אל תיגע בי!
הסופר מאיר שלו משתף: לפני שנים פגשתי אדם מיוחד במינו, פרופ' דרור שדה ז"ל.
פרופ' שדה היה פיזיקאי ואני שאלתי אותו מדוע הוא בחר בתחום הזה?
הוא סיפר לי סיפור מעניין: בשנת 1943 הוא היה תלמיד כיתה ג' ב"בית הספר לנערים עובדים" שבחיפה. היה להם שם מורה לטבע ששמו היה יעקב איצקוביץ.
במשך שנה תמימה לימד המורה איצקוביץ את כיתה ג' ב"בית הספר לנערים עובדים" בחיפה רק על צמח אחד, ששמו העממי הנפוץ הוא "אל תיגע בי" ושמו המדעי הוא "מימוזה ביישנית".
לצמח הזה יש תכונה מעניינת: עליו נסגרים במהירות כאשר נוגעים בו, זאת בכדי להרתיע את הבהמה שרוצה לאוכלו. זה קורה גם בתנאי שרב ובמשך הלילה.
במשך שנה תמימה, שנת הלימודים 1943 כולה, למדו ילדי כיתה ג' של "בית הספר לנערים עובדים" בחיפה רק דבר אחד – את התנהגותה של המימוזה הביישנית.
הם גידלו אותה בחדר טבע, טיפלו בה, השקו אותה, צפו בה וחקרו אותה. המורה יעקב איצקוביץ גם הוציא אותם אל הכרמל לעקוב אחריה במקום חיותה הטבעי.
פרופ' שדה סיפר לי שאיצקוביץ מינה אותו להיות האחראי על כיבוי האור בחדר הטבע, וכך הוא הבחין בדבר מעניין – שאופן הסגירה של העלים בלילה שונה מסגירתם באור יום. לא נכנס לפרטים, אבל המורה בדק ומצא שמדובר בתגלית של ממש ודאג לפרסמה בעיתון מדעי.
"בכיתה ג' ההיא היינו שמונה תלמידים", סיפר פרופ' שדה, "שלושה מאיתנו נעשו מהנדסים, שתיים נהיו למורות, אחד משפטן ושניים פרופסורים באוניברסיטה. אני מאמין שיעקב איצקוביץ תרם לכך תרומה של ממש".
"האם מישהו מכם עסק בבוטניקה?" שאלתי.
"לא" הוא אמר, "אנחנו לא למדנו ממנו בוטניקה, אנחנו למדנו ממנו לחקור וללמוד ולגלות".
"והמשכתם ללמוד איתו גם בשנים הבאות?"
"לא," אמר פרופסור שדה. "בסוף אותה שנה התלוננו כמה הורים שהמורה יעקב איצקוביץ לימד אותנו רק על צמח אחד ולא הספיק את כל תוכנית הלימודים, ומנהל בית הספר פיטר אותו".
למידה מקרוב
קל לנו לפעמים להבין שלמידה נמדדת ומכומתת.
יש ספרי לימוד וקצב התקדמות, יש הספקים שצריך לעמוד בהם, מבחנים שנועדו כדי לקבל ציונים בתעודה שמגיעה בזמניה הקבועים ומאפשרים להעלות שלב לכיתה נוספת, לישיבה או לסמינר. למידה היא שם נרדף למערכתיות וארגון שיטתי.
קל לטעות ולחשוב שגם חינוך הוא כך, מגמתי, שיטתי ו'מרובע'.
בעוד דווקא האתגרים שמונחים בפתחנו כיום, כמו "הלמידה מרחוק" למשל, מדגישים בפנינו עוד יותר כי אם את הלמידה השיטתית אפשר איכשהו להעביר דרך הטלפון או ה'זום', לא נוצר עדיין תחליף אמיתי לקשר, לפגישה הפרונטאלית והבלתי אמצעית "מקרוב" של מחנך ותלמיד.
מישהו שיראה ויכיר את התלמיד, יזהה מהן חוזקותיו ומהן חולשותיו וכיצד להוביל אותו להצלחה האישית שלו, "מישהו אחד שיאמין בו".
אי אפשר לדלג על התהליך ולהשיג רק את ה'תוצאה'. התהליך שנדרש, כך מסתבר, הוא הרבה יותר מלדפדף דפים בספר בקצב הנכון.
עולם החינוך הבלתי פורמאלי שנכנס יותר ויותר לעולם הלמידה מגלה כי הדור החדש (וכנראה שגם הישן) זקוק ליותר מ'טקסט ללמידה'. הוא זקוק לחיבור, להבנה, לרגש.
לראות ולחוות את הדברים בעצמו ומתוך בחירה.
כי כמו המימוזה הביישנית שלנו, גם כשנוגעים בהם בלי עדינות הם 'נסגרים', לכן כדאי לעקוב אחריהם במקומם הטבעי והנח, לאפשר להם לחקור ולחוות, בקצב הביישני או הטורף שלהם עצמם ולתווך להם את העולם.
"הנה מצות חינוך היא להתרגל במעשי המצוות ובתורה. ולכאורה, הלא כאשר מתרגל נעשה כ"מצוות אנשים מלומדה", ועל כרחך שמצות חינוך עניינה להתרגל שיהיה מוסיף והולך בכל עת, ובכל יום יהיו בעיניו כחדשים, וזה "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו שלא יסור מעניין החינוך, שבכל יום יהיה לו חינוך והתחלה מחדש".
חינוך אינו הרגל בלבד, שכן יש פגם בעשייה שנעשית מתוך התרגלות בלבד. החינוך הוא התחלה מחדש, והוא כולל בתוכו את ההרגל להתחדש בכל יום. אם האדם מתרגל להתחדש ולהתרגש מלימודו בכל יום מחדש, גם כאשר הוא זקן אפילו הוא לא יפסיק להתחדש. (שם משמואל, מקץ תער"ב)
"לא את אומנות החינוך של הפדגוגיה כוונתינו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד. את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים". (חובת התלמידים)
ישנם לא מעט דברים שעלינו לחקור, ללמוד ולגלות, בקצב אחר משלנו. להתחבר ולהתנסות ולהבין גם שיש דברים שאי אפשר להיבחן עליהם ברגע שסיימת ללמוד אותם. ובעצם, אולי מדויק יותר לומר שלא סיימת לעולם ללמוד אותם.
למשל, אמונה.
רצף האמונה
בשיחה של ידידי עם ביתו התגלגלה השיחה לנושא האמונה. האב השכיל ללמד את ביתו הבוגרת כי אמונה זה לא משהו שיודעים או לא יודעים, מאמינים או לא מאמינים, אלא זה תהליך ארוך שמתפתחים בו, וזה גם דבר שמתקדמים בו עם השנים והזמן.
הוא ניסה להדגיש לה את ערך ה"מימוזה הביישנית" שבאמונה, לגרום לה ללמוד שיעור לחיים כי אמונה היא לא מצב בינארי, אלא מצב דינאמי, אורגני וחי...
אמונה וביטחון הם קשר מתהווה בין בורא ונברא, הם מערכת יחסים עמוקה, שככל קשר יודעת גם עליות ומורדות.
הגר"ח פרידלנדר כותב בשם רבי ישראל מסלנט כי "מקובל שיש דרגות רבות באמונה, כשם שיש דרגות רבות באמון. יש אדם שאמונו בשני הוא במדרגה שיהיה מוכן להלוות לו סכום קטן, אך לא סכום שלמעלה מזה, כי אמונו באדם זה הינו מוגבל, ואולם כשיבוא אדם אחר שיש לו בו אמון גדול יותר, ממילא יהיה מוכן להלוות לו סכום גבוה יותר וכן הלאה, כך גם באמונה כשבא משה וטען "והן לא יאמינו לי" והלא ברור שבאותה שעה היתה בהם אמונה וכך אכן השיבו הקב"ה "בני הם מאמינים בני מאמינים" (שמות רבה פ"ג יב) אלא שהיתה זו אמונה בדרגה פחותה והויכוח בין משה להי"ת היה האם מדרגת אמונתם מספקת להאמין שמשה הוא הגואל, ובקריעת ים סוף גדלה האמונה עד שהגיעה אל שיא מדרגת האמונה במתן תורה".
אברהם אבינו, סמל ומודל האמונה, שקיים את התורה כולה עוד לפני מעמד הר סיני, שהכיר את הבורא ומסר נפשו על אמונתו בכבשן האש ובעוד נסיונות רבים שחישלו אותו כאדם מאמין, מלמד אותנו כי אמונה היא לא סטטית אלא היא דרך חיים.
אלו הם נסיונות רצופים שמלווים אותנו לאורך כל החיים, עם עליות וירידות.
גם אברהם אבינו לפעמים מבקש אות מהקב"ה ומנהל איתו דיאלוג ולעיתים מקבל כמובן מאליו את ההבטחה ולפעמים גם לא זקוק כלל להבטחה.
מדובר ברמות מתפתחות של אמון.
אנו מקריבים על האמונה שלנו לא מעט ולא פעם, בכל מישורי החיים: באורחות החיים, בפרנסה, קריירה, פנאי, התנהגויות ורצונות. יש במהלך כזה מידה רבה של הבעת אמון בבורא.
גם אם נראה לנו כי עדיין איננו במצב של למסור נפש על האמונה יותר מכך, בוודאי שיש בנו אמונה.
די להביט על עצמנו ועל חיינו כדי לראות כמה אנו מוסרים נפש על חיי האמונה ומתפתחים בה עם הזמן עוד ועוד. אמונה נקנית בהדרגה ואין בה "הכל או כלום", וגם לרכוש אותה לא שייך ביום אחד- מאפס להכל.
משום שאין אמונה סטטית ואחידה, יש גלים, יש חיים.
כל חוויה של אמונה שלנו, של חיבור והתקרבות להקב"ה במסע חיינו הם מעלה גדולה ותורמת.
'צדקה'.
"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים היומית: Merkazkuma@gmail.com