בשעת הדחק // הרב אבי אברהם בטור אישי

שבוע לאסון הנורא במירון בו נהרגו 45 בני אדם ונפצעו כ-150, וקשה לנו עדיין לבטא ולמצוא מילים. הרב אבי אברהם בהמחשה מעשית - כיצד עונים את המועקות? (חנוך לנוער)

הרב אבי אברהם | כיכר השבת |
(צילום: דוד כהן, פלאש 90)

ללא מילים

מעולם לא פתחתי עדיין מאמר במילים: אין לי מילים.

אך יש אירועים וזמנים שבאמת נעלמות-נאלמות להן המילים, ואולי מוטב לשתוק במקום לדבר.

סוף השבוע שעבר תפס אותי מקנא בכל אלו שהצליחו לפעול מיידית מתוך הלחץ והאימה, להגיש "עזרה ראשונה", אם פיזית ממש ואם כתמיכה נפשית. הציק לי שאני לא מהם, שלוקח לי זמן לעבד, להגיב ולהכיל בעצמי את גודל האסון. שבמקום לדבר ולפעול אני בוחר לשתוק בבהלה.

לאחר מכן, כאשר הרשתות הוצפו במידע, נראה היה לרגע שאנשי המקצוע החלו להקיא במהירות מודלים מקצועיים ל"פוסט טראומה" (שלב שמוגדר כשלעצמו כחודש אחר האירוע, בעודנו עדיין בתוך ה'טראומה' עצמה) עד שהסתחררתי וקיבלתי כמעט 'פוסט טראומה' רק ממידע על פוסט טראומה.

הבנתי שיש כאלו שזה גם המנגנון התגובתי שלהם לאירוע, ואפילו כאלה שמוצאים בכך ל"ע הזדמנות למתג את עצמם כמבינים ויודעי דבר. בעוד מומחים בתחום יודעים כי לטראומה נצרכת התמחות מיוחדת וגם בה לא לכל אחד יש את היכולת, הגישה והמיומנות לטפל, וח"ו ניתן לעשות גם נזק במקום שרוצים להועיל.

נוכח התפעלותי והתפעמותי האדירה מחברים שפעלו באמת בכוחות על-אנושיים והגישו עזרה ללא סוף, התוודעתי גם לצערי למחנכים שהעבירו שיעור לילדים שבכלל לא התרגשו מהאירוע, ובתוך כך העמיסו עליהם סיפורי זוועות כדי ש"יזדעזעו קצת" ואז היה להם מה ואיך לטפל על פי המודלים המקצועיים.

או אז הבנתי שאולי החשוב מכל במצב כזה הוא לגלות הבנה ולתת מקום לשני.

להכיל גם את האין-אונים שלו, את ה'ללא מילים', את התחושות והרגשות האישיים שהוא מתאר, מתוך מנעד גדול מאוד של רגשות אפשריים במצב מורכב כזה, ולתת להם מקום וביטוי, לא יותר.

לא להגיד להם מה הם אמורים לחשוב ולהרגיש, לא לפתור ולטפל להם בבעיה כדי לסתום חורים ולסמן וי. פשוט להקשיב לצורך ולהיות שם, לא לדעת ולא להבין- ביחד איתו.

מצווה לעצור

חשוב מאוד להיות בתנועה, אבל חשוב גם לדעת לעצור.

פרשת השבוע לימדה אותי גם כי לא פחות ממה שחשוב לפעול ולעבוד שש שנים בשדה, חשוב גם לעצור. "ושבתה הארץ שבת לה'". זמן שהאדמה צריכה לאסוף את עצמה ולנוח, לפי חלק מהמפרשים, כדי שתוכל להיות אפקטיבית בשש השנים הבאות. "שבת שבתון יהיה לארץ".

אם האדמה צריכה עצירה, בוודאי שאנחנו צריכים.

התורה מלמדת גם אותנו להרפות מעבודת האדמה בשנה השביעית ובכלל, ללמוד לשבות בזמן, לשתוק יותר כשצריך ולהרפות מהצורך שלנו לשלוט במצב בכל זמן נתון.

בסופו של דבר, לאחר שהתאוששתי מעט בעצמי, יצא לי לעבוד עם לא מעט קבוצות ילדים ונערים וגם במפגשים הפרטניים, לשאול ולאוורר רגשות, לנרמל ולעבד ביחד.

רגשות, שאלות ומעשים...

