אאא

 הסבא הלך עם הנכד בן השנתיים וחצי בחופשה הקצרה לבקר ב'גן החיות'.

כשהם עברו ליד הכלוב של האריה שאל הנכד הקטן: "סבא, מי זה?"

והסבא ענה: "מתוק שלי, זה לא 'מי', זה 'מה'- זה אריה!..."

לאחר מספר דקות הם עברו ליד כלוב של פיל והנכד שוב שאל: "סבא מי זה?"

והסבא מגיב: "נכדי היקר, גם זה לא 'מי', זה 'מה'... זהו הפיל!

לאחר דקות נוספות עובר לידם בן אדם. הנכד הקטן שואל: "סבא מה זה?"

"לא נכדי האהוב, זה לא 'מה', זה 'מי'... זה- אדם!..."

המשנה במסכת אבות מגדירה את המשוואה הפשוטה: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני"

בעל ה"דמשק אליעזר" מסביר אותה כך: אדם שדואג רק לעצמו, אז "כשאני לעצמי- מה אני", הוא בבחינת 'מה'- כמו בהמה. רק אדם שחושב גם על השני הוא 'מי'- בן אדם.

משמעות הפסוק אם כן היא: "אם אין אני לי- מי לי" אם אני לא דואג לעצמי אז רק 'מי' לי- כולי רק לזולת, "וכשאני לעצמי- מה אני" ואם אני אנוכי וחושב רק על עצמי, אז אני לא מי, אני 'מה'- מה אני?

הבינה להתבונן ולהבין את הזולת

"אתה חונן לאדם דעת ולאנוש בינה".

אדם-דעת, אנוש-בינה.

לא בכדי הלשון מפנה אותנו לשמות של ראשוני הבריאה, אדם הראשון ואנוש, שמאפיינים לנו שני דורות שונים כמו התפתחות תהליכי הדעת והבינה בעולמנו.

באדם הראשון הקב"ה טבע שינצל את כל ה'דעת' שלה הוא היה זקוק לו, ובנוסף לכך אדם הראשון גם אכל מעץ הדעת והוסיף לדעת טוב ורע בערבוביה. אך הוא הכיר רק את עצמו.

אנוש שהיה כמה דורות אחריו כבר למד "בינה", הוא למד 'להבין' שיש עוד אנשים בעולם הזה, שצריך לחשוב מעבר לאדם עצמו, זוהי בינה.

בעניין זה ישנה מחלוקת במפרשים האם בינה היא דרגה גבוהה יותר שהתפתחה עם הזמן או שמא דווקא זו דרגה עממית יותר ופחותה שנצרכה לדור אנוש, והיא מהווה את הבסיס שהיה חסר בדורו הגבוה של אדם הראשון שידע (תוצאה) מבלי להבין (תהליך).

היכולת להבין דבר מתוך דבר אחר לחלוטין, היכולת לחבר ולהפיק מחשבה נוספת על הזולת ולא רק על עצמי כבן אדם שמרגיש רק את עצמו ומלא במודעות עצמית אישית.

'דעת' מכוונת למודעות אישית ו'בינה' היא היכולת להבין את הזולת- אינטליגנציה רגשית.

כל בן אדם, כל אחד מאיתנו מורכב מרבדים שונים של הבנה.

ישנם חוקרים ופסיכולוגים שונים שגם ניטרו ונתנו נקודות ציון בגיל וזמן שבהן מתפתחים אצלנו השלבים של המצפון, המוסריות וההתחשבות בזולת.

בעידן החדש יש שגם כינו את זה "בצל המודעות", מכיוון שהוא מורכב מכמה רבדים שהם כמו שכבות זו על גבי זו.

שכבה א'- מודעות לרגשות שלי

שכבה ב'- סיבתיות- מדוע אני מרגיש כך? מה השורש?.

שכבה ג'- עולם ערכים. האם וכמה הערכים שהובילו אותי לחשוב כך בקיבעון מסוים נכונים/מוצדקים?

שכבה ד- מודעות סביבתית. האם הערכים הללו עולים בקנה אחד עם של הזולת? איך אני מגיב כשהם מייצרים 'קונפליקט' חיצוני או פנימי? מה 'סגנון התקשורת' שלי וכיצד אני פותר בעיות שכאלו?

בשבילי נברא העולם?

"כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה בהרגשה המיוחדת שלו, על פי שורש נשמתו... ובהיותו צועד דרך חיים...במסלולו המיוחד...ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית מהאות המיוחד שלו בתורה... 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'..." כותב הרב קוק

'בשבילי נברא העולם'

בשבילי, ו'בשביל שלי'.

