אאא

שלום שמי חננאל ואני בן אחת עשרה וחצי ו... אני לא נרדם.. כבר אחרי עשר וחצי בלילה. מחר בצהריים יתנגן השיר 'הנשמה לך' כצלצול סיום יום הלימודים האחרון לחודש אלול ולשנת תש"פ (בת"ת שלנו הצלצול מוחלף בהתאם ליום/לתקופה/נושא מבצע, ועוד). העיניים לא נעצמות, הלב זז מהר מדי, אבל הסיפור העיקרי אצלי זה כרגיל, 'הראש' שעובד שעות נוספות.. באמת "הנשמה שלי", למי היא, לאן היא.. אני כבר חודש בכיתה ו'. מה ואיך יהיה. איך תראה השנה הזו, כמו בכיתה ג' או כמו בד' או כמו ב...

סוף כיתה ה', היה לא משהו. האמת, שלא רק הסוף, גם השנה עצמה. ועוד לפני הקורונה. לא התחבר לי עם המלמד. וכנראה שגם לו לא התחבר איתי. מהרגע הראשון הוא אמר שאני זז יותר מדי. שאני מדבר יותר מדי. ושאני שומע פחות מדי. נראה לי שהוא צדק. לפחות ברגע הראשון. כי ככה אני בהרבה 'רגעים ראשונים'. בזמן של 'התחלות חדשות'. ההתרגשות שלי עולה. אני מוצף. ואני מדבר. וזז. ולא כל כך שומע..

וזזתי. ודברתי. ולא שמעתי, גם את הרב חזקי קשוחוביץ - המלמד של כיתה ה'. ולכן, כבר אחרי חצי שעה בשיעור הראשון של השנה הובלתי אחר כבוד אל אחורי דלתו של המנהל הרב גבריאל גבולינסקי. ולא חזרתי לכיתה עד שהוחתמתי על 'חוזה' עם המון סעיפים של משמעת, ומחויבות "ועמידה בכללים", עוד כל מיני מילים של אנשים גדולים שלא הבנתי והתביישתי לשאול. ככה התגלגלתי כל השנה, מהרב קשוחוביץ אל הרב גבולינסקי ובחזרה..

ככה זה כמעט כל תחילת שנה. אני מפחד מהרגע הראשון, מהרושם הראשון (שאמא שלי אומרת שאין לו הזדמנות שניה), ועוד דברים. למשל, ששוב אהיה הראשון מחוץ לכיתה. נהייתי אלוף בלהסתיר את זה. בצחוקים. בחיקויים. אפילו קצת חוצפות. אבל מי שממש הקשיב לי יכל לשים לב שזה יותר עצוב ממצחיק. 

חוץ מכיתה ד'. שם, מהשנייה הראשונה, הרגשתי שאצל הרב יפתח לב-טוב שליט"א זה יהיה אחרת.. הוא עוד לא אמר או עשה כלום, ואני נהייתי רגוע. רק מאיך שהוא הסתכל עליי. הרגשתי שהוא מכיר אותי בלי להכיר אותי.

ולא טעיתי. מה שראיתי בעיניים של הרב יפתח ברגע הראשון נשאר כל השנה. ויש מצב שיישאר איתי להמשך החיים שלי (כנראה שאמא צדקה. אין הזדמנות שניה לרושם ראשון..). המבט של הרב לב-טוב הבטיח, וקיים. כל כיתה ד', הרגשתי שלא משנה מה, יהיה ב"ה בסדר. הוא מאמין בי. וזה מה שגרם לי להאמין לו. להאמין בו.

