א. מקור הדין
בפרשת קרבן חטאת נאמר " ואשר יזה מדמה על הבגד... תכבס במקום קדוש" (ויקרא ו כ). מפסוק זה למדים כי בגד שניתז עליו דם חטאת יש לכבסו ולנקות אותו מדם החטאת שנדבק או נבלע בו.
המשנה בזבחים (צג ע"ב) אומרת שדין ניקוי בגד מדם החטאת מתייחס לא רק לבגד רגיל אלא גם לבגד שק ולבגד עור "אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס..."
בהמשך הסוגיא מביאה הגמרא את דברי רבא הסובר שמותר לתת מים על גבי המנעל בשבת כדי שהלכלוך יוסר מהנעל וזאת משום שאין בנתינת המים בלבד כדי כיבוס , אך אסור לתת מים ולשפשף את הנעל, משום שאיסור כיבוס (מלבן) שייך גם בעורות וכפי שהמשנה בזבחים אומרת שיש דין כיבוס גם בבגדי עור.
עוד עולה מסוגיית הגמרא, שיש הבדל בין עורות רכים שלכולי עלמא אסור לכבס אותם מפני שדינם הוא כמו בגד האסור בכיבוס (מלאכת מלבן), לבין עורות קשים שקיימת מחלוקת האם יש בהם איסור כיבוס, וממילא שלשיטת הסוברים שאין דין כיבוס בעורות קשים יהיה מותר לתת מים על גבי המנעלים לצורך ניקוי הלכלוך מהם.
בעניין זה כתב הקרן אורה[1] שמתוך סוגיית הגמרא עולה המסקנה שאכן קיים הבדל בין עורות רכים האסורים בכיבוס לבין עורות קשים שלשיטת רבנן אין בהם דין כיבוס ולשיטת אחרים יש בהם דין כיבוס.
ב. שיטת הרמב"ם והרא"ש
הרמב"ם[2] וכן הריף והרא"ש פסקו להלכה שיש דין כיבוס בעור וממילא שיש איסור לכבס מנעל של עור בשבת. בביאור הלכה[3] כתב שלכאורה דברי הרמב"ם הרא"ש והרי"ף צריכים ביאור משום שרבא במסקנת הסוגיה בזבחים אסר כסכוס של נעל זו בזו והתיר את שכשוך הנעל במים וכלשון הגמרא "הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי, ברם כך אמרו: שכשוך מותר, כיבוס אסור. " וממילא עולה ממסקנת הסוגיא שרק כסכוס (שפשוף) יהיה אסור, אבל כיבוס ביד לכאורה יהיה מותר ואם כן קשה על פסק הרמב"ם והראשונים שאסרו כל כיבוס באופן גורף (מלבד שכשוך המותר) ולא חילקו בין כיבוס על ידי שפשוף (כסכוס) שהוא אסור לבין כיבוס ביד שלכאורה צריך להיות מותר.
וכתב הביאור הלכה[4] ליישב את שיטת הרמב"ם והראשונים שאכן גם כיבוס ביד הרי שהוא אסור, אלא שהכיבוס ביד אסור מדרבנן ולא מדאורייתא וזאת משום שלהבנת הרמב"ם והראשונים מסקנת רבא בסוגיית הגמרא בזבחים איננה עוסקת רק באיסור דאורייתא של כיבוס עור על ידי כסכוס (שפשוף), אלא רבא התייחס לכל סוגי הכיבוס המותרים (שכשוך) ולכל סוגי הכיבוס האסורים בין מדאורייתא ובין מדרבן, ובאופן שכסכוס העור הוי מלאכה האסורה מדאורייתא וכיבוס העור ביד הוי איסור מדרבנן.
ג. ההבדל שבין כיבוס עור לשאר בגדים
המשנה במסכת שבת[5] אומרת שאין איסור לתת מים על בגד עור כדי לנקות ממנו את הלכלוך שעל גביו "היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה..." וממילא שמדברי המשנה עולה שקיים הבדל בין כיבוס בגד לכיבוס עור.
ובביאור ההבדל בין כיבוס בגד בד לכיבוס בגד עור, כתב השבט הלוי[6] וכן הובא בפסקי תשובות[7] כי לאריגים הטבעיים קיימת תכונה של ספיגת נוזלים גבוהה וממילא שעם שריית הבדים במים מתחילה גם פעולת הניקוי של הבד, אבל העור איננו סופח נוזלים טוב וזאת על אף שיש בו נקבוביות וממילא שגם פעולת ניקוי העור דורשת התערבות של שפשוף וכדו' ולכן שריית בגד בד במים הרי שהוא אסור שכן שרייתו זהו כיבוסו, אבל בעור שכשוך במים יהיה מותר ואילו כסכוס (שפשוף) אפילו ביד וקל וחומר באמצעות בגד קשה יהיו אסורים.
ד. פסק השולחן ערוך והעולה מהדברים
להלכה פסק השולחן ערוך[8] שמותר לתת מים על גבי מנעל של עור כדי לנקות אותו מלכלוך, אך אין לשפשף את עור הנעל כדי להסיר מעליו את הלכלוךוכלשון השו"ע:"מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור. אבל בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט."
נוכח האמור דנו הפוסקים בשאלה מה דינם של חומרים סינטטים הדומים בתכונתם לעור כגון גומי, ניילון וכדומה, האם דין הכיבוס והניקוי שלהם כדין ניקוי הבד או כדין ניקוי העור.
בפסקי תשובות[9] סיכם את שיטות הפוסקים בעניין וכדלהלן:
"יריעות ניילון אשר עושים מהם מפות סינרים וסדינים וכיסויי כיסאות, וטפט לקירות וכיוצב"ז, וכן כל מוצרי גומי הרכים, וכן מוצרי סקאיי (הדומה לעור), דינם כבגדי עור."
לאור האמור עולה שמותר להשרות את המוצץ העשוי מחומר סינטטי או את פטמת הבקבוק במים שכן דין החומר הסיטנטטי כדין העור, אך יש להימנע משפשופם לצורך הסרת הלכלוך מהם.
עוד כתב הפסקי תשובות[10] שיש הסוברים שאף יהיה מותר לשטוף את המוצץ או פטמת הבקבוק במים ולא רק להשרותם, אך כאמור יש להימנע משפשוף הלכלוך והסרתו.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
[1] קרן אורה מסכת זבחים דף צד עמוד א " ומסקנא דברכין לכ"ע שייך כיבוס, ודווקא כיסכוס, אבל שרייתו לא זהו כיבוסו, ובקשין פליגי אחרים ורבנן, לרבנן ליכא כיבוס בקשין, ולאחרים בקשין ג"כ איכא כיבוס, ולקמן בהא דדריש רבא מותר לכבס מנעל בשבת פריך עליו מהא דר' חייא ב"ר אשי דלא שרי אלא שכשוך ולא כיבוס, וחזר בו רבא, והא דלא משני רבא כי קאמינא בקשין, נרא' קצת דס"ל כאחרים דאיכא כיבוס גם בקשין. "
[2] רמב"ם הלכות שבת פרק כב הלכה יח "מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה מותר לשכשכו במים אבל לכבסו אסור."
[3] ביאור הלכה סימן שב סעיף ט ד"ה אבל לכבסו "אמנם דבריהם צריך ביאור דהא מסוגיא דזבחים לכאורה משמע בהדיא דכיבוס בלא כסכוס לאו כלום הוא ולא מצינו שחזר רבא מזה."
[4] ביאור הלכה סימן שב סעיף ט ד"ה אבל לכבסו "ורבא היה אזיל לטעמיה דאמר לעיל דכבוס בלא כסכוס לאו כלום הוא וסבר דמותר לגמרי וכמו דאמר שם מעיקרא שכשוך אין כסכוס לא ומשמע דאינו אסור אלא בכסכוס ואמר לו ר"פ דהא חזינן דרב לא התיר כ"א שכשוך בעלמא שאינו נוגע ידיו כלל לכבס וכדאיתא במשנה נותן עליו מים עד שתכלה אבל כבוס בידים משמע דאסור עכ"פ מדרבנן אף בלא כסכוס ע"ז השיב רבא דברים שאמרתי טעות הן בידי ואינו מותר כ"א שכשוך בעלמא אבל כבוס אסור עכ"פ מדרבנן"
[5] שבת קמב ע"ב.
[6] שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן לז "הנה אלו הורו לנו חז"ל דלא שייך כבוס בעור כלל, הי' לנו מקום ספק מה טעם אית בי', אבל השתא דקיי"ל דאית בי' כבוס גמור עכ"פ דהיינו דרך כסכוס, אלא דשריה לית בי' ע"כ הטעם דשרי' בעור כיון דאינו מעשה אורג והוא כחדא חתיכה אף על גב דודאי אית בי' גם נקבי שיכול לחדור המים במשך הזמן אם מונח הרבה זמן במים כידוע, מ"מ זה כבר אינו בגדר מלאכה כיון שאין המים פועלים רק לאחר זמן רב, משא"כ בגד דשריתו זהו כבוסו דחודרים המים מיד מבעד לנקבי האריגה ועם שימתו לבגד תוך המים או דרך זריקה כלשון הגמ' בזבחים שם מיד מתחיל מלאכת כבוס..."
[7] פסקי תשובות אורח חיים סימן שב אות כג "תכונת הצמר והפשתן ושאר אריגים טבעיים, שמים ושאר נוזלים חודרים לתוכם ונבלעים בהם לגמרי ובמהירות, ועצם שרייתם עושה פעולת ניקוי, עכ"פ מועטת, משא"כ עור אין בו משום 'כיבוס' בשרייתו במים גרידא, אא"כ ישפשף היטב ובחוזק להוציא הלכלוך והזוהמא הבלועה בו..."
[8] שולחן ערוך אורח חיים סימן שב סעיף ט.
[9] פסקי תשובות אורח חיים סימן שב אות כג.
[10] פסקי תשובות אורח חיים סימן שב אות כג "...וכן מוצצים ופיטמות בקבוקי תינוק, וכיוצב"ז, אין מניעה מלהשרותם במים ולשוטפם בקל..." ובהערה 194 כתב שמקור הדברים הם שש"כ פי"ב סעי' מ"ה ומ"ו, וע"ע שו"ת מגדנות אליהו ח"ב סי' ל"ו.