אאא

עשרות רבות בשנים של עמל התורה, השפעה רוחנית, חינוך מסור, ועבודה פנימית יומיומית, הסתיימו להם ביום שישי ערב שבת קודש פרשת שמיני, פרשת סילוקם של צדיקים, ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם זצ"ל, נפש נקי וצדיק, הלך לבית עולמו.

מתוך מסכת חיים מופלאה ונדירה, מתוך עושר עצום של קניינים רוחניים, מתוך מארג אינסופי של תורות חייו, נזכיר בקצירת האומר, מזכרו הטהור.

צדיק באמונתו יחיה

נדיר למצוא אדם, אשר נתיב חייו סבב סביב ציר אחד, מרכזי, קבוע, ובלתי משתנה.

אצל ר' אברהם זה היה בולט מאוד. כל רגע מחייו הוקדש למטרה העליונה : השגת אמיתת מציאות הבורא יתברך, והפיכתה לחלק טבעי מעצם חווית החיים הפשוטה, הרגילה, הטבעית. יחיד ומיוחד היה בדורו, בעבודת האמונה. הבטחון, ההשגחה הפרטית, בחוש. כל שיחו ושיגו, היו רצף של התבוננות מעמיקה במציאות הבורא יתברך, בחסדיו, בטובו, בהשגחתו, בתורתו, ברצונו, בחוקיו, בציוויו, באהבתו, בעמו, בבניו, בבריאתו, הכל התחיל ונגמר בזה.

כל עמל התורה העצום שעמל כל ימיו, הרבצת התורה והעמדת התלמידים, התפילות, עבודת המידות, חיי המשפחה והחברה, נסיונות וקשיי החיים, התייחסות למקרים פרטיים וציבוריים, כל כוונה, כל רצון, כל מחשבה, כל שיחה, הכל הוביל בסופו של דבר לשיח אודות הבורא יתברך, השגחתו ורצונו.

עצם השהיה במחיצתו, כבר עוררה גל פנימי של התעוררות וחיזוק האמונה החושית, והכרה בהשגחתו הפרטית יתברך על ברואיו, גל הודיה ושמחה על טוב חלקנו ונועם גורלנו.

מה דודך מדוד ?..

לא פעם, נשאלים תלמידיו של ר' אברהם :מהו הסוד ? במה שונה הקשר שלכם, שכולו עבותות של אהבה והערצה, עם ר' אברהם ? מה פשר התופעה, שאתם נשארים בקשר כל כך הדוק, גם אחרי עשרות שנים, עם ראש הישיבה של הישיבה קטנה ?

ניתן להבחין בנקל, שזה לא רק עניין של קשר חם והכרת הטוב, ובוודאי שלא רק הערכה חיצונית לחכמה והפיקחות והישרות שהיו מאפיינים בולטים בקוי דמותו, ואפילו לא הבחינה של אדם גדול ששרתה בכל הליכותיו, (וכפי שנהג לומר, על החילוק בין קטן וגדול, כמבואר בגמ', שהחילוק ביניהם הוא ש'קטן' סמוך על שולחן אחרים, ו'גדול' סמוך על שולחן עצמו, ככל שאדם מגדל בתוכו, בפנימיותו, את כוח הגדלות שלו, ופחות תלוי באחרים, באישור שלהם או בהשפעה החיצונית הזרה שלהם, הריהו נחשב גדול יותר.

וכחילוק בין הוויות אביי ורבא שנקראים 'דבר קטן' לבין מעשה  בראשית ומעשה מרכבה  שנקראים 'דבר גדול', מאותו הטעם בדיוק), אלא  יש כאן תופעה עמוקה יותר. היא בהכרח עמוקה יותר, היות והיא סותרת התנועה המקובלת, שבה ככל שמתרחקים מזמן הלימוד בישיבה – הקשר מתרופף, וכאן קורה ההיפך הגמור. אדרבה, ככל שגדל מרחק השנים מזמן הלימוד בישיבה, הקשר מתחזק ומתעצם, אם באופן ישיר, אם בערגה ובגעגוע..

ההסבר הוא פשוט.

 מת בערב שבת סימן יפה לו

סימן יפה הוא, למי שנפטר בערב שבת. ולר' אברהם היה סימן זה יפה במיוחד. סימן שתואם את תמצית עבודת חייו, בכל השטחים, שהיתה בבחינת עבודת חיים של 'ערב שבת'. "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". עבודה יומיומית, עקבית, רצינית, בלתי מתפשרת, שרואה את עצמה באופן מוחשי שכולה הכנה ליום שבו יעמוד בפני בי"ד של מעלה ליתן דין וחשבון. כל פעולה, כל מחשבה, נשקלה תמיד כמי שעומדת בפני א-ל דעות ומבקשת הסכמה וחותם של אמת.

השקפה יסודית זו, ליוותה אותו בכל תהלוכות חייו, ועיקר השפעתה ניכרה דווקא בשדה החינוך והעמדת התלמידים. בנוהג שבעולם, ואך טבעי הוא, שהמנהלים הרוחניים של מוסדות תורה, שואפים לראות את תלמידיהם בבחינת 'שבת'. כל מלאכתם עשויה. ישיבה שבה הציבור ממושמע לסדרי הישיבה,  עומד בכל הזמנים, המטלות, והחיובים, תיחשב כהצלחה בעיני ראשיה ומכריה.

אך ר' אברהם, רוח אחרת היתה עימו.

כל ימיו שינן ולימד את מה שקיבל מרבותיו הגדולים, אשר דלו והשקו את מי החיים העליונים של מרן הסבא מסלבודקא זצ"ל, ודבק בתורתם, אשר רואה את תפקיד הישיבה, ראשיה, ומנהליה הרוחניים, כשייך דווקא ל'ערב שבת'. 