הרב יפתח הוא המלמד הראשון שהקשבתי לו באמת. הרב יפתח הוא המלמד הראשון שהקשיב לי באמת. הסבלנות שלו השתלמה לשנינו. לי, כי הוא אהב אותי. ספג, שתק 'ולא ראה' חלק מהשטויות שלי. ו.. ככה הוא גם לימד אותי המון. לא רק תורה, אלא 'לימודים של החיים'. כאלה שלא כתובים בשום ספר. למשל הוא לימד אותי מה זה "והתעלמת מהם" – פעמים שאתה מתעלם כשילד "מתחיל" איתך / מפריע לך (וכדי שבאמת אאמין לו הוא אמר לי שזה לא רק לילדים. זה עובד גם בשבילו כמלמד..). הוא גם לימד אותי להתיידד עם 'גבולות'. כן. הרב יפתח אמר לי שגבולות זה מתנה. שהם שומרים עליי, והם טובים לי. והרבה פעמים הרגשתי ככה. עד שאני והמנהל הרב גבולינסקי היינו 'חברים טובים' כל כיתה ד'.. וכמעט קניתי לו "גבולות" כמתנה לסוף השנה..

וזה השתלם גם לו, כי עשיתי פחות שטויות. פשוט קיבלתי את ההערכה שהייתי זקוק לה בצורה בריאה יותר. ובכלל, נהייתי חייל שלו. ממש (לא שאני יודע איך זה עם חיילים. ככה נראה לי). לא רק שאירגנתי לו קבוע כוס מים קרים וחבילת טישו כל בוקר והפסקה? על השולחן, או דאגתי לרוקן את הפח של הכיתה שלנו לכיתה המקבילה, אני זה שמחק כל סוף לימודים את הלוח והרים את הכיסאות שהתלמידים לא הרימו. נראה לי שקצת לפני חנוכה, הרב יפתח אמר לי שקוראים לזה אחריות. ושאני 'בחור אחראי' (חוץ מהעניין עם הפח של הכיתה, שזה פחות מתאים. אבל נתעלם. כי יש פה והתעלמת..).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

התפקידים זרמו לכיוון שלי ואני נהייתי עסוק. ממש. מה שהרב יפתח אמר, קרה. כאילו, דאגתי שיקרה. ייבשתי פירות לפני ט"ו בשבט, ובראתי המן לפני פורים. שרפתי כל מיני חמצים בפסח, וגולת הכותרת, הייתי האחראי על מדורת ל"ג בעומר של הכיתה. לדעתי, תפוחי האדמה (קרטושקעס, בלע"ז) מעולם לא היו מרוצים יותר מאיך שהכינו אותם. התאמצתי בשביל הרב יפתח. הוכחתי לו שאני בחור אחראי.

אז זהו, עכשיו אני בכיתה ו', ואני לגמריי סגור על איך זה עם הרב עויזר גרוסמן המלמד שלנו.. יש רגעים שנראה לי שהעיניים שלו דומות לאלו של הרב לב-טוב. גם הלב שלו. ויש רגעים ש.. העיניים שלי נסגרות.. כי אני נרד..

ובחלום ניגשתי אליו. לר' עויזר. רגע לפני הצלצול, ואמרתי לו. שפשוט לפעמים הגוף שלי זז מהר יותר מידי, ולפעמים אני משתעמם ומאבד סבלנות. וגם שפשוט קשה לי לשבת כל כך הרבה זמן, והמחשבות שלי נוסעות לכל מיני מקומות, והמאמץ להקשיב, מעייף אותי. וכשאני מותש, אני מתוסכל גם מהמחוגים של השעון. כי הם  זזים עוד יותר לאט. אבל.. אני אוהב את התלמוד תורה. ואני רוצה להצליח. ושהוא וההורים והמשפחה שלי והחברים שלי יהיו שמחים בי. ואצל הרב יפתח זה עבד טוב. גם לי. וגם לו.

נראה לי שרציתי להגיד לו שאני יודע להיות חייל. ובחור אחראי, ולהכין קרטושקע'ס, ולרוקן פחים.. אבל לא היה מספיק זמן. ואולי בכלל בסוף כן היה, ככה זה חלומות, הם מתערבבים עם המציאות, ואני גם  לא בדיוק זוכר הכל. אני כן זוכר, שר' עויזר חייך אליי. ואמר לי שזה בסדר. שאבא ומאמא דיברו איתו. והוא מבין שיש לו פה עסק עם בחור אחראי, ויש לו כמה דברים אחראיים מאוד לתת לי.

הכותב מחנך ועו"ס, מנחה קבוצות הורים וילדים במכון הקשב