עלינו לדעת ולהבין שהסיפור האישי שלנו כאדם מספיק משמעותי ומיוחד כדי שהעולם כולו יברא בשבילנו, בשביל הדרך המיוחדת שלנו בעולם, בשביל הסיפור הייחודי שלי.

"ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי... חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת ה'אייכה', זנה אחרי אלוהי ניכר, את אניותו העצמית עזב" (הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', ק"מ וקמ"א)

בתיקוני הזוהר (צ"ג ע"א ובשל"ה פסחים, דרוש ג' לשה"ג) מבואר שהבעיה ב'עץ הדעת' לא היתה עצם נוכחות הטוב והרע שבו אלא הערבוביה שביניהם, מחדירים יסוד של בלבול ואי ודאות שמוביל לאי בהירות ושאלות של אסור או מותר, טמא או טהור, פסול או כשר.

עץ אי הודאות של סיפורו האישי של אדם הראשון, שהכניס אי וודאות אל עצם הווייתו.

דומה כביכול לא האמין שיש לו סיפור בעל ערך משל עצמו והיה זקוק לדעת הנחש- הסביבה החיצונית- כדי שישקפו לו את עצמו ותפקידו בעולם.

השלב הראשון הוא מודעות עצמית, הבנה והשלמה עם מי ומה שאתה. עם השביל שסלל לך הקב"ה בעולמו, הדרך המיוחדת אך לך להיפגש בו.

אך זו רק תחילת הדרך.

אתה לא יחידי בעולם...

בהמשך תוכל לפגוש בנוסף עוד 'אנשים טובים באמצע הדרך', כאלו שיהפכו עבורך למשמעותיים, לחלק מהותי מחייך, שתוכל להעניק להם וללמוד מהם בצורה שתפרה אותם ואת עצמך גם כן, לעשות חיבורים טובים ונכונים, לראות ולהיות מודע גם לסביבה הרחבה יותר במעגלים נוספים.

להבין שה"הם" זה חלק ממך, האדם השלם.

לעולם לא תדע באמת מאיפה הנשמה נכנסת אליהם.

מאיפה יוצאת ונכנסת הנשמה?

ידידי הרב יהודה דרורי סיפר לי על אביו זצ"ל, שניהל את ארגון "אל המקורות", שהיה מחלוצי הארגונים שעסקו בחיבור ליהדות בארץ, ועל מכתב מיוחד שקיבלה המשפחה לאחר פטירת אביהם מאישה אלמונית שתיארה כי במסגרת אחד הסמינריונים שנערכו בעבר הרחוק בבתי מלון הגיע הרב דרורי עם משפחתו כדי להרצות ולקרב אנשים שהיו מעוניינים להכיר ולהתקרב לדת.

"עד אז 'רב' היה בשבילי מושג למשהו כזה 'שחור ומיושן' ששייך לעבר, ולכן למרות כל מה ששמעתי ונהניתי מכל דבריו בהרצאות, זה לא באמת דיבר אלי.

רק כאשר הגעתי בבוקר לחדר האוכל וראיתי אותו עם הילדה ובקבוק השוקו - השפיע עלי המראה הביתי והפשוט הזה יותר מכל השיחות בעולם.

מה שהשפיע עלי לשנות כיוון היה בסופו של דבר ההתנהגות האנושית עם הילדה בחדר האוכל, כשעקבתי אחריו וראיתי איך ה'רב' הרציני והמכובד מתייחס לילדה שלו בשמחה ובשלוות הנפש - זה מה שבאמת גרם לי לרצות לחזור בתשובה, יותר מכל שיחה או הרצאה".

כאשר בהזדמנות אחרת התייחס הרב דרורי זצ"ל לצורה שבה נבנו הסמינרים הללו הוא תיאר בעצמו כי היו שהתחברו בהרצאות, היו שהתחברו בשיחות הסימפוזיון, היו שמצאו את עצמם דווקא במעגלי השירה והיו כאלו שדווקא שגילו טפח כאשר הכירו והתחברו אישית ואנושית למשפחה החרדית שאצלה התארחו.

הוא אף היטיב למצוא לכך קישור מכונן מ'בראשית':

קין היה הראשון שרצח בן אדם בעולם, את הבל אחיו. מובא על כך במדרש כי הוא "עשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יצאה".

מאחר וקין היה הראשון שהרג בעולם הוא לא ידע עדיין מהיכן בדיוק יוצאת הנשמה וכתוצאה מכך הוא פצע את אחיו מספר רב של פעמים.

