי המחשבים שהיה בחיתוליו ממש. שלא כמו היום, המחשב היה בגודל של חדר... האמת, די נהניתי מלימודים אלו, אך הייתה בעיה, הורי רצו שאלמד מקצוע אקדמאי ואבי עמד על כך שאלמד רפואה- זה היה חלום חייו, ועלי הושתת להגשים אותו... 

לא רציתי בכלל ללמוד רפואה, חששתי מההיבט הרוחני, שמא זה יגרום לי למניעות בהתקדמות בעבודת ד' שלי, כמו גם חששתי כי בחור ישיבה השואף ללמוד כל חייו, לא יסכים להתחתן איתי. עקב לימודי הרפואה הדורשים לימוד ממושך של כמה שנים טובות ללא פרנסה. פניתי בשאלה זו אל הרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, עם כל חששותיי ולבטיי. הרב שמע את כל החששות והשיקולים ופסק כי עלי ללכת ללמוד רפואה ובירך אותי בהצלחה. 

התחלתי ללמוד, ואכן ברכתו של הרב התקיימה במלואה, בשנה השלישית ללימוד הרפואה התחתנתי עם בחור ישיבה שכל מהותו –לימוד תורה.  זה לא היה קל בכלל, מהרבה בחינות, בתחילה למדתי בתל אביב, האווירה והחברה הסובבת לא היו מתאימים -רוחנית, עם הרבה סייעתא דישמייא הצלחתי להעביר את הלימודים להדסה בירושלים, זה לא היה מובן מאליו בכלל, לקחתי על עצמי להשלים קורס גדול ולהכניס אותו למערך הלימודים העמוס בלאו הכי. 

גם מבחינה תפקודית לא היה קל,  כאשר סיימתי את השנה השישית הייתי כבר עם שלושה ילדים,  כשלאורך הדרך בעלי יושב ולומד, מסרתי את הנפש על כך, זה היה האידיאל שלי. 

פת במלח תאכל

-איך מתנהלים חיים של בעל אברך ואישה סטודנטית?

  חיינו בפשטות ממש, אמי הייתה אלמנה ולא יכלה לסייע לנו הרבה, גם משפחתו של בעלי מנתה 11 ילדים כך שלא הייתה לנו תמיכה כלכלית. החתונה שלנו כללה מיץ פטל ועוגות, ההזמנות בוצעו בכתב יד, שמלת כלה ב 5 לירות, אפילו התמונות שלנו צולמו על ידי חבר של בעלי... , חיינו ממש מהיד לפה, עד כדי כך שהבייביסיטר אכלה לנו את החצי אבוקדו- בכינו. 

שנולד לי הילד החמישי – בעלי קיבל משרת ר"מ בישיבה. זו  היתה קצבה ממנה חיינו.

 ההתמחות של הגניקולוגיה ערכה עוד שש שנים, כאשר סיימתי כבר  היו לי שמונה ילדים. סך הכול חמש עשרה שנה עד שהתחלתי להתפרנס ממקצועי. 

מעוניינים לשוחח אישית עם ד"ר חנה קטן? כנסו>>

הילדים הכי חשובים 

--איך מתנהלים בשתי חזיתות ילדים- עבודה תובענית?

לימודי רפואה הם לימודים לא פשוטים בכלל, השיא הוא ההתמחות, אתה יכול להיעדר מהבית ימים ולילות, 

 בזמן הזה, לקחתי הלוואה כדי לממן את המטפלת לילדים, האימהות זוהי נקודת התורפה שלי, היה לי חשוב מאוד שילדיי לא יהיו ילדי מפתח, ואכן זכינו לסייעתא דשמיא עם המטפלת שהייתה באמת מיוחדת במינה, היא תפקדה על תקן אימא, מכינה עוגות יומולדת ועוגיות עם הילדים, היא הייתה אוזן קשבת כאשר הם חזרו מהלימודים, במקום מסוים היא לקחה לי חלק מהאימהות, אני פספסתי את זה. בזמנו לא היו טלפונים ולא היה איך להתקשר ולהתעדכן.