התחלתי בלשאול אותם האם ל"ג בעומר תשפ"א היה שמח או עצוב להם?

והם, בביישנות החלו לספר ש...דווקא היה נחמד... היו מדורות עם המשפחה וחברים, חתונה, קרטוצ'קעס ומרשמלו על האש ועוד דברים ששימחו אותם, אבל...

אבל היה גם עצוב, כי...

נתנו לזה לגיטימציה מובחנת כי האדם הוא יצור מורכב ויכול להכיל כמה רגשות בבת אחת, אפילו כאלו שמנוגדים זה לזה...

שיש רגש ראשוני ושניוני שמגיע אחר כך... ושלכל אחד יש את מנגנון התגובה שלו ויכול להרגיש אחרת מהחבר ולפעמים אפילו אצלו בעצמו הרגש משתנה וישתנה עוד מספר פעמים...

יצרנו רשימה של רגשות מהאירוע כדי להמחיש וכל אחד תיאור רגש שהרגיש או הזדהה עימו: עצבות, כאב, בהלה, פחד מוות, חרדה, בלבול, כעס, עצבים, דאגה, לחץ, פאניקה, הלם, חוסר אונים, חוסר ביטחון, אשמה עצמית או האשמה של אחרים.

לפתע אחד הילדים שאל בביישנות: מה לא בסדר בי? אני רק מרגיש שמחה!

"שמחה??" שאלו כולם, מופתעים ומעט מתחלחלים.

"כן, שמחה. אני רק שמח כל הזמן שזה לא קרה לי. מרגיש הקלה שהיה נס ולא קרה לי ולמישהו מהמשפחה שלי שום דבר".

"ואני מרגיש רק אכזבה" אמר ילד אחר "אני יודע שנפטרו שם, אבל מה שמציק לי זה רק שהיינו 3 שעות בפקקים ובסוף סגרו לנו את מירון כשהגענו".

גם רגשות כאלה הם טבעיים והגיוניים לחלוטין ויש לתת להם מקום, הוסבר להם והם נרגעו.

לאחר מכן שאלתי האם יש להם שאלות מהאירוע, כי מטבע הדברים לאחר כזה אסון עשויות להיות לנו כל מיני שאלות...

חלק מהשאלות היו טכניות, על האירוע עצמו, ונבעו מחוסר מידע או בלבול בהזנת המידע. שאלות כאלו שהיה ניתן לתווך להם ולפתור בקלות יחסית, בהתאמה לגיל כמובן. לארגן מחדש את האירוע וליצור בו רצף ברור של התחלה, אמצע וסוף.

שאר השאלות שהם הציפו היו שאלות קשות, פנימיות, כאלו שגם לנו קשה לשאול בקול ולהכיל את עצמנו שואלים אותם.

שאלות ש"גדולות עלינו", שאין להם תשובה אחת. שאולי אין להם תשובה בכלל או אין לנו את היכולת להבין אותה בשלב זה. שאלות אמוניות.

"למה זה קרה?", "למה דווקא אצל רבי שמעון בהילולה?", "למה דווקא חרדים ודתיים נפטרו?", "מה עשו ילדים קטנים כאלה שהגיע להם?".

וברגעים כאלו הרצון הטבעי לפתור הכל, לענות תשובה על הכל- מתכווץ אף הוא מלחץ. ומבינים שהשאלה יכולה להדהד בחלל העולם כולו ולא להיכנס לתבנית סוגרת של שאלה ותשובה, "אל יהי מקום לזעקתי בעולם" כמאמר איוב. שהשאלות הללו הן חלק מהמציאות החיים הכואבת שלנו ואנחנו קטנים מידי בשביל להסביר דברים גדולים כל כך.

כיהודים, למודי אסונות לכל אורך ההיסטוריה, אנו משתדלים לא להישאב לשאלת ה"למה" אלא להיצמד לשאלת ה"מה".

מה הקב"ה רוצה מאיתנו ומה ניתן לעשות, לפעול כדי להתקדם ולקום מהנפילה שלנו.

אז המשכנו ודיברנו על מעשים.

פעולות שהם עצמם יכולים לעשות באווירת האסון שארע והם הציעו מגוון דברים: לקרוא תהילים, לברך בכוונה, ללמוד לעילוי נשמתם, להיות ממושמע בשיעור, להתפלל, להתחזק בכיבוד הורים, בברכת המזון מהסידור, לתת צדקה, להכניס אורחים, לכעוס פחות, לוותר לאחרים, לעשות גמילות חסד, לעזור לילדים להיזהר בכביש, לדון את השני לכף זכות, להתחזק באמונה...