תפקיד הישיבה הוא לא רק לדאוג שהתלמיד יעמוד בתנאי המסגרת של הישיבה, וכל מלאכתו תהיה עשויה כ'שבת', התפקיד העיקרי של ישיבה, הוא להכין את הנער לחיים שלמים של תורה ויראת שמים, ולוודא שנבנים בדעתו ובנפשו פנימה, יסודות איתנים וברורים, שאיתם יוכל לנווט את ספינת חייו, בסערות הגלים של תלאות החיים.

גם כשהיה צורך בעקבות מקרה כזה או אחר, להעיר, להאיר, ללמד ולהדריך, תמיד השתמש במקרה שלפניו , גם על מנת לדבר על העניין הכללי יותר, ולברר אותו עם התלמיד, גם מהמקום של המשמעות היותר פנימית, שעומדת מאחורי המקרה, כשהוא מוסיף בחיוך : את הדברים והיסודות הללו אני אומר לך לא בשביל עכשיו, אלא לעוד עשרים שנה, לעוד שלושים שנה..

כך למשל נהג במקרים שבחור נעדר מתפילה או מאחד הסדרים, והיה צורך לדבר איתו על חשיבות שמירת הסדרים, ולחזק אותו, היה מוסיף בשיחה כזו, יסוד שהיה מרגלא בפומיה: דע לך יסוד לחיים, שלפי האמת, אין קשר בין רגע לרגע..

לפעמים בחור מתחיל יום באיחור מסיבה מסויימת, ואז הוא מתחיל לחשב לעצמו חשבונות, אם כבר לא הייתי בתחילת היום, אז היום הזה כבר ממילא פגום.. אין טעם להתחיל יום על רגל שמאל, מחר אתחיל כמו שצריך, והיום הזה, כבר אמשיך אותו ברפיון ובביטול תורה..

אבל דע לך, היה ממשיך ומלמד, שזה לא נכון.. זה עצת היצר הרע.. הוא רוצה להשתמש ברגע של חולשה, או ביום של חולשה, או אפילו בשבוע או חודש של חולשה, כדי לשעבד אותך להמשיך את החולשה הלאה..

הוא עושה את זה בכל דבר רוחני.. אם התחלת את התפילה בחולשה, הוא יגיד לך התפילה הזו כבר בין כך לא שווה הרבה, תוותר עליה, ותתחיל מחר להתפלל כמו שצריך... זה שקר מוחלט.

אין קשר בין רגע לרגע. אין קשר בין התפילה שלך ברגע הקודם לתפילה שלך או ללימוד שלך ברגע הזה. זכותך להחליט ברגע הזה, שאתה כן רוצה לכוון בתפילה איפה שאתה נמצא כרגע, או שאתה דווקא רוצה להתחיל ללמוד בסוף היום, אפילו שכולו היה ברפיון..

לכן תדע, שגם אם הרגע הקודם היה חלש, זכותך המלאה להחליט לבחור בחירה חדשה ברגע הבא. להתחזק, ללמוד, להשתנות, כל רגע ורגע, יש לך זכות לבחור בחירה חדשה.

יסוד לחיים שלמים. אחד מיני רבים..

לא פלא אם כן, שתלמידיו הרבים, הרגישו לאורך השנים קשר עמוק ומיוחד, ככל שמצאו עוד ועוד יסודות וקניינים שהשריש בליבותיהם בימי הנערות, מוציאים פירות ופירי פירות, ומכוונים אותם בדרך ישרה אשר תפארת לה מאלוקים ואדם.

אחד היה אברהם

כמה גדלות ואצילות נפש נדרשת מהמחנך, על מנת להיות זורע בלבבות תלמידיו, זרעי נצח רוחניים, כשברור לו, שהוא לא יהנה מהפירות הללו בזמן שהבחור אצלו בישיבה. פירות לטווח ארוך, פירות עמלו שיקצרו על ידי אחרים..

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כמה טהרת הלב, כמה דבקות באמת, כמה אחריות לתפקיד, נצרכים בהנהגה כזו.

יחיד ומיוחד היה בדורו, שליח נאמן שעשה שליחותו במסירות, בנאמנות, ובאהבה.

אברהם אוהבי

ולך מורי ורבי, אשר פתחת בפני שערי תורה וחכמה, שערי אמונה וכיסופין, כמלאך המכה על קודקודי ברכות ועדינות, בנועם וחמלה, ואומר לי: גדל בני, גדל אהובי, צעד נא בדרכך הייחודית, גלה את כוחותיך שחנן אותך הבורא יתברך, וקדש בהם את שמו הגדול בכל אשר תמצא.

לך מורי ורבי האהוב, אשר זכיתי לעמוד ליד מיטת חולייך האחרון, להחזיק בידיך הקדושות, ולבקש ממך את ברכתך, ברכת אב שהוא רב, רב שהוא אב, ומבעד למסכת החמצן לחשת לי בנשימות מאומצות בכוחותיך האחרונים, ברכת אהבה ופרידה, ולמשך כמה רגעים ארוכים, הנחת עלי את מבטך האוהב אשר נצרב בעומקי נשמתי, אביע רננות והודיה, על הזכות לחסות בצילך, לינוק מתורתך, ולהתחמם באור נשמתך הגדולה, זכרך יישאר חקוק בליבי ובלבבות כל תלמידיך, אהוביך – אוהביך, וימשיך להפיח חיים של תורה ואמונה, חסד ושלום, בכל מקום שבו נהיה.

לך בשלום, ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים, עדי יקיצו וירננו שוכני עפר, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.