 ואני הייתי כל הזמן נשרפת מגעגועים, כל תורנות בכיתי מגעגועים לילדיי- הם היו הדבר החשוב ביותר שלי. 

והם ידעו את זה.

עד היום ילדיי טוענים שגם שלא הייתי בבית הרבה ולא שותפה מלאה לחייהם, תמיד הם ידעו שהם הכי חשובים לי.  

אני זוכרת מקרה בו בעלי היה במילואים ואני הייתי בתורנות בבית חולים, כאשר רגע לפני שאני יוצאת מתפתח מקרה חירום,  אני נאלצת להישאר כדי לטפל באישה. כאשר הגעתי הביתה אני רואה את יילדי יושבים על המדרגות, ממתינים. ליבי נחמץ בקירבי, ובני הבכור אף הגדיל לעשות ואמר לי : "אף אימא לא עושה לילדים שלה ככה".

זהו, ליותר מזה לא הייתי צריכה.  עד היום אני מרגישה את הכאב והחמיצות שזה העלה לי. 

אל לימודי הרפואה הלכתי שלא ברצון ולא מתוך מודעות אמתית, הלימודים עצמם לא היו קשים כל כך כמו ההתמחות. שבתות וחגים שאת לא בבית, את במחלקה והם רחוקים כל כך, חוגגים בלעדייך. זה לא פשוט לחוות את זה , גם שהייתי חוזרת הביתה לאחר 36 שעות בבית החולים, כל שרציתי לראות היה מיטה להניח בה את הראש, וכל מה שקיבלתי היה קבלת פנים תובענית במיוחד מילדים שסוף סוף רואים את אימא שלהם, הייתי נקרעת לחצי , הם רוצים אותי ואני רוצה את המיטה, זה לא היה הצורה האולטימטיבית לאימא בבית. חשוב לציין, כי בתקופה זו לא היה לי את האמצעים שיש היום, לא נייד ולא רכב. הייתי נוסעת בטרמפים… ולא היה לי קשר תמידי עם הבית כך שהזיכרונות היו צרובים עמוק ולאורך זמן.

הייתה מסיבה לאחד מילדיי, עשיתי מאמצים אדירים כדי להגיע אליה, לקחתי על עצמי תורנית שבת, הכל כדי להיות שם יחד עם בני, ביום המסיבה אני יוצאת מוקדם מבית החולים, תרופת נשימה כדי להספיק ולהיות נוכחת, אני רצה אל הגן כדי לראות את הילד היקר שלי חוזר הביתה עם השלל ביד שהוא לבוש אחרי המסיבה. באותו הרגע הרגשתי בהלה איך זה קרה לי, ולמה. 

בירור קצר העלה כי הגננות שינו את השעה ולא הצליחו להודיע לי, האימא הרופאה הכל כך קשה להשגה. זו הייתה אכזבה קשה מנשוא שפשוט התחלתי לבכות, כל מאמצי היו לריק, ואני כל כך רציתי להיות שם אתו ביחד. בני בטוב ליבו ובתמימותו אמר לי:' אימא, לא נורא. במתק שפתיו, העניק לי אלחוש זמני לפצעי המדמם.

זה היה פצע שדימם כל הזמן, ראיתי את חברותיי שמסיימות יום עבודה באחד, אוספות את ילדיהן בנחת וברוגע, והייתי מתמלא בקנאה. 

לכן כל כך קשה לי היום לראות את האימהות שחוזרות מאוחר כדי להיות עוד שעה מול המחשב, והן לא יודעות מה הן מפסידות, נצבט לי הלב, יש לכן מתנה יקרה ביד , חבל.

אתן חוזרות עייפות? אין לכן כוח לילדים?, תיקחו עזרה טכנית אחר הצהריים, כאשר משהיא אחרת תטפל בבית, אתן תהיינה עם הילדים, תנצלנה את הזמן הזה , הוא לא חוזר. כל הזמן מתרחשים דברים ואתן לא שם לחוות אותם, באיזה שלב הילדים גדלים ולא נמצאים, הם פחות נזקקים לך, כל הקשרים שבנית בגיל צעיר, הם הבסיס לקשר, כשהם עצמאיים הם פחות פתוחים ליצירת קשרים חדשים… .

כן,  היום ילדיי גדלו ,יש לי חורים רבים במארג הקשר איתם, פספוסים לאורך הדרך, וזה כואב לי מאוד.

בעלי היה כל הזמן אומר לי הילדים יסתדרו, את לא נהנית מהאימהות- זה מה שחבל, אי אפשר להשלים את השנים הללו. 

היום, אני יודעת עד כמה.

אז למה לא לקחת פסק זמן מכל זה?

הקונפליקט הזה בין להיות אמא במשרה מלאה או לפחות במשרה כמעט מליאה, לבין המקצוע שלי(בכוונה אני לא קוראת לזה קריירה, כי מעולם לא רציתי לעשות ממקצועי קרדום לחפור בו, מעולם לא הייתה לי שאיפה לקריירה וזו גם לא הייתה מטרתי), התיש אותי כל הזמן, היו הרבה צמתים בחיי, כמו אחרי לידות, שהתלבטתי אם לחזור או לא, ובחרתי כן לחזור- מהסיבה שאם אני מפסיקה בשלב זה, אני מפסידה את  ההתמחות וכל השנים הרבות שלמדתי, הולכים לאבדון. אחד מהסיוטים שלי היו לקום בבוקר מוקדם עוד לפני האשמורת ולתת נשיקה לילדי הרכים הנמים בשלווה מלאכית במיטותיהם, בעוד אני נאלצת לקום ליום חדש , ארוך ומאתגר במחלקה,  רחוק רחוק ומהווי שלהם ועולמם. 

שילמתי מחיר יקר מאוד, בפירוש.

אני יכולה לספר בזמנו היינו רק 2 נשים בכל המחלקה,  וכשאני ילדתי,  הייתי קמה בעצמי מהמיטה, לובשת חלוק והולכת לעשות ביקור אצל שאר היולדות ומטפלת בהן, הצוות היה אסיר תודה על כך, אף אחד לא עצר זאת, היום זה לא היה עובר...

 אחרי הלידה העשירית שלי, כבר לא היה את הבעיה של הפסד ההתמחות, לקחתי הפסקה קטנה מכל עיסוקיי והתרכזתי רק בבית, רציתי לנשום אותם, פשוט להיות איתם , לקחתי את הילדה לגן, ופשוט התיישבתי שם, מביטה בה מרותקת, לא הייתי מסוגלת להתיק מבטי ממנה, הייתי בקסם הזה ולא יכולתי להירגע ,למרות שהיא לא הבת הראשונה שלי, אבל היא הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעולמם של ילדיי, זה ריגש אותי להיות חלק מההוויה שלהם, כל הגעגועים שהיו מנת חלקי בעבר קיבלו חיות והתנקזו לכאן, התחלתי להרגיש את שאבד לי- האימהות.

חיי משפחה 

לכן כל כך קשה לי עדיין לראות נשים יקרות ומקסימות, שעושות הכול כדי להביא פרנסה הביתה אך בדרך מאבדים את המהות, את החשוב יותר מכל וזה חיי המשפחה. 

היום העולם התהפך לגמרי, בעידן הפמיניסטיות חיי המשפחה נדחקו לקרן זווית, אנו רואים חברות הייטק המחצינות עצמן כדואגות לאימהות בכך שפותחים משפחתונים בעבודה, אך לא, הם ממש לא רואים את צרכי האישה , הם רוצים אותך קרוב קרוב אליהם, שבויה בידם,  את תעבדי כל היום, תרגישי בעבודה כמו בבית, ואכן זו תהיה המציאות, את תתני  את נשמתך לעבודה ולבית כבר לא יהיו לך כוחות,  יקירה, את מחליפה חיי נצח בחיים ארעיים, משפחתך זה הנכס הכי יקר לך, זה הנצח שלך, ההמשכיות, ביום שלא יהיה להם אינטרס להעסיק אותך את כבר לא תהיי שם, את תאבדי הכול, את שני העולמות וחבל. 

זה היצר הרע בהתגלמותו, אנחנו נמצאות בעידן של מאבק על הזהות המגדרית (כמו הלאומית, דתית) רוצים להחליש את התא המשפחתי הכול כך קדוש לעם ישראל, נוטלים מהאישה את המהות שלה, משקרים אותנו, משכרים אותנו, גוזלים את הדבר היקר ביותר שלנו -האימהות. רואים בילדים משאב שסוחט אותנו, שואב אותנו, במקום להכיר ולהוקיר את הטוב שיש בילודה.

אני מטפלת בזוגות רבים שמשתוקקים לילד- אני רואה את ההערכה שלהם לילדים, הכמיהה והרצון הטהור הזה, צריכים לדרבן אותנו -הזוגות שכן זכו למתנת שמיים זו להעריך ולא לראות זאת כמובן מאליו. 

עם ישראל מסר את נפשו לאורך כל הדורות, במצבי קיצון, לחזק את הילודה, גם בדורנו, דור השפע לא ניתן ליצר הרע לטשטש את העיקר מול הטפל.

אני לא שוללת מצבים בהן האישה יותר חלשה וכדומה, כל אחת תעשה שאלת רב, אני כן אומרת שלכל אישה יש בחירה- תהיי כנה עם עצמך, תשמרי על עצמך, ישנן נשים בעלות מודעות גבוהה שיודעות לנהל שיח פנימי עם עצמן מה טוב ומה נכון עבורן  ומה לא. ילדים זה שמחה אבל צריך גם להכיר בעצמנו, ולשמור על הבריאות שלנו. תבחרי במה שטוב לך.

אני לא יכולה להתעלם מהדבר הבסיסי ביותר וזו הזוגיות, זה התא הגרעיני של המשפחה, היסוד החשוב ביותר, גם כאן היצר נכנס ומחבל, אין זמן להשקיע, אין כח וחבל.  

יש גיל שהזוגיות מקבלת מפנה בכמה היבטים ואז רואים את מי שהשקיע בקשר, רואים את הרצון לחבור ולהתחבר יותר, הבנייה היא אחרת לחלוטין ממש. יש למה להתגעגע, לעומת אלו שלא ראו בכך צורך קיומי, ובצעירותם  זלזלו, לא השקיעו מספיק, לא הייתה מודעות,  ה'ביחד' מתפרק, הבסיס נעלם וקשה יותר לאחות זאת, וחבל. 

 אני ממליצה בחום לכל הזוגות. 

תחזרו הביתה במהות שיהיה רצון להיות יחד, תשקיעו כמה שיותר.

שימו את המשפחה בראש. תחיו את זה, וראו רק ברכה מכך.

 סבתא, את גם אימא?!

לעיתים אני שומעת אימהות שאומרות שהן מחכות ליום הן יפסיקו ללדת והילדים יגדלו ואז הן תתחלנה לחיות. וזו עוד אשלייה של היצר, זו טעות גדולה.

לעומתן יש את הנשים שרוצות עוד גם אחרי גיל 40 מהסיבה שהן רוצות תינוק, ישנה אשלייה שלגדל תינוק יותר קל. וזו גם טעות גדולה.

זה לרצות בובה, שלובשת מה שאת רוצה, רוצה מה שאת רוצה. זה חד צדדי, את מאכילה ולא מכילה.

את נבחנת כאימא כאשר הילד גדל. להכיל אותו ולהיטיב לבנות קשרים אתו,  זה אחד מהכלים העוצמתיים של האימהות. אם תלדי ילד בן 17 , לא היית רוצה כל כך ילדים… , הקדוש ברוך הוא דאג שהם יהיו כאלו מתוקים כדי שתהיינה לנו כוחות לטפל בהם במסירות סביב השעון.

אבל כשהם גדלים -זה המבחן האמתי- האם תשכילי להכיל אותו , להאמין בו ולתמוך בו בכל צרכיו?

אמנם את לא קמה בלילה להניק או לתת בקבוק, אבל את מדירה שינה מעינייך מרוב דאגה לו ומחשבות עליו. האימהות רק הולכת וגדלה, כאשר הילדים מתחתנים, זו אשלייה לחשוב שהנה בא השקט, ההיפך, זה הופך למורכב יותר, הצורך לארח אותם, להזמין אותם, זה לא קל, זה מחייב, את הדוגמה האישית. כאן במקומות הרגישים/ מורכבים הללו, את נבחנת על ידי כמה זוגות עיניים, במעשיך- את נותנת אמירה, וזה חלק אינטגרלי מהאימהות.

צריך לזכור- כי כל פעולה שעושים עבור הילד- את יולדת אימהות לילד, יולדת מחדש. 

כשהם קטנים- יושבים על הידיים, 

כשהם גדולים -יושבים על הכתפיים.  

זו לא קלישאה, יעידו הורים לילדים בוגרים.

-רגע לסיום, אי אפשר שלא לדבר על גיל המעבר.

כל גיל המעבר זו תקופה נהדרת, זה אמצע החיים, לא סוף החיים, הילדים יוצאים מהבית, הקן מתרוקן, ופתאום יש זמן לזוגיות, והיא מתחדשת ונהיית אחרת. וכאן אני חוזרת ומדגישה שוב-

מי שעמל בגיל צעיר, ובנה את יתדות ביתו בתבונה ובהתמדה- יקצור את הפירות, יראה את הברכה.

(לתשומת לב הצעירים),

אבל תמיד צריך לדעת שלכל בעיה יש פתרון- תמיד כדאי לבוא ולהתייעץ, עם רצון אפשר לכבוש הכל,

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כל זמן שהנר דולק- אפשר לתקן.

זה חלק מעבודת ד' שלנו- לא פחות!.

 מילה לסיום-

אימהות יקרות,

קיבלתן מתנה יקרה- אימהות , השתמשו בה, שמרו עליה. אל תתנו לאף אחד לבלבל אתכם ולהסיט אתכם מהדבר החשוב ביותר לעם ישראל- התא המשפחתי, אנו נמצאות בדור שהערפל שולט והגבולות פרוצים בכל תחום, תשמרו על הבית, תשקיעו בבעל ובילדים,  הזמן חולף ביעף, ומה שנשאר זה מה שהשקענו ובנינו, קחנה את הכוחות והעוצמות שבכן והנפנה אותו, אתן יוצרות עולמות ובידכן עיצוב דור הבא של עם ישראל. 

תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.  

ד"ר קטן מציעה ייעוץ במגוון תחומי התמחות, כגון ייעוץ לכלות לפני החתונה בהסדרת התאריך ותכנון ילודה, בירור ראשוני של אי פריון, ייעוץ לגיל המעבר כולל חיי אישות, הסדרת דימומים לא סדירים, ייעוץ לתכנון משפחה, ייעוץ בנושאי זוגיות ואישות ועוד.

כל הפרטים באתר>>

 "אני מזמינה אותך לקבוע תור בשיחת ייעוץ טלפונית, אישית,  לשיח מלב אל לב, במחיר מיוחד לימי הקורונה. כך, לא תצטרכי לצאת מהבית, לחפש חניה, ולחכות בתור. תוכלי לשבת בכורסה ביתית עם קפה ומאפה, ולשוחח בנינוחות. כך תעשי צעד חשוב בדרך לפתרון הקושי שאת חווה. כל הפרטים באתר שלי."

כנסו לאתר>>