כל אחד ידע באמת מה הוא צריך וכיוון לשם מעומק הלב.

כל כך הרבה הצעות הגשה לפעולות קטנות-גדולות שהפנו את הפוקוס ל'מה אני יכול לעשות כעת כדי שמהמוות הטרגי של צדיקי מירון יצא באחריותי גם משהו טוב בעולם'.

והציל הלחוצים

ניצלנו את ההזדמנות כדי לעורר שיח על נושא הלחץ.

לחץ הוא לא רק מצב דחק פיזי שלא נותר אוויר בריאות ח"ו הסברתי להם. יש עוד סוגי לחץ...

שוחחנו על לחץ חברתי ועל היכולת לעמוד מול סחף שכזה, לחשוב על עצמו, לחשוב על הזולת, ולא להיסחף אחרי הזרם תמיד.

שוחחנו על מצבי לחץ נפשי, שהוא מצב הישרדותי שהקב"ה הטביע בעולם במטרה טובה שנוכל לברוח ולהיזהר ממצבי סכנה, הלחץ משמש לנו כ"אזעקה" שמגייסת את הגוף שלנו ומפתחת תחושות גופניות כמו הגברת קצב הלב ומתח בשרירי הרגלים שנועדו לאפשר לנו ליצר עוד חמצן ולהכין עצמנו לריצה במצבי סכנה, אך לפעמים האזעקה מתקלקלת ומתריעה סתם, או שלפעמים האזעקה עצמה הופכת לנו ל'לחץ כבד' שמעיק על החיים בשונה מ'לחץ קל' ומדרבן.

דיברנו על כך שבמצבי לחץ המוח שלנו עובר למצב הקדום שלו ופועל על פי אחד מהמנגנונים הבאים: בריחה, תקיפה או קיפאון וכי לא ניתן לנבא מראש כיצד נגיב במצב כזה, אלא אם כן נלמד להשתחרר מעט מהלחץ ולהתמודד מתוך בחירה של התגובה הראויה והמתאימה יותר עבורנו.

אם נראה לנו ש45 נספים הם אסון הלחץ הגדול ביותר, מסתבר שהלחץ הנפשי גובה קורבנות נפש עצומים הרבה יותר. הלחץ (סטרס) הוא גורם משמעותי לרוב המחלות המוכרות, בהיותו פוגע תחילה במערכת החיסון וההגנה של האדם.

עפ"י מודל הגירויים של החוקרים תומאס הולמס וריצ'ארד ריי ההנחה הבסיסית היא שיש גירויים שיוצרים לחץ אצל רוב האנשים. לפי מודל זה לחץ הוא מצב המאופיין בגורמים: עומס, קונפליקט, שינוי וחוסר שליטה.

הולמס וריי בדקו את הקשר בין שינויים בחיים ללחץ.

הם טענו כי כל שינוי יוצר לחץ משום שהוא דורש מהאדם הסתגלות מחודשת ובהתאם לכך פיתחו סולם המודד אירועים שמלחיצים את רוב האנשים וקראו לו "סולם ההסתגלות מחדש."

החוקרים ביקשו מהנבדקים לדרג ולמקם את האירועים על "הסולם" לפי מידת ההסתגלות מחדש שהם דורשים במספרים מ0-100

נישואין הוגדרו באופן שרירותי בסולם כ-50, הפרת חוק קלה הוגדרה כ11, תקופת החגים המלחיצה 12, שינוי מקום מגורים 20, משכנתא או עיקול 30, שינוי בריאותי של בן משפחה 44 ומחלה אישית 53, מות של קרוב משפחה 63, גירושין 73 והשיא 100הוא במוות של בן הזוג.

מסקנתם המעשית היתה כי כאשר סכום האירועים הכולל והמצטבר עובר את המספר 300 הנבדקים חשופים יותר לבעיות רפואיות לעומת נבדקים שצברו 150 נקודות ופחות.

יתרונותיו הבולטים של הסולם הם כי הוא מאפשר למדוד באופן מדויק את כמות הלחץ שחווה האדם, ובכך ניתן לנסות ולחזות את סיכוייו לחלות, כאשר חיזוי זה מאפשר בקרה ושליטה.