כנגד אותה "יציאת הנשמה" הסביר הרב דרורי זצ"ל, כך גם מתבצעת "כניסת הנשמה".

לעולם לא נוכל באמת לדעת מהיכן היא תכנס לאדם אחר, מה תהיה הנקודה המשמעותית שתשפיע על נפשו ותגרום לו לשינוי מקדם, לתחושה של התעלות ומוטיבציה להתקרב.

האם זו תהיה ההרצאה הטובה, שיעור התורה או שמא האווירה הנעימה והידידותית בחדר האוכל...

לכן עלינו לנסות תמיד לפעול ולהיות אמיתיים בדרכים שונות ומגוונות. לפצוע 'פצעי כניסה' רבים ככל שנוכל כדי לאפשר לנשמה להיכנס ולהשפיע.  

כדי שנוכל להיות "בן אדם", במובן השלם של המילה.

כזה שחשוב לו גם ה"מי" שסביבו ולא חי רק בתור בהמה שחשוב לה ה"מה".

כזה שמצליח לקלף שכבה נוספת בבצל המודעות ב"דעת" שלו ואז לגלות ו"להבין" שב'גן חיות' הזה שנקרא 'עולם', יש עוד אנשים בעולם שזקוקים לו, והוא להם.

בורא פרי האדם

"מה מברכים על תפוח אדמה?" שאלתי את אחד מילדיי כשהיה קטן במהלך הארוחה

"בורא פרי האדמה" הוא השיב, והחזיר לי בשאלה מתוקה משלו:

"ומה מברכים עלי?..."

'נו מה?'... שאלתי

"בורא פרי האדם!..."

בתקופה מורכבת שמאתגרת את כלל ישראל מבחינות כה רבות, הסוגיה האנושית והחברתית תופסת לה מקום רב יותר ויותר.

לעיתים עושה רושם כי מדובר ב'מלחמת הישרדות' שבה כל אחד מבין בעיקר את עצמו ומתקשה לקבל ולהכיל מישהו שחושב שונה ממנו.

הפערים והשסעים הולכים ומתעמקים; ימין ושמאל, חרדים וחילונים, ליטאים וחסידים, חובשי מסכה אדוקים ו'מכחישי קורונה' סדרתיים, נבדקים ומזלזלים, שוטרים ומתחתנים...

סוגיות שהודחקו ולא נמצאו להן הבנות ופתרונות במשך שבעים וכמה שנה של מדינה, כמו האם המדינה היא קודם כל "יהודית" או קודם כל "דמוקרטית", צפות כעת שוב במלוא עוזם ומצריכות להתמודד איתן בפועל ולקבל החלטה, מבלי יכולת להדחיק עוד ועוד

הרשת מוצפת בדעות וסיקורים מכל וכל שרק מעצימים את ההתבצרות בדעה האישית ואת חוסר היכולת לנהל דיון ודיאלוג קשוב עם האחר.

גם בשיח הבין-מגזרי נראה שהשנאה וההסתה מפעפעות וגורמות לחיבורים טובים לקחת צעד לאחור. תהליכים שנרקמו בעדינות נפרמים לצערנו הרב בברוטאליות שמתלקחת באש המחלוקת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

פרי מורכב הוא האדם שנברא בצלם, מורכב מכל כך הרבה קולות ומחשבות, שבכולם נוכל למצוא אם נרצה באמת את 'נקודת האמת' וההבנה, אך כמו תמיד מלאכת האיזון וראיית המורכבות היא מלאכה קשה שבמקדש.

איננו יודעים מהיכן נכנסת הנשמה ומהיכן היא יוצאת, ולכן יותר מתמיד עלינו לשמור כעת בזהירות רבה על עצמנו, גם בגופנו וגם במילים שיוצאות מפינו, לזכור שיש 'זולת'- גם אם הוא חושב ממש שונה ממני ואפילו מזיק לי. כי להיות לבד, אני ואפסי, מזיק לא פחות.

זה לא עניין של 'מה', זה עניין של 'מי'.

כשנזכור שיש 'מי' נוסף, 'למי' ועל מי לשמור, את מי לכבד ולהכיל, נזכה להיות 'אני' שלם ומורכב יותר, בוגר יותר, בשל יותר.

די לחפש (ולמצוא) אשמים! השינוי מתחיל בנו.

"אם אין אני לי מי לי".

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד.

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים היומית בואטספ: Merkazkuma@gmail.com