"ואת לחצנו- זה הדחק"

אולי ננסה לגרום לכך שהלחץ והדחק שהרג כבר נפשות יהיה המעשה המניע שלנו לעזור לעצמנו ולאחרים להרפות מעט ממצבי הדחק שלהם ו"להציל הלחוצים".

נוכל להשתמש לצורך כך בתזכורת עצמית שתעלה למוחנו את המודעות לשלוש נקוודת הסתכלות שונות:

"פוזיציה", "פרספקטיבה" ו"פרופורציה".

"פוזיציה" תזכיר לנו שהמקום שבו אני נמצא מוציא ממנו את רוב האמוציות כרגע.

כאשר אני והאינסטלטור נמצאים ביחד מול הסתימה בבית, הוא שורק להנאתו, מסתכל על השעון ואומר שסיים להיום ויחזור מחר, ואילו אני מתרתח מהלכלוך שהשאיר אחריו ולמה הוא לא מסיים היום- זוהי אותה סיטואציה ממש ואותה הסתימה, אבל הוא נמצא בנעלים של איש מקצוע שעובד כאן, לפי שעות, שסיים את שעות העבודה וחוזר לבית שלו, ואילו אני בתפקיד "בעל הבית" שנשאר עם הסתימה והלכלוך בבית ואין לו לאן לחזור מכאן.

מהמקום שלי זה נראה גדול ומעצבן נורא, אבל אם לרגע אצליח לצאת ממקומי ולהסתכל על זה מראות עיניו של האחר, אולי אפילו זה שמתווכח איתי, הדבר עשוי להיראות אחרת ולקבל הסתכלות שונה. תהליך זה נקרא גם "מנטליזציה", כאשר אני מצליח לראות את עצמי מבחוץ ואילו את השני מבפנים.

"פרספקטיבה" תזכיר לי גם היא להסתכל על האירוע, אך מטווח רחוק יותר שמאפשר מבט מעל. גם אם כרגע נשבר לי בבית רהיט מאוד חשוב ויקר, איבדתי סכום כסף שמשמעותי לי כרגע או מציק לי מאוד שהכניסה לדירה החדשה מתעכבת, כדאי לנסות ולדמיין את עצמי בעוד 5 שנים מהיום.

כמה משמעותי ומעצבן יהיה לי באמת שאיבדתי לפני כמה שנים סכום כסף, שנשבר איזה אגרטל נוסטלגי או שהיה עיכוב בכניסה לדירה? מן הסתם התחושה תיחלש, אז למה לחוות אותה כעת בצורה מוגזמת ולא בריאה?

והאחרון- "פרופורציה" שעוסק בשאלת המשמעות.

לפעמים אנו צריכים להזכיר לעצמנו שוב ולחדד מה "עיקר" ומה "טפל" בחיינו.

הבעש"ט אמר שהאצבע הכי קטנה שלנו, כשהיא נמצאת על העין, היא כבר חוסמת אותנו מלראות את העולם כולו.

מספיק דבר קטן ומטריד כדי לגרום לנו לעקצוצי אי נוחות וחוסר שביעות רצון מכל החיים ולצבוע לנו את הכל בשחור בוהק. חובה עלינו להזכיר בשעה כזו מה באמת חשוב לנו בחיים, מה יש לנו וכמה ה"יש" הזה גדול ונוכח בחיים. האם העיקר שלך זה הרכוש או המשפחה, הערכים, הלימוד, האנושיות, ההתפתחות האישית והצמיחה שלך- שדווקא נמצאים בתהליך לא רע... אז בסדר, יש גם דברים שלא, אבל פרופורציות!...

"ומה קורה", שאל אותי על כך נער חכם, "כשמה שאתה מאבד הוא באמת בעל פרופורציה עצומה, כמו חיים של אדם קרוב שנפטר במירון, משהו שגם הזמן ואפילו הפוזיציה לא יכולה לרפא בקלות?..."

אז יכולתי לענות לו, שנכון, לפעמים האבידה עצומה וכואבת וגם אז, פרספקטיבה עושה מעט את שלה ו"גזירה על המת שישתכח מן הלב", וגם שם אפשר לחשוב על פרופורציה ומשמעות נוספת שנשארה, ושלא פעם האבידה עצמה הופכת למשמעות חדשה והנצחתה הופך לאירוע חיים מכונן שמלווה ויוצק משמעות ותוכן מחודשים לחיים...

אבל מה באמת אני יודע, לא הייתי שם ב"ה.

אז בחרתי לחזור למנגנון האישי שלי לשעת הדחק- ולשתוק